מנפלאות יום ירושלים. חג לכלל ישראל. פרשת במדבר, תשפ"ג
החיד"א, הלא הוא ר' חיים יוסף דוד אזולאי (1724-1800), בשם הגדולים שלו (מערכת גדולים עמ' 164) כתב בזה הלשון:… ואחר זמן ראיתי בחומש שנדפס עם ספר החינוך [אמסטרדם תע"ח?] ועם דבק טוב [מאת ר' שמעון ב"ר יצחק אושנברג, אמסטרדם תע"ד? וכנראה המדובר הוא בשני ספרים שונים, שאין ביניהם ולא כלום, שהיו כרוכים יחד, כפי שנהוג היה], יש הגהה מר' מנחם הלוי (בכתב יד, ככל הנראה), שנמצא כתוב שהרמב"ם כתב חומש מוגה מהספר הידוע במצרים שהיה במצרים מימות התנאים והובא למצרים [והוא כתר ארם צובא, שהגיע למצרים בשנת 1099 מחלב, ונכתב בסביבות 930], ואחר כך שמע שבממלכת בורגוניה Burgandy) שבצרפת) היה ספר תורה מכתב יד הקדוש עזרא הסופר מהיר הכהן הגדול, והלך הרמב"ם שם ומצא כל הפרשיות הפתוחות וסתומות מכוונות למה שהעתיק מכתב יד שבמצרים. וכתב הרמב"ם: ושמחתי מאד, וקיבלתי לעשות יום משתה ושמחה ביום ההוא כל שנה ושנה, הוא כ"ח לירח זיו [=אייר], וטרחתי לכבוד צורי והעתקתי מן הספר ההוא כל חסירות ויתירות ותיבות גדולות וקטנות ומשונות, ומהופכות כדי לעשות ספר תורת ה' בלי חיסור וייתור…
[ומה] שכתב שקבל יום משתה ושמחה ביום ההוא לעשות בכל שנה, ויש קצת סיוע לסברת מהר"ם אלשקר בתשובותיו סי' מ"ט [ומובא במגן אברהם לשלחן ערוך אורח חיים תרפ"ו, ובשו"ת החת"ם סופר אורח חיים סי' קצ"א], דעיר שקבלו לעשות פורים [קרי:חג] בנס הנעשה להם, חייבין לעשותו. והרב פרי חדש [לשלחן ערוך אורח חיים] סי' תצ"ו [ אות יו"ד] דחה דבריו, דקיימא לן דבטלה מגילת תענית (עיין ראש השנה י"ט ע"א והיא מגילה קדומה, שבה כתובים הימים של שמחה שאין להתענות בהם), והלא מנהג בטעות, עיין שם באורך. והרי אבי התעודה, הרמב"ם, שקל לעשות יום משתה ושמחה בכל שנה [למרות שזה בימי הספירה], ומוכח דסבירא ליה דמאי דבטלה מגילת תענית היינו דווקא לרבים, כלומר לכל ישראל. או [צ"ל: אבל] יחיד או קהל מעיר אחת לא, והוא על דעת מה שכתב מורנו מהר"א [אברהם] יצחקי [בעל זרע אברהם, קושטא-איזמיר תצ"ב-תצ"ג] והרב מופת הדור מהר"ח [ר' חיים] אבולעפיה [שו"ת מקראי קדש איזמיר תפ"ט], ע"ש. וכבר הכרעתי כך אני ההדיוט כמהר"ם אלשקר מדברי הרמב"ם שהביא ספר חרדים [לר' אלעזר אזכרי] שקיבל עליו ועל זרעו עד סוף הדורות יום טוב שעלה מן הים…
החיד"א מזכיר (שם) את ספר עזרא שלפי דבריו מצוי היה במדינת בורגוניא. אך ר' עובדיה מברטנורא, באיגרת לאביו משנת 1483 כותב: … היה ספר עזרא במצרים, בשנה נוראה מאוד, ובא אורח אחד מערבי (מגרבי) ונתן שוחד לשמש בית הכנסת ולקח הספר תורה מהתיק [כנראה תיק מעץ כבד], והוליכו דרך אוניה בלב ים. ובעונותינו הרבים עמד עליו נחשול של ים גדול גלי עמיקתא ומסתרתא וסחרוה לספינתא, ואיש יהודי טבע ביקריה הספר תורה עימו, וכל אשר לו תהומות יכסיומו, וכל ההולכים עמו וכל רכושם ירד בים. ושמש בית הכנסת שנתן ספר תורה מת בתוך השנה, ולא נשאר שם כי אם התיק. ועוד כתב החיד"א שם: ובהיותי בארץ מצרים היה בקהילת קדושה של מצרים ישנה במקום גבוה שאין היד שולטת. אומרים ששם ספר עזרא, וזה המקום נראה שהיה בו פתח וסתמוהו, והמון עם אומרים שמי שיגע בספר הקדוש מסתכן למות באותה שנה או חודש, לכך סתמו הפתח. וחכמים אומרים בלחש ששמחין שהספר משה ואיננו.
מסורות עמומות אלה המתייחסות ככל הנראה, לכתר ארם צובא, קושרות את הלכות ספר תורה של הרמב"ם (פרקים ז'-ח') עם שמחתו של הרמב"ם במציאת כתב יד זה וקביעתו ליום טוב של משתה ושמחה ביום כ"ח באייר, והיה זה לזרעו עד סוף הדורות.
ונשאלת השאלה, האם אף בימינו אנו ישנה האפשרות, ואולי אף החובה, לקבוע חגים חדשים לזכר הניסים שנעשו לנו ולאבותינו. ואם כן, על מי תחול חובה זו? ואכן ראינו שלכאורה זוהי המחלוקת שבין הפרי חדש והמהר"ם אלשקר שהחיד"א הכריע בה לחיוב.
והנה בפסחים קי"ד ע"א איתא: תנו רבנן: הלל זה מי אמרו? ר' אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים. וחכמים אומרים: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל שיהו אומרים על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבוא עליהם לישראל, וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם וגו'. משמע, שישנה זכות, לכל דור לקבוע יום טוב על ניסים שאירעו לאותו הדור. ואילו במגילה י"ד ע"א איתא: תנו רבנן: מ"ח נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? א"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן לוי: קל וחומר: מה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן. (ראו בהמשך הסוגיה שם.) וכן אף משתמע ממה דמצינו במגילת תענית פרק י"ב: א"ר יהושע בן קרחה: מיום שמת משה לא עמד נביא לחדש מצוות לישראל חוץ ממצות פורים… וכו'. (ראו במגילת תענית שההדירה ורד נעם, ירושלים תשס"ד, עמ' 120-119.) והוא כפי שלמדנו מרות רבה ד' ז': ר' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן: פ"ה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו להם לישראל שהיו מצטערים על הפסוק הזה, "אלה המצות אשר צוה ה' את משה" (ויקרא כ"ז ל"ד)- "אלה", אין להוסיף ואין לגרוע, ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. (השוה ירושלמי מגילה א' ה', ומה שכתב ר' ישכר תמר, בעלי תמר למגילה שם, עמ' ל"א-ל"ב, שיש לגרוס, כפי שהוא ברות רבה, את המשך הפסוק, "אשר צוה ה' את משה". וראו עוד מה שהאריך בזה.) וראו ברמב"ן פרשת ואתחנן, שכל הוספה כזאת יש בה משום איסור של בל תוסיף, ואף אם תהיה על ידי נביא, הרי אסור משום "אלה המצוות" וכו'.
אך הרא"ם בחידושיו על הסמ"ג (מצות בל תוסיף, לא תעשה סי' שס"ד) מחדש שאיסור זה שייך אך ורק במי שמחדש מצוה ואומר שהקב"ה צוהו להוסיפה. אבל כשמכריז בהדיא שהיא משום פרסומי ניסא, לא בדא אמרו לאסור. וכן הוא ברמב"ם הלכות ממרים ב' ט', שרשאי אדם לומר במפורש שהוספה זו אינה אלא מדבריהם. ולא כמוסיף על דבר תורה, ובכך היא מותרת, ואין בה איסור משום איסור דבל תוסיף, (וראו בהלכות יסודי התורה ט' א').
הזכרנו לעיל את שיטתו של המהר"ם אלשקר שקבע שיכולים בני העיר לתקן בהסכמה ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות 'פורים' ביום שנעשה בו נס וגו'. ואילו חלק עליו הפרי חדש באמרו: קמייתא [דהיינו י"ח ימים טובים דמגילת תענית] בטול. בטולי אחרנייתא מוסיפין?
ואילו החתם סופר, בשו"ת או"ח סי' קצ"א, דחה את טענותיו של הפרי חדש, מהא דאמר רבא (במגילה י"ד ע"א ועירובין י' ע"ב), דמשחרב בית המקדש הוכשרו כל הארצות [שוב] לומר שירה, ומסיק למסקנה שלא בטלו החגים שבמגילת תענית אלא אלו שהייתה להם זיקה ישירה לבית המקדש. אבל ימים טובים אחרים לא בטלו ורשאים לקבוע חדשים. עוד הביא שם מספר יוסיף אומץ [סי' תתש"ט] שנעשה נס בק"ק פ"פ דמיין ביום כ' אדר הראשון וקבעו בו יום שמחה לדורותיהם. "וכן ראיתי ממ"ו הגאון מו"ה נתן אדליר זצ"ל [רבו של החתם סופר] מילידי ק"ק ההיא, וכן אנו נוהגים אחריו. (אך ראו בהמשך דבריו שסייג עצמו, בכך שהוא עצמו נהג להחמיר ולעשות סיום כדי שתהיה הסעודה בהיתר בלי פקפוק, "ויאכל ענבים וישבעו".)
ולסיום נביא כאן דברים אשר כתב אבי זצ"ל, ר' שמואל שפרבר, (בספרו מאמרות, ירושלים תשל"ח, עמ' 3), וזה לשונו: אבא מרי הרב הגאון נוחו עדן נוהג היה לעמוד בתפילה מתוך התאפקות יתירה, בלא תנועה ובלא תזוזה כל שהיא. היה כורע כריעות שתיקנו חכמים, אלא שבנוסף לכריעות אלה היה כופף קומתו פעם נוספת בתפילתו.
כשנשאל על מנהגו זה אמר: כך היא המידה, חייב אדם לעמוד באימה וביראה לפני קונו, כעבד העומד לפני רבו. אלא משמגיע אני להזכיר את ירושלים הריני מתנועע ומתכופף קצת. לומר: מה יעשה אדם מישראל כשהוא מגיע לתפילת "בונה ירושלים", ונזכר כיצד העיר שחוברה לה יחדיו הייתה לעיר שחרבה, ולא תתכופף קומתו עליו?! מרצון או שלא מרצון הוא שוחה בתפילתו, בבחינת "זכור תזכור ותשוח עלי נפשי" (איכה ג' כ'). מנהג זה היה לו בית אב. המהרי"ל, רבן של קהילות אשכנז, היה כורע בברכת "בונה ירושלים" [ספר המהרי"ל, מהדורת רש"י שפיצר, ירושלים תשמ"ט, עמ' תל"ו]. ומנהגו של המהרי"ל חוזר למהר"ם מרוטנבורג [על פי התשב"ץ, סי' שט"ז, ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' פ"א]. אלא שמהר"י קארו והרמ"א לא הייתה דעתם נוחה ממנהג זה, והמגן אברהם התיר לשחות מעט [ראו שלחן ערוך אורח חיים קי"ג ג', ובסוף סי' נ"א ס"ק ח', ובמקור חיים לר' חיים בכרך, ח"ב, ירושלים תשד"ם, עמ' ט']. ברוך משנה עיתים ומחליף את הזמנים, שהחיינו והגיענו לזמן הזה בו זכרונה של ירושלים מביא לידי זקיפת קומתו של אדם מישראל ושל כנסת ישראל.
וממשיך אבא ז"ל וכותב: היו זמנים ומנהגים לפיהם היו כורכים את הברכות, והיו חותמים: "מגן דוד ובונה ירושלים", "אלקי דוד ובונה ירושלים". אנו, אין נוהגים כן. אלא מייחדים ברכה לירושלים וברכה לצמיחת קרנו של דוד. ולא עוד אלא שאף מקדימים ברכתה של ירושלים לברכתו של דוד. הלוואי ויהא זה לסימן טוב, שכשם שזכינו לראות בברכתה של ירושלים כן נזכה לראות צמיחת קרנו של דוד משיח צדקנו שייגלה עלינו במהרה אמן.
וברוח הדברים הללו עוד הוסיף לכתוב (שם עמ' 22): דורנו זכה לפירוש מופלא ונורא [של "כעיר שחוברה לה יחדיו"]. באה עלינו מלחמת ששת הימים והמלחמה לחירות ירושלים וזכה הדור הזה למה שלא זכו דורות שלפנינו, שעלה בגורלו לקיים מצות פדיון שבויים בשחרורה של ירושלים מתוך מסירות הנפש של בנים ששבו אליה בכל ליבם ובכל נפשם, ילאה הפה לדבר בתוקפו ובקדושתו של אותו היום הגדול, יומה של ירושלים… [שבו] נפלו מחיצות. ונעשו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם כאיש אחד בלב אחד.
ובקוראי דברי אבא זצ"ל שוב ושוב, אין בי אלא לומר: כלום אין זה חג שנתון נתון הוא לכלל ישראל?
ד. שפרבר
