מי אוהב את השבת?

משה טור-פז מבכה את מצב השבת במדינת ישראל
31/10/2004

אגב עלעול בעיתוני השבת, נתקלה עיני בפרסומת לפסטיגל. ליד גיבור נעורינו טוביה צפיר, מחייכת במלוא פיה, עמדה נינט טייב, עוד כוכבת אינסטנט של השנים האחרונות. כמעט עברתי הלאה, כאשר לצד המודעה הצבעונית קלטו עיני כמה מילים מודפסות בשחור, כמעט בלתי ניתנות לקריאה: 'נינט טייב לא מופיעה בהצגות המתקיימות מכניסת השבת ועד צאתה'. בבת אחת החלפתי גיבור בגיבורה.

נינט טייב – אינני מכיר אותך, לא שמעתי אותך שרה מעולם ומן הסתם לא אצפה בך אי פעם. אין לי מושג מה את שרה, אני רק יודע שאת לא שרה בשבת. ואני מעריץ אותך. להיות חלק מתעשייה כל כך לא דתית, כל כך לא קשובה למסורת, ובכל זאת לעמוד על שלך ולא להופיע בשבת זה מעורר הערכה. אפילו הערצה.

מצבה של השבת היום, במקומות רבים בישראל, עלוב ביותר. מקומות בילוי ומקומות מסחר, בתי קולנוע ואולמות אירועים, כולם פתוחים וחוגגים בשבתות. גם בירושלים, ודאי באזור המרכז. שלא לדבר על קיבוצים ומושבים.

מי אשם? התשובה מורכבת. העובדה שיש פה תרבות שלמה שניזונה מכך שאנשים לא שומרים שבת, ושאנשים ביום המנוחה שלהם רוצים לבלות, קיימת לא מהיום. אבל למה דווקא בימינו, כשיש פריחה דתית בתחומים רבים, השבת כל-כך נדחקת לקרן זווית?

למה, למשל, בית"ר ירושלים, משחקת דווקא בשבת? הרי רוב האוהדים היו מעדיפים משחקים במוצאי שבתות או אפילו ביום שישי בצהריים. לשכנה שלי מלמטה יש נכד צעיר המשחק כקשר אחורי בבית"ר. בערב שבת הוא מתפלל בבית הכנסת השכונתי. אחר-כך הוא נכנס לסבתא לאכול ארוחה משפחתית. בשבת אחר-הצהריים הוא משחק כדורגל לפרנסתו. אם תשאלו אותו, הוא ודאי לא שמח אבל זה המצב וזו הפרנסה שלו. נו, זו לא כפיה חילונית?

בשנות השמונים, כששאלת אדם לא-דתי מה נרדף לדת, הוא מיד היה אומר 'כפיה דתית'. בממוצע, אלו היו תשע מעשר תשובות. חוקי הדת שהמפלגות הדתיות קידמו במרץ, השניאו את הציבור הדתי ואת הדת על רבים.

אחר-כך באה תקופה של מסמוס החוקים, וכיום הסטטוס קוו נעלם. את מקומו תפשה ההסתגרות של חלקים גדולים בחברה הדתית והכללית באזורי מחיה נפרדים, סוציו-אקונומיים ותרבותיים. רק בזכות אזורי המחיה יכולים דתיים רבים שלא להיפגע ממצב השבת בציבוריות הישראלית. רק בזכות ישיבה בישובים ובשכונות נפרדות אין פוצה פה ומצפצף. השארנו את רשות הרבים לאחרים.

מה הפיתרון? סוג מסוים של פיתרון מוצע בימים אלו בבית הנשיא, כאשר הגב' טובה אילן מגישה בשם מועצת "יחד" לנשיא את אמנת "גביזון-מדן" ואמנות נוספות, עטופות בהמון רצון טוב ליישוב מחלוקות עמוקות בציבוריות הישראלית. בין השאר יש שם טיפול עומק בנושא השבת.

פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן הלכו בדרך של חלוקת השבת בין אירועי תרבות לבין פעילויות מסחריות. התרבות הותרה והמסחר נאסר. זו חלוקה יפה וראויה. כמובן שהייתי מעדיף שגם תרבות תהיה עניין לששת ימי המעשה וביום השביעי שבת ויינפש, אך יחד עם זאת אני מכיר בכך שיש אנשים עם צרכים ורצונות אחרים משלי.

אם גביזון ומדן היו מציעים את הצעתם לפני עשור או שניים, יכול להיות שהמצב היום היה אחר. כרגע, קשה לי לראות את האמנה שלהם הופכת למצע לישוב היחסים בין דתיים לחילוניים בישראל. אחרי עשורים רבים של ניכור, איבה ומלחמת חקיקה, ישנה כברת דרך ארוכה לעשות על מנת ליישב את חוסר האמון העמוק בין הצדדים.

לא די באמנה ששני מנהיגים אמיצים כותבים. במקרה הזה אנו זקוקים ל'התערותא דלתתא'. מתוך הציבור הישראלי צריכה לקום אמירה ברורה של אזרחים דתיים וחילוניים, המחלקת את השבת לפעילויות שונות ומנסה לעצב אותה תוך התחשבות בצדדים השונים. אני מצהיר בזאת שאשמח ללכת למשחקי כדורגל במוצאי שבת. מצד שני, בטוחני כי חברי החייל הרוסי מהמילואים ישמח שלא לעבוד בשבתות כפי שמכריחים אותו היום. מי שבכל זאת רוצה לבלות, יצא אחרי ארוחת השבת עם משפחתו. רק שינהג בזהירות בדרך חזרה.