מעלתן של מצוות שבין אדם לחברו, פרשת וירא, תשפ"ג
בראש פרשתנו קוראים אנו כדלקמן: "וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר, אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך…" וכו'. על המילה "אדני" שבפסוק האחרון הביא רש"י שני פירושים, האחד: לגדול שבהם [כלומר המלאך הגדול שבהם]… דבר אחר: קדוש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים… וכו'. פירושו השני זה מבוסס על מה שמצינו בשבת קכ"ז ע"א, בדברי רב יהודה אמר רב, וזה לשונו: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב, "ויאמר, אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר…" וכו'. ועל פי דרשה זו למדו בשבועות ל"ה ע"ב, דשם זה, אדני, קדוש הוא, דהיינו שאינו מתייחס לאחד האורחים אלא להקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה לשון הגמרא: חנינא בן אחי ר' יהושע ור"א בן עזריה משום ר' אלעזר המודעי אמרו אף זה קודש [כלומר, שם זה קדוש]. כמאן אזלו הא דאמר ר' יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה… וגו'.
ולכאורה יש להקשות על פירוש זה, שהרי כלל גדול וידוע הוא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (ראה סוכה כ"ה ע"א), ומאחר והקבלת פני השכינה בוודאי מצוה חשובה היא, למה נדחתה על ידי אברהם בכדי להכניס לאהלו עוברי דרכים שכלל לא הכירם? בעל שדה חמד (משמו של בעל שם אריה, הלא הוא ר' אריה לייבוש באלחובער, וילנא 1874-1833, בתשובה שבסוף הספר, סעיף ג') חלק ה', עמ' 233ב, לימד אותנו שיש לכלל זה, דהיינו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, סייג חשוב, וז"ל: אין סברה שיפטר ממצוה שבין אדם לחברו, דאינו פוטר אלא מצוה דכוותא, וגו'. וכדברים הללו, כתב ר' מאיר דן רפאל פלאצקי, בספרו הנפלא כלי חמדה, לדברים (פיעטרקוב תרפ"א) פרשת כי תצא, עמ' 228 (ה': ד'), וז"ל: לענין עוסק במצוה דפטור ממצוה, ואם עוסק במצוה שבין אדם למקום, אינו נפטר מן מצות עשה שבין אדם לחברו, דעליו זה דעוסק במצוה זו אין עליו חיוב לעשות מצוה אחרת, אך זה רק במצוה שבין אדם למקום, אבל להיות פטור על ידי זה ממצוה שבין אדם לחברו לא שמענו, כיון דהתכלית שיהיה לחברו אינו נפטר על ידי זה שעוסק במצוה שבין אדם למקום.
לכלל החשוב הזה כבר מצאנו יסוד ושורש בתוספות לשבועות מ"ד ע"ב (ד"ה רב יוסף), דשם מובאת דעתו של רב יוסף, ששומר אבידה דינו כשומר שכר, מאחר שבזמן שעסוק הוא בשמירת האבידה, אם יבוא אליו עני לבקש פרוטה של צדקה, לא יחויב לתת לו, כי הוא כבר עסוק במצות שמירת האבידה, ועל כן פטור הוא ממצות נתינת צדקה. עניין זה מכונה אצל חכמים "פרוטה דרב יוסף". ועל זה הקשו בעלי התוספות שם ממה שמצינו בראש השנה כ"ח ע"א, שהמודר הנאה מן המעיין מותר לטבול טבילת מצוה, – כי אין טבילה זו לצרכי הנאה אישית אלא להיטהרות, ומצוות לאו להינאות ניתנו. על זה שאלו בתוספות שם: ואמאי? הא מתרמי לרב יוסף דחשיב ליה דהכי כשומר שכר, כלומר, לפי דעתו של רב יוסף הרי הוא עשוי לחסוך לעצמו פרוטה של צדקה (וכאילו הרוויח פרוטה), אם יבוא עני לבקש צדקה, שלא יחויב לתת לו, ועל כן יש לו הנאה בטבילתו במעיין. והתשובה היא, כי אכן נתינת צדקה היא מצוה שבין אדם לחברו, ואילו טבילת מצוה היא מצוה שבין אדם לבוראו, ועל כן אין טבילתו זו פוטרת אותו ממצות נתינת צדקה, אלא שחייב הוא לתת פרוטה זו לעני המבקש ממנו צדקה.
לכלל יסודי זה הרבה השלכות הלכתיות, ונביא אך אחת מהן בעניין המוכר לנו היטב. בשו"ת יביע אומר חלק י' אורח חיים סי' ד', נשאל: בכהן שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה, ואין בבית הכנסת כהן אחר, ואמרו לו קודם "רצה" לעלות לדוכן לנשיאת כפיים, אם יפסיק מתפילתו לישא כפיו. והנה בספרו ילקוט יוסף חלק א' (עמ' שכ"ד ואילך, סעיף כ"א) דן בזה וזה תורף הנאמר שם: בשו"ת הרדב"ז חלק ד' (סי' רצ"ג) פסק, שהעומד בתפילה ואין שם כהן אחר, יפסיק ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, ואחר כך יחזור למקומו ויסיים תפילתו… משום שברכת כהנים היא מצות עשה מן התורה, ואילו התפילה, אף שגם היא מצות עשה מן התורה, אין סידורה ושיעורה ואיסור ההפסקה בה אלא מדרבנן… (ולפי דברי ר' עובדיה, המדובר הוא בזמן שמתפלל בלחש עם חזרת הש"ץ ביחד, שכשיגיע לברכת "רצה" יעקור רגליו מעט, וכשיגיע לסוף ברכת "מודים" יעלה ויברך ברכת כהנים, ואחר כך יחזור למקומו ויסיים תפילתו.) ודומה הדבר לשליח ציבור כהן, שאין שם כהן אלא הוא, שאם מובטח לו שיחזור לתפילתו, פוסק ועולה לדוכן, ובעבור ברכת כהנים יחזור לתפילתו… וכו'.
והאריך הרב עובדיה בניתוח פרטי סוגיה זו, אך בהמשך דבריו (עמ' שכ"ה) הקשה שלכאורה יש מקום לדון בנידון דידן שעוסק בתפילה שיהיה פטור בכלל מן העשה של ברכת כהנים, על פי מה דקיימא לן (סוכה שם) שהעוסק במצוה פטור מן המצווה. דן הוא ארוכות בשאלה זו בבקיאות והעמקה האופייניות לו (בעמ' שכ"ה-של"ד), ומביא סברות שונות בעניין זה. ולולי דמסתפינא הייתי מוסיף שמאחר ותפילה היא מצוה שבין אדם לבוראו, ואילו ברכת כהנים היא גם בין אדם לחברו, על כן גוברת היא מצות ברכת כהנים על פני מצות תפילתו של הכהן.
עוד כתב הרב עובדיה ביביע אומר חלק ה', אורח חיים י"ג, עמ' מ"ו: והנה הגאון ר' אליהו רגולר בשו"ת יד אליהו (ורשא תר"ס), פסקים סוף סימן ט', העיר בהא דקיימא לן (ברכות י"ז ע"א): באמצע הפרק דקריאת שמע וברכותיה שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ולמה התירו לשאול בשלום אביו ורבו באמצע קריאת שמע וברכותיה, והא העוסק במצוה פטור מן המצוה, וכיון שפטור שוב אינו רשאי להפסיק.
ולכאורה יש לומר בפשטות, על פי מה שכתב בשו"ת שם אריה (חלק יורה דעה סי' ס"ד), דהעוסק במצוה בין אדם למקום לא מפטר ממצוה שבין אדם לחברו, ודוקא כששתיהן מצוות שבין אדם למקום, העוסק במצוה פטור מן המצוה. והיינו טעמא דמצוה שבין אדם לחברו עדיפא ממצוה שבין אדם למקום, ע"ש. ויש לסייעו ממה שכתב הרמב"ם (סוף פרק ז' מהלכות גניבה), וז"ל: קשה עונשן של מידות יתר מעונשן של עריות, שזה בינו לבין המקום, וזה בינו לבין חברו, וגו'. ובפירוש הראש (ריש פאה) שהקב"ה חפץ במצוות שיעשה בהן גם רצון הבריות יותר ממצוות שבין אדם לקונו, ע"ש. ואם כן הכי נמי שאילת שלום לאביו ורבו דהוי בין אדם לחברו עדיפא מאיסור הפסקה באמצע קריאת שמע, ולא שייך בזה העוסק במצוה פטור מן המצוה. עד כאן לשונו של הרב עובדיה.
כמה וכמה הלכתא גבירתא מסתעפות מכלל בסיסי זה, אך כאן לא נוכל לצלול במרחבי ימן של הלכות אלה. (וראה בספרי : On the Relationship of Mitzvot Between Man and His Neighbor and Man and His Maker, New York Jerusalem, 2013 , פרק ב' , עמ' 31-19, שם הרחבתי את הדיבור בעניין חשוב זה). ועל כן תמיד עלינו להיות ערים לצורכי חברינו, אף בזמן שדעתנו נתונה כלפי שמיא, ולא נהיה כאותו חסיד שוטה שאינו מציל את חברו כי דבוק הוא בתפילתו. והקב"ה יזכנו לקיים את אשר אמר החכם מכל אדם, "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא אלקים יצא את כולם" (קהלת ז' י"ח), אמכי"ר.
