ממזרח לא תיפתח התקווה למודרנה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/167/821.html?hp=1&cat=468

הגיע הזמן לחשוף את האמת ולערער על ההנחה המקובלת ולפיה ההלכה הספרדית היא מקלה יותר וקשובה יותר לצרכי הזמן והמקום
18/10/2010

בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת תפיסה לפיה הנוקשות האורתודוקסית ביחס למודרניות והדיכוטומיה בין עולם החיים ובין ההלכה הן מנת חלקה של התרבות האשכנזית, אך לעומתה התרבות ההלכתית והדתית שצמחה בארצות האסלאם היא תרבות של פתיחות, גמישות דתית ונינוחות הלכתית, יכולת הכלה וקבלה של שונות חברתית, והדגשה של השאיפה לצדק חברתי כערך דתי העומד בראש סדר היום של המנהיגות הדתית.

על פי תפיסה זו חשוב לחשוף את העמדות הדתיות של חכמי המזרח, מפני שבעזרתם אפשר ליצור אופציה דתית תרבותית של קיום יהודי השונה מבחינות רבות מאופני הקיום היהודי האירופי ומתפיסת היהדות האשכנזית הטיפוסית. חכמי המזרח מוצגים כאנטיתזה לשמרנות האורתודוקסית האירופית, וכמייצגים של עמדה דתית והלכתית המתמודדת עם המודרנה באופן יצירתי ופתוח.

עצם הלימוד והפרסום של תורת חכמי המזרח הוא חשוב מאוד מפני שהוא חושף עוד ועוד אופציות קיום יהודיות, ובהם וריאציות המתאימות יותר לקיום המודרני בימינו, כאן ועכשיו. הוא חשוב גם מבחינה תרבותית וחברתית מפני שהוא מציב דמויות להזדהות גם מקרב חכמי המזרח, ובכך מערער במעט על ההגמוניה התרבותית האשכנזית. אך לדעתי תהיה זו טעות להציג את המסורת הספרדית כדגם שלם ואחיד התואם את אתגרי הזמן שאנו חיים בו. עלינו לזכור כי חכמי המזרח הם בני אנוש בעלי תגובות מגוונות, בדיוק כפי שהחכמים בכל המרחב המכונה "אשכנזי" אינם עשויים עור אחד, והם פיתחו עמדות שונות ביחס לאתגרי המודרנה.

זאת ועוד, תפיסת הספרדיות כמודל המתאים גם לחיינו היום עשויה לחסום את הביקורתיות הנוגעת לשמרנות העכשווית של הקהילות המזרחיות הדתיות. על פי הגישה הזו, המזרחיות האותנטית, זו שהתקיימה במרוקו או בבגדד, היא מודל הרלוונטי לקיום עכשווי, ולכן יש להישאר נאמנים למסורת זו כפי שהייתה. כך נוצרת זיקה בין "מזרחיות" ל"מסורתיות": מאחר שהמזרחיות היא צורת חיים והשקפת עולם הנענית לאתגרי המודרנה ורלוונטית לחיים היום, אפשר, ואף צריך, להיות נאמנים לה כפי שהיא, כלומר להיות מסורתיים. ובאמת, פעמים רבות דווקא אנשים המגדירים את עצמם "מסורתיים" יתנגדו לכל שינוי במנהגים הקיימים. בעיניהם המסורת היא קדושה, לעתים קדושה מכדי שיוכלו לקיים אותה על מלוא דרישותיה, אך ודאי שאין הם רשאים לשנותה.

דא עקא, שמסורת זו, על כל גדולתה וחשיבותה, לא התמודדה עם כל הבעיות העומדות על הפרק היום; כלפי אלו דרושות התמודדות חדשה ונטישה של מאפיינים מסורתיים מרכזיים. הדוגמה הבולטת לכך היא נושא מעמד האישה – בהלכה, בפולחן, ובחברה. דוגמה נוספת היא ההערצה והיעדר הביקורת כלפי הרבנים. עלינו לתת את הדעת לכך שהגישה ההלכתית האורתודוקסית-המודרנית התפתחה במחצית השנייה של המאה העשרים בעיקר בקרב הקהילות
האשכנזיות דווקא, בתחילה בארצות הברית ולאחר מכן בישראל, ואילו הקהילות הספרדיות, למרות פתיחותן היחסית, כמעט לא שינו דבר בדרכיהן. נדמה לי שהסיבה לכך היא בדיוק אותה זיקה חזקה בין "מסורתיות" ו"מזרחיות", והתחושה שבעיות כגון מעמד האישה הן בעיות של אשכנזים (או ליתר דיוק, אשכנזיות), "אך אצלנו המזרחיים, הכול בסדר".

חקר ההלכה הביקורתי וחקר ההיסטוריה הביקורתי מראה את גדולתן, אך גם את חולשתן של תופעות מן העבר. מה שאנו למדים מן המחקר הוא כי ההלכה היא כלי בידיהם של בני אדם, גדולים ככל שיהיו, הנתונים בתוך הקשרי תרבות של זמן ומקום. משום כך לעולם יהיה פער בין עבר להווה, בין מה שהיה פתרון במאה התשע-עשרה ובין צורכי המאה העשרים ואחת. כדי ליצור אלטרנטיבות לקיום היהודי-הישראלי בימינו עלינו לחפש במסורות השונות והמגוונות של העם היהודי את הכלים והתובנות אשר יעניקו לנו את ההשראה ואת היכולת להתמודד עם אתגרי ההווה, ומשום כך חשוב להפנות זרקור דווקא לחכמים ולמסורות שנדמה כי נשכחו או נזנחו. אך עלינו לזכור שבסופו של דבר האחריות לחיינו מוטלת עלינו, החיים כאן ועכשיו, ומשום כך אנו נדרשים גם לחדש ולשנות מדרכי העבר ולא לשקוע בנוסטלגיה לחיים מפוארים שהיו פעם.

ד"ר אריאל פיקאר הוא המנהל החינוכי של תוכנית "בארי" ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. המאמר המלא מתפרסם בגיליון החדש של כתב העת "דעות"