מסכה תעשה לך. פרשת בלק, תמוז תשפ"ב
המפורסמת מבין ברכותיו של בלעם היא ברכתו, שאף אומרים אנו כל בוקר בתפילת שחרית, "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" ( במדבר כ"ד ה'). (ונעיר אגב אורחא, שיש בפסוק זה כ"ו אותיות כמניין שם ההויה, ועוד כי בארבעת הפסוקים שאומרים אנו אז, "מה טובו…", "ואני ברב חסדך…", "ואני אשתחוה…", "אני תפילתי…",יש בהם מ"ב תיבות, כמספר שם מ"ב.) ומפורסמים הם דברי רש"י על אתר; "מה טובו אהליך"- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה. אף ידועה היא המשנה בבבא בתרא ג' ז': לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין… לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. .. וכו'. וכתב שם ר"ע מברטנורא: פתח כנגד פתח, דאמר קרא, "וישא בלעם את עיניו וירא ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כ"ד ג')- מה ראה? ראה שלא היו פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, וכו'. והוא כדברי רש"י על הפסוק (שם): "שכן לשבטיו"- ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו, וגו'.
ודבריו מבוססים על הגמרא בבבא בתרא ס' ע"א. ורש"י שם צירף את שני הפסוקים בפירושו שם, בכך שכתב: "וירא את ישראל שכן…"- ומה ראה היאך שוכנים, ולפיכך אמר, "מה טובו אהליך", וגו', שאין פתחי אהליהם מכוונים… וכו'. וממשיכה הגמרא שם: ר' יוחנן אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה. וביארו התוספות שם (ד"ה ראויים): מסיפא דקרא דריש, דכתיב, "ותהי עליו רוח אלקים" (שם פסוק ג'). ומבארת הגמרא (שם נ"ט ע"ב), דהטעם שאיסורים אלה הוא משום היזק ראיה, שאף שהועלתה האפשרות שעניין זה במחלוקת תלוי, דבהיזק ראייה קמפלגי, דמר סבר שמיה היזק ומר סבר לאו שמיה היזק, אך קביעתה של הסוגיה שם היא:… דלכולי עלמא שמיה היזק… וכו'. ואכן, כך פסק הרמב"ם בהלכות שכנים ב' י"ד, על פי הגמרא בבבא בתרא ג' ע"א: חצר השותפין שיש בה דין חלוקה… יש לכל אחד מהן לכוף את חברו לבנות הכותל באמצע כדי שלא יראהו חברו בשעה שמשתמש בחלקו. שהיזק ראיה היזק הוא, ואין לו חזקה בחצר… וכו' (וכן הוא בשלחן ערוך חושן משפט קנ"ז א').
והנה בעצם הנזק הזה, הנקרא "היזק ראיה", אינו אלא נזק פסיכולוגי-נפשי, "דקא בעית אצטנועי מינא" (בבא בתרא נ"ט ע"ב). כלומר, נזקק אדם להצטנע ברשותו שלו בכדי שלא יוכל אחר לראותו כשאינו צנוע. הגבלה זו היא המגבילה את התנהגותו של אדם ברשותו הפרטית, שאין בה משום נזק גופני מוחשי, אלא יש בה משום פגיעה פסיכולוגית, הנחשבת כנזק ממשי. (אומנם אין היא כדוגמת "נתן בו עינו ועשהו גל של עצמות", שבת ל"ד ע"א, והשווה ברכות נ"ח ע"א, בבא בתרא ע"ה ע"א, וסנהדרין ק' ע"א, אם אכן נקבל את הדברים כפשוטם. אלא שאולי דומה היא ל"עינא בישא". ראה על כך בספרו של
J Trachtenberg, Jewish Magic and superstition: A Study in Folk Religion, 1939, , עמ' 56-34, ואכמ"ל.)
והנה, בעוד שחשבנו שהמגיפה הנוראה המכה בנו הולכת ונעלמת, לאחרונה רואים אנו שהיא חזרה אלינו ביתר שאת, עד כי אלפים ורבבה נדבקים בה מדי יום. אומנם אולי נכון הדבר שכעת אין היא כה חמורה ומסוכנת כפי שהייתה בראשונה, אך עדיין כוחה בכדי נטילת נפשות מאיתנו. אריכות הימים של מגפה זו היא שגרמה לכך שהתחלנו להתרגל אליה, ועל כן החובה לכסות את פנינו במסכה כבר אינה נחשבת כחובה, אלא במקומות של צפיפות האוכלוסין, כגון ברכבות ובאוטובוסים אך גם בהם לא נראה אכיפה לכך.
ואולם, כאשר נוסע אדם ברכבת הקלה, ובמיוחד בשעות העומס, ואנשים רבים נדחסים ונדחקים זה בזה, ונושמים ואף מתעטשים ומשתעלים זה על זה ואין עליהם מסכות, הרי שהסכנה להידבקות רבה היא מאד. ואף מי שיודע בבירור בעצמו שאין כל חשש שהמגיפה דבקה בו, ועל כן רואה הוא את עצמו כפטור מחובת המסכה. אחרים, שאינם מודעים למצבו, נראה להם שהוא מקור לסכנה. הוי אומר, גם מי שבטוח בעצמו שנקי הוא מלסכן את הזולת, אף על פי כן עלול הוא להפחיד אחרים ולהזיקם בנזק נפשי. ונוכל לקרוא לזה "היזק נשימה", על משקלו של "היזק ראיה".
המורם מכל זה, שנראה לי שראוי לכל אדם להתחשב ברגשותיהם ובפחדיהם של אחרים, ולעשות את המיטב להמעיט בהיזק זה, ועל כן ראוי להחמיר בעניין המסכה, ובמיוחד במקומות הצפופים, ובכך להתרחק מנתינת הבל פיו באחרים העלול לגרום לפגוע בהם. ובזכות שמירה זו, נזכה שהקב"ה ישמור עלינו וירחיקנו מגילויי פנים, ומפגעים רעים ומשטן המשחית, וכל דינין קשין, ונוכל לומר בפה פתוח "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", אכי"ר.
