מי מחנך את המחנכים?

יותר ויותר סטודנטים דתיים להוראה אינם מעוניינים ללמד במערכת החינוך הממלכתית-דתית. הדבר קורה בשל פער המתרחב והולך בין הצעירים המוכשרים והפלורליסטיים הללו למערכת החינוך הדתית, אשר הולכת ומתחרדת לנגד עינינו ומתמלאת במורים חרדיים-לאומיים הדוגלים בהסתגרות בד' אמותיו של העולם התורני בלבד.

בעבודתי בתור מורה לתנ"ך וללימודי יהדות במוסדות להכשרת מורים נתקלתי בשנים האחרונות בתופעה רווחת ומטרידה: רוב הסטודנטים הדתיים שאני פוגשת במכללות בהן אני מלמדת כלל אינם מעוניינים להורות במערכת החינוך הממלכתית-דתית. עם הגיע מועד ההשמה המקצועית הם מבקשים להתקבל לעבודה בבתי ספר חילוניים, בבתי הספר הייחודיים לדתיים ולחילונים או בבתי ספר דתיים פלורליסטיים. מדוע זה כך? מדוע צעירים דתיים, מוכשרים וחדורי מוטיבציה, כאלה הבקיאים היטב בלימודי יהדות ובלימודים כלליים, בוחרים שלא ללמד במערכת החינוך הממלכתית-דתית? ואם הם בוחרים שלא ללמד במערכת זו, אז מי מלמד את ילדינו?

הסיבה לכך לדעתי היא ההשפעה הגוברת והולכת של האידאולוגיות החרדיות על החינוך הממלכתי-דתי דרך המורים החרדים-לאומיים וגישותיהם: היעדר סקרנות הגובל בבוז לכל דבר שאינו יהודי; חוסר אמון באקדמיה – אפילו במהלך לימודים לתואר אקדמי; סלידה מפמיניזם – אפילו כשמפיקים תועלת מתרומת הפעילות הפמיניסטית לשוויון נשים במקומות העבודה; פחד מחשיבה ביקורתית – סירוב להכיר בסוגיות של חשיבה הומניסטית מודרנית ופוסט-מודרנית ולהתמודד איתן; שימוש נרחב בחידושי המדע המודרני בתחומי הרפואה והטכנולוגיה לצד חוסר נכונות להודות או להכיר בתפקיד המרכזי שממלאת האוניברסיטה בהשגת החידושים האלה.

אכן, ראיית העולם החרדית-לאומית קנתה לה אחיזה בדיון הדתי והפוליטי במדינת ישראל. אבל המקום הלגיטימי להפצת הערכים החרדיים-לאומיים הוא בתי הספר והקהילות של זרם זה. מערכת החינוך הדתית-לאומית, שהייתה פעם מקור לגאווה ושמחה לעולם הדתי-לאומי, מתרוקנת בקצב מפחיד, מאחר שהממסד הדתי-לאומי מסרב להודות בכך שלמרות מחויבות משותפת לקיום מצוות (מסוימות) ולמדינת ישראל, המפריד בינינו רב על המאחד אותנו. בסוכות תשס"ו קיימה תנועת "נאמני תורה ועבודה" כינוס בשיתוף עם "עדה" – ארגון אמריקני הקשור לציונית הדתית ולאורתודוקסיה המודרנית.

בנאום המרכזי תיאר הרב שאול ברמן, לשעבר מנהל "עדה", את הסוגיות האידאולוגיות העיקריות שהעולם החרדי והעולם האורתודוקסי המודרני חלוקים בהן: פלורליזם/סובלנות, המשמעות הדתית של מדינת ישראל, היחס בין יהודים לגויים, "דעת תורה", תורה ומדע, חוּמרות, נשים בהלכה ואקטיביזם. ברוב הנושאים האלה הגישה החרדית-לאומית קרובה לעמדה החרדית יותר מאשר לעמדה הדתית-לאומית. משמע – אנחנו חלוקים בסוגיות המרכזיות, החשובות ביותר של החיים היהודיים המודרניים.

ההבדלים האידאולוגיים האלה מרתיעים את הסטודנטים שאני פוגשת. צעירים אלה, בעלי אוריינטציה הומניסטית והשקפת עולם פלורליסטית, אינם רוצים ללמד בבתי ספר ממלכתיים-דתיים מאחר שאינם רוצים להנחיל ערכים שאינם ערכיהם. כולם בעלי תארים אקדמאיים, מקצתם – לרבות הנשים – בעלי תארים בתנ"ך ובתלמוד, ואחרים בספרות, בהיסטוריה, במוזיקה ובאמנות. הם מחבקים את העולם והם סקרנים להכירו. הם אינם מסוגלים להורות ביושר בלי להתייחס לכל תחומי הידע שבהם הם מתעניינים, והם אינם רוצים לנהוג כך.

לצעירים הללו יש דעות מוצקות, אבל אין להם השקפות נוקשות. הם חותרים למצוא את נקודות המפגש בין הישיבה/המדרשה ובין האוניברסיטה, בין לווינס ללוריא, בין שיעורים לשירה, בין קרליבך לקליינשטיין – פעמים רבות בדרך של בחינת המקורות הדתיים. האתגר שלהם הוא להביא לחפיפה – ולא לחציצה – בין העולמות האלה. הם מייצגים את המקף, המקשר לא אחת, בין דתי ולאומי, בין מודרני ואורתודוקסי. אלה הסטודנטים שצריכים ללמד את ילדינו. אך רובם לא יעשו זאת.

מערכת החינוך הממלכתי-דתי איבדה את תחושת העצמיות שלה; היא אינה קשובה עוד לצורכי הקהילה

שלה. את הרִיק שנוצר ממלאות אידאולוגיות שאינן משקפות את החזון ואת הערכים של רוב הבתים והקהילות שמהם באים התלמידים. כשאנחנו מאפשרים השפעה חרדית-לאומית נרחבת על בתי הספר שלנו, אנחנו מתנערים מאחריותנו לקהילה שלנו.

מורים צעירים אינם היחידים העוזבים את המערכת, גם ילדים עוזבים אותה. מורים מוכשרים המתייחסים ביתר פתיחות לעולם המודרני ולאתגריו ימצאו עבודה במקומות אחרים, במערכת החילונית ובמסגרות אחרות שנזכרו בראשית המאמר, אבל מי ילמד את אלפי הילדים הבאים מבתים דתיים-לאומיים ליברלים? לפי שעה רוב ההורים הדתיים-לאומיים אינם מחפשים מסגרות חלופיות, אף שעם כל שנה חולפת גדל מספר ההורים העושים כן. הם עדיין מייחלים לבית ספר שכונתי שייתן ביטוי להשקפת עולמם, המשלבת תורה ומדע, במלוא מובן המילה.

בסופו של דבר המורים הם העושים את בית הספר. אם ברצוננו להחזיר ילדים למערכת החינוך הממלכתי-דתי, עלינו ליצור תנאים שיאפשרו למורים דתיים צעירים ומוכשרים רבים המתמודדים עם אותן הבעיות שהמשפחות מתמודדות אתן, ולמורים שגישתם המורכבת לעולם דומה לזו של תלמידיהם, להצטרף למערכת.

המאמר המלא יתפרסם בגיליון החדש של כתב העת "דעות" היוצא לאור השבוע.