מי יבחר את הרב לאחיו? / הדר ליפשיץ
יצחק מהווה את המעבר בין אברהם ליעקב. במובנים רבים שפר גורלו מאביו ומבנו. את אשת נעוריו אהב, יחד גידלו את בניהם. כשם שדבק ברבקה, דבק בארצנו הקדושה. לא עזבה בטוב וברעב. זקן ושבע ימים מת, וימיו ארכו משל אביו ומשל בנו. הוא אשר העביר את ברכת האב, אברהם, לדור הבא. ניתן לראות ביצחק את מבטא הגישה המסורתית, שמבקשת להעתיק את המורשת המקודשת לבן האהוב.
התורה גילתה את סיבת אהבת יצחק דווקא לעשו. "כי ציד בפיו". ועדיין יש מקום לתהות, מה הביא את 'מעתיק השמועה' לבקש ולהפוך את הרשע לגביר, רב לאחיו? חז"ל הצביעו על שני דברים אשר הפילו את אבינו ברשתו של עשו. מפשוטו הנוקב של מקרא עולה שלהיטותו של האב לציד אשר הביא עשו תדיר לתוך פיו, הולידה בו אהבה. "אהבה התלויה בדבר. אהבת הערב.[2]" ההיזקקות לחסדיו החומריים של נאמן ביתו, הפכה את יצחק לכרוך אחר אהבת עשו. אבל חז"ל העמיקו להצביע על מקורות הפרומקייט[3] בהתלהבות מעשו. "היה צד את יצחק הצדיק בפיו…כשהיה בא עשו מן החוץ, היה אומר לאביו 'אבא, המלח, מהו שתהא חייבת במעשר?' והיה תמה יצחק ואומר, ראה בני זה, כמה דקדק במצוות[4]!". אך לא רק יצחק. במצודת הפיתוי החומרי, כמו גם הרוחני, עלולה ליפול כל הנהגה. בין כה וכה למדנו: אין איתנו נביא ולא יודע מהי הדרך הנכונה להעביר לדור הבא את מורשת אברהם. הניסיון לקבוע את הדרך 'מלמעלה' ראשיתה באהבה התלויה בדבר, המעוורת עיני חכמים, ברצון לטפח הקפדה יתירה במצוות. אחריתה מתגלגלת לתעתועים, מרמה, קללה ולא ברכה, שנאת מוות.
"יתן ויחזור ויתן"[5]. מתנת המסורת חייבת להינתן מחדש בכל דור. הולכת ההלכה במקומות המתחדשים בעם כל העת. אפילו יצחק אשר לא נטש לרגע את המקום הקדוש, אשר זיו פניו כמעט זהה לאביו, לא יכול היה לראות. הצירופים המתחדשים 'הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו' אינם יכולים להיות מכוונים מלמעלה. כורח הנסיבות יצר אותם. הרב ח"י גולדויכט ראה במודל המורכב של 'קול יעקב וידי עשו' דרך עבודת ה', אשר יעקב ובניו ייזדקקו לה, לעיתים, מבית לבן הארמי ואילך. דווקא המורכבות אפשרה את התמודדות העם בשדות נוספים, בתקופות אחרות. דבר אשר עשוי להיראות כמרמה, יתגלה כחכמה אשר כיוונה אל צרכי העתיד. אל רצונו של המקום.
עידן ההשכלה נשא עימו את תקוות מציאת הדרך הסלולה, האחת והיחידה אשר אין לנטות ממנה ימין ושמאל. המאמינים קיוו כי בא כבר המועד אשר 'מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. הממסד הרבני במדינת ישראל נבנה כמכוון מלמעלה, מהמרכז הירושלמי. אבל אפילו הרא"ה הגדול לא יכול היה לחזות עד תום את התגלגלות הדורות. אחרי הקמת הרבנות הראשית שלח הרב ברוך בער לייבוביץ', ה'ברכת שמואל', אל הרב קוק[6], את דעתו על 'הרבנות הראשית' אשר הקים. הוא דימה את המוסד לחברת החשמל המספקת זרם מרכזי. אך תקלה בה תיצור אנדרלמוסיה ואפלה בכל הארץ. אסור להסתמך על מקור אחד ויחיד, טען ראש ישיבת קמיניץ. דווקא מקורות האור, הקטנים והמגוונים אך המכוונים למקומם, מבטיחים המשך יציב יותר. הדור התפכח. אחד ממאפייני האינטרנט הוא ריבוי המוקדים, המבטיח המשך זרימה גם בנפילת אחד המרכזים.
העם היהודי השכיל לבנות מוקדים רבים, ודרכים שונות, למסורת העברית של אברהם. 'נהרא, נהרא ופשטיה' חזק יותר מהיומרות להפקיד את עתידו של העם היהודי בידי 'פוסק הדור'. אפילו יאמר לנו יצחק אבינו, כי יש איתנו מדקדק בהלכות היטב, אשר הציד שבפיו יכול לפרנס את רוח כולנו, עלינו להמשיך ולהאזין לאינטואיציה הכמו-אימהית. לאהבה הבלתי מוסברת לבנים אחרים, אפילו אם הם נראים כפחות מדקדקים בעישור המלח.
המודל הקהילתי לעולם הדתי בישראל, אשר הוצג בדו"ח הוועדה הציבורית לפני כחמש שנים, הולך ומתפשט. יסודו בהעברת מוקד הסמכות והשליטה מהמערכת הפוליטית ומשרד הדתות אל הציבור הרחב בבתי הכנסת ובקהילות. הם אשר ימנו רבנים, על בסיסם ומטעמם יוקמו מערכי הכשרות, הנישואין והגיור. על ידי העם ייבחרו ויבואו הרבנים, אליו ילכו כדי לדבר על לבו, ולפניו יתנו דין וחשבון על החלטותיהם. ארגונים שונים מטפחים קהילות שעולות כפורחות במקומות שונים בארץ. לא רשויות ארציות ולא מוסדות והגברת הפיקוח של המדינה יוכלו להשכיל ולכוון לרוחו של כל אחד ואחד. אין תחליף ליוזמה ולאחריות של בני ישראל, אשר ידעו להפיק מגדיי העזים שלהם את התבשיל והבגד ההולם אותם, את ברכת אברהם.
[1] הכותב היה יו"ר הוועדה הציבורית בנושא שירותי הדת היהודיים. הדו"ח נמצא באתר האינטרנט של נאמני תורה ועבודה.
