מערך הדרכה / אייל ברגר-היחס ל"אחר"

יחידה שלישית

מבוא: במציאות הישראלית, הערבים, ולעתים גם העובדים הזרים, מופיעים כ'אחר' האולטימטיבי. המלחמה המתמשכת עם ערביי הארץ והטרור הערבי המופנה כלפי אזרחי ישראל מביאים לכך שישנם יהודים שבעיניהם כל הזרים נתפסים אך ורק כבעיה, כמכשול, כאויב ואפילו כרוע בטהרתו. רבים מאיתנו לא מצליחים לראות בסיטואציה הקשה והמורכבת בה אנו נמצאים את ה'אדם' שיש בהם, את המצוקות שלהם, את השאיפות והחלומות שלהם. ביחידה זו נעבור יחד עם החניכים מסע למפגש עם ה'אדם' הנמצא בכל מי שנברא בצלם אנוש.

מטרת הפעולה: לפתח בקרב החניכים יכולת להזדהות עם המצוקות והשאיפות האנושיות של הגויים החיים בארצנו.

מהלך הפעולה:

שלב א –  דיון בעקבות איורים – כיצד אנחנו תופסים את הגויים?

שלב ב – משחק תפקידים – משפט לאישור שהייה בארץ.

שלב ג – שיר: לכל אדם יש סיפור.

סיכום: להפוך את ה'אחר' ל'אדם'.

שלב א: דיון בעקבות איורים – כיצד אנחנו תופסים את הגויים?

נפתח את הפעולה בדיון בעזרת איורים על האופן בו אנו מתייחסים לגויים החיים בארצנו – הפלסטינאים, הערבים-ישראלים והעובדים הזרים. נתלה על הלוח/נפרוס על הרצפה מספר איורים המבטאים מערכת יחסים אפשרית בין גויים ליהודים במדינת ישראל (נספח 1), ונבקש מהחניכים לבחור את האיור המתאים לתחושותיהם. בתחילה נבקש מכמה מתנדבים לבחור איור ולהסביר את בחירתם, ולאחר מכן ננהל דיון חופשי בין החניכים על האיור המבטא בצורה הטובה ביותר את מערכת היחסים בינינו לבין הגויים היושבים בקרבנו.

נסכם את הדיון על האיורים בכך שישנם כאלו מאיתנו (או בחברה בכללותה) אשר תופסים את הגויים בארץ רק כ'אחרים', כמכשול וכאויב. אלו אינם רואים בהם בני אדם בעלי מצוקות, אהבות, חלומות ושאיפות (איורים א ו-ה), אלא תופסים אותם רק כ'אחרים' להווייתנו שלנו (איורים ב-ד ו-ו).

למעוניינים, ניתן להביא דוגמה ליחס כזה כלפי הגויים מדברים שכתבה מקבולה נסאר, עיתונאית ושדרנית ברדיו אל-שמס (רדיו ערבי-ישראלי המשדר בצפון הארץ), בעקבות הסיקור התקשורתי הסולידי של רצח הנער הערבי עותמאן נסאר ביולי 2011 (נספח 2). ניתן לקרוא את הכתבה או לספר לחניכים את הסיפור במילים שלכם.

שלב ב: משחק תפקידים – משפט לקבלת אישור שהייה בארץ

בשלב הבא נערוך עם החניכים משחק תפקידים המדמה משפט בבית דין לענייני הגירה. מטרת המתודה הזו היא להראות לחניכים כיצד ניתן לשנות את התייחסות לגוי מ'אחר' ל'אדם', כאשר מבינים כי גם לו יש סיפור חיים.

הכנת המשחק

–לצורך משחק התפקידים נסדר את החדר בצורת בית משפט: נציב בקדמת החדר שולחן עבור שלושת השופטים; נסדר לפני השולחן שורות של כיסאות/ספסלים עבור הנידונים, בני משפחותיהם ועורכי הדין; נציב סטנדר בצד שולחן השופטים, בו ירצו הנידונים או עורכי דינם את טענותיהם. בנוסף, נכין לכל משתתף במשחק 'כתר' שאותו הוא יחבוש ועליו רשום תפקידו.

שלבי המשחק:

·         חלוקת תפקידים לחניכים – התפקידים המרכזיים הם שלושת השופטים וחמשת הנידונים. במידה ויש קבוצה גדולה יותר של חניכים, ניתן להוסיף תפקידי משנה: עורך דין לכל אחד מהנידונים, בני משפחה וכדומה. כמו-כן ניתן בעת הצורך להגדיל את מספר השופטים (בקבוצות גדולות במיוחד ניתן לחלק את כלל החניכים ל2/3 קבוצות ובכל קבוצה לקיים – במקביל – 'משפט' בפני עצמו).

·         פתיחה: המדריך יקרא לחניכים את 'חדשות בית הדין לענייני ההגירה' (נספח 3) שהם מעין רקע קצר וכללים על המשחק.

·         הכנת המשחק על ידי החניכים: מחלקים לחניכים הנידונים קטע המסביר בהרחבה את קורות החיים של הדמות שלהם (נספח 3). על החניכים לקרוא את הקטע (כל נידון לבד או בשיתוף עם בני משפחתו/עורך דין אם ישנם) ובעזרתו להתנהל במשחק.

·         הצגת הטענות בידי הנידונים: המדריך יקרא קטע קצר (נספח 3) ולאחריו יעלו בזה אחר זה הנידונים (או עורך דין שלהם) ויציגו את טענותיהם.

·         הכרעת השופטים: לשופטים יינתנו מספר דקות בכדי לדון בטענות הנידונים ולתת פסק דין מנומק.

דיון בעקבות המשחק –

–        האם היחס שלכם לדמות שייצגתם השתנה מתחילת המשחק ועד סופו?

–        מה הסיבה לשינוי זה?

נוביל את החניכים למסקנה שהדרך לשנות את יחסנו  לאדם מיחס של 'אחר' ליחס של 'אדם' עובר דרך ההבנה כי לכל אדם יש סיפור חיים. ברגע שאנו מבינים את סיפור החיים של הערבי או העובד הזר, כל היחס שלנו אליו משתנה; אנו מבינים כי גם הוא נברא בצלם אנוש.

שלב ג – שיר: לכל אדם יש סיפור

נקרא יחד עם החניכים קטעים מתוך השיר 'לכל אדם יש סיפור' של רינת בר (נספח 4), ולאחר מכן נקשר אותו עם סוגיית היחס לערבים ולעובדים זרים במדינת ישראל.

דיון בעקבות השיר –

–          האם ניתן לראות במציאות כי 'לכל אדם יש סיפור'?

–          האם אנחנו מסוגלים להחיל מבט זה גם על ערבים ועובדים זרים?

–          כיצד נוכל לסגל לעצמנו מבט כזה על כל הסובבים אותנו, יהודים ושאינם יהודים?

סיכום: להפוך 'אחר' ל'אדם'

פתחנו את הפעולה בדיון בשאלה 'כיצד אנו תופסים את הגויים', וראינו כי יש מאיתנו (או לפחות בחברה הישראלית) התופסים את הגויים החיים בארץ אך ורק כ'אחרים': הם המכשול שלנו לפיתוח המדינה; הם האויב הנצחי שלנו במזרח התיכון וכן הלאה. בעזרת משחק התפקידים למדנו כי הדרך לעבור מתפיסת הגוי כ'אחר' לתפיסתו כ'אדם' עוברת דרך ההבנה כי גם לו יש סיפור חיים: יש לו משפחה וחברים אותם הוא אוהב; יש לו שאיפות וחלומות המנחים את חייו; יש לו מצוקות ובעיות המטרידות את מנוחתו; יש לו תחביבים, אהבות ואכזבות, וכיוצא בזה. כאשר אנו מבינים כי לאדם הפרטי העומד לנגדנו, הנתפס בעינינו כזר, יש גם כן סיפור חיים, כל היחס שלנו כלפיו משתנה. הכרה זו מאפשרת לנו לחוש כלפיו אמפתיה גם כאשר אנו מצויים במלחמה מתמשכת עם העם (הקולקטיב) שממנו הוא בא. היא מאפשרת לנו לראות את צלם אלוהים אצל הערבים גם בתוך המציאות הלא פשוטה של יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל בראשית המאה ה-21.

נספח 1: איורים לשלב א

איור א: [תמונה מחלוקת לשניים] – יהודי עובד במשרד; ערבי עובד בשדה או ברעיית צאן.

איור ב: תמונה על חוף הים – ערבי הדוחק את היהודים לעבר הים.

איור ג: תמונה בנגב – יהודי הנוסע במכוניתו ונעצר בידי מחסום מאולתר של נערים בדואים.

איור ד: תמונה במחסום צה"לי – ערבים עומדים בטור במחסום וחיילים בודקים אותם.

איור ה: תמונה בקניון – יהודים וערבים מסתובבים בין חנויות בגדים.

איור ו: [תמונה מחלוקת לשניים] – אבטחה בכניסה למוסד כלשהו; ערבי עם חגורת נפץ.

נספח 2: ביקורתה של מקבולה נסאר

גופתו של הילד עותמאן נסאר, בן 14 מהכפר עראבה, נמצאה ביום חמישי בבוקר ליד מטע זיתים בכפר. מאוחר יותר נעצר ילד בן 15 בחשד לרצח. זו תמצית הסיקור התקשורתי בעברית בנושא ברוב כלי התקשורת…

בפייסבוק של עותמאן רואים שהיה ילד אופטימי, פיזר "סמיילים" לכל עבר, אהד את מדריד. בני המשפחה סיפרו שאהב בעלי חיים ובילה בטבע בקרבת סבו החקלאי שמגדל עיזים בבקעת נטופה הסמוכה. צילום יחיד שלו הגיע לתקשורת הערבית: ילד שמנמן וחייכן רוקד בפוזה ילדותית על השולחן בסלון, ככל הנראה במסיבת יום הולדת. המידע הזה לא רלוונטי לתקשורת המיינסטרים בעברית.

מבחינת התקשורת הישראלית בעברית שסיקרה את הרצח, הוא גופה, אולי עוד גופה של נער שנמצאה ליד מטע זיתים. "ככל הנראה מדובר ברצח", נאמר בהתחלה בטון של נייטרליות מקפיאה, טון של "עוד רצח בחברה הערבית"…

לא מזמן נהרג בתאונת קטנוע הנער ליאור נבון, בן 16. באותו יום למדתי עליו רבות, הוא שיחק כדורסל, נכשל פעמיים בטסט, לצערו ולשמחת אמו, שחששה. הוא היה ילד אחראי, שופע חיים, לא שותה לשכרה, דואג לסביבה. הרבה פרטים אודותיו נחרתו בזכרוני, כי מותו סוקר בכלי התקשורת בהרחבה. את קולה של אמו שמעתי בכל תוכניות הבוקר ובחדשות הערב. התחברתי לכאב שלה, וכיבדתי את היכולת שלה להעביר מסר להורים ולמחוקקים, בשיא אבלה הכבד, כדי שילדים אחרים ישארו בחיים.

אמו של ליאור נבון יכולה הייתה לחלוק את כאבה עם כל האנשים. לאמו של עותמאן אין את ההזדמנות הזו…

(Ynet דעות, 'עוד גופה במטע זיתים', 03/07/11)

נספח 3: קטעים למשחק תפקידים (שלב ב)

חדשות בית הדין לענייני הגירה:

יום חמישי, כ' תמוז, דיון בבית הדין לענייני ההגירה בבית משפט השלום בתל אביב.

אתמול הודיע שר הפנים על הקטנת מכסת אשרות השהייה בארץ לצורך עבודה בלמעלה מ-50%. בעקבות ההחלטה הוזמנו אלפי ערבים ועובדים זרים העובדים בישראל לבית הדין לענייני הגירה על מנת לבחון את חידוש אשרת השהייה שלהם בארץ לקראת השנה הבאה. היום, בשעה הקרובה, ייכנסו לדיון חמישה ערבים ועובדים זרים, לשלושה מביניהם תבוטל אשרת השהייה והם ייאלצו לעזוב את הארץ במהלך החודש הקרוב, ושניים מהם יקבלו אישור ישיבה ועבודה בארץ לתקופה מוקצבת. על חבר השופטים להחליט מי השניים שמצבם מצדיק את הישארותם בארץ, ומי השלושה שייאלצו לעזוב את הארץ בקרוב.

חמשת המוזמנים לדיון הם מחמוד, חסן, או-קי, מישל וסאמיר. מחמוד, בן 27, מתגורר אצל בני דודיו בטייבה ועובד אצל קבלן בבניית יחידות דיור באזור השרון. חסן, בן 19, הינו מחוסר דירה ובמהלך עשרת החודשים שהוא בארץ הוא שוהה בדירת מהגרים בדרום תל אביב. מדי פעם הוא מנסה את מזלו בעבודות מזדמנות. או-קי, בן 23, עובד בשנה האחרונה בביתה של משפחה עשירה בכוכב יאיר, שם הוא סועד את זקני המשפחה המתקשים לבצע פעולות יומיומיות בעצמם. מישל, בת 56, הגיעה לארץ כבר לפני כשתים עשרה שנים, גרה בדירה צנועה ושכורה בירוחם ועובדת במפעל באזור. סאמיר, בן 31, מתגורר עם מספר חברים בדירה צנועה בבאר שבע ועובד בתחנת דלק באזור.

קטע קצר לפתיחת המשחק:

ברצוני לבקש מן המוזמנים לפרוס את טענותיהם ולהסביר מדוע על כבוד השופטים להתחשב במצבם ולהשאיר אותם בארץ. נא לפרט בהרחבה את המצב, את הסיבה שאתם זכאים לאישור כזה, ומדוע זה כל כך קריטי שתישארו בארץ. אני מזכיר שמתוך החמישה, לצערנו הרב רק שניים יוכלו לקבל אישור שהייה ועבודה בארץ.

 

דברים שכדאי לדעת על מחמוד:

בן 27, מתגורר מזה כחמש שנים בכפר טייבה ועובד אצל קבלן בבניית יחידות דיון באזור השרון. מחמוד נולד לזוג הורים מבוגרים, שעוד זוכרים כיצד ברחו כילדים מביתם בלוד במלחמת השחרור; הדי המאורע נחרתו בליבם. הוא נולד בכפר ביתין שבשומרון, שם העביר את מרבית שנות חייו. בגיל 14 התחיל לעבוד ברעיית צאן בכדי לעזור בפרנסת הבית. בהיותו בן 21, באחת השמחות המשפחתיות, הוא פגש את חנאן, קרובת משפחה רחוקה שלו המתגוררת בטירה שבתחומי מדינת ישראל. השניים התאהבו זה בזו ומחמוד רצה שחנאן תצטרף לכפרו, ביתין, שם הם יתחתנו ויבנו את ביתם. חנאן הסכימה, אולם הוריה הטילו וטו על הרעיון ואסרו עליה להעתיק את מקום מושבה מחוץ לגבולות מדינת ישראל. בצעד נואש החליט מחמוד לנסות ולקבל אישור שהייה לצורך עבודה בישראל כדי לנהל מערכת יחסים עם חברתו, חנאן. לאחר שנה של מאמצים הוא הצליח, ובחמש השנים האחרונות הוא עובד בבניית יחידות דיור בשרון עבור אחד הקבלנים המובילים באזור. הקבלן איננו דואג לעובדיו, ויחסו אליהם הוא מתחת לכל ביקורת. כך, כאשר נפל מחמוד מגובה של מטר וחצי במהלך בניית יחידת דיור ברעננה ושבר את ידו, הקבלן לא טרח אפילו להזמין אמבולנס לטפל בו מכיוון שלא רצה לשלם על הטיפול. רק הודות לרחמנותו של אחד מעוברי האורח (שבמקרה היה רופא מתמחה), זכה מחמוד לטיפול הולם. למרות אירוע זה ואירועים נוספים החליט מחמוד כי הוא אינו מתכוון לוותר על עבודתו, שכן בכך יוותר גם על אהבתו.

 

דברים שכדאי לדעת על חסן:

בן 19, מחוסר דירה ובמהלך עשרת החודשים שלו בארץ הוא שוהה בדירת מהגרים בדרום תל אביב. מדי פעם מנסה חסן את מזלו בעבודות מזדמנות. הוא הגיע לארץ בעקבות מלחמת אזרחים שפרצה בלוב, שם נולד. במלחמה הוא הצטרף לכוחות המורדים בשלטון, מה שהוביל לכך שכל משפחתו הוצאה להורג בשריפה. אין לו כעת אף אחד בעולם, וגם ארצו אינה מקום בטוח בעבורו. בעקבות מותם הטראגי של בני משפחתו החליט חסן שמבחינתו תם עידן המלחמות והגיע הזמן לפתוח בחיים חדשים, ולכן הוא בחר לצאת למסע רגלי לארץ ישראל, שם שמע שהיהודים נותנים עבודה לאנשים כמותו. כאשר הגיע לארץ דרך סיני ניסה חסן את מזלו בקבלת אשרת שהייה לצורך עבודה, ולא הצליח, אך לא הייתה לא ברירה – אין לו באמת לאן לחזור. הוא החליט להישאר בכל מקרה בארץ ולנסות לעבוד, בתקווה שיקבל אישור בעתיד. לפני שעתירתו נדחתה הוא אף חשב לשרת בצה"ל, אך התאכזב מכך שלא קיבל את אשרת השהייה, ולכן הוא בז כעת למדינת היהודים. כך או כך, אף שכבר הצליח להשיג אשרת שהייה לצורך עבודה, חייו בארץ הקודש אינם פשוטים. בשכונה שבה הוא גר הוא נקלע לעתים, שלא ברצונו, לקרבות רחוב קשים. בפעם אחרונה הוא אף סיים בבית חולים, משם ברח לאחר זמן קצר לפני שהמשטרה תבוא לקחת את פרטיו. כל מה שהוא רוצה זה לקיים חיים נורמליים, עם עבודה ובית, במדינת ישראל.

 

דברים שכדאי לדעת על או-קי:

בן 23, עובד בשנה האחרונה בביתה של משפחה עשירה בכוכב יאיר, שם הוא סועד את זקני המשפחה ומסייע להם בביצוע פעולות יומיומיות. או-קי הגיע ארצה בעקבות מחלת הסרטן בה חלתה אימו לאחרונה. עד השנה שעברה הכל היה כשורה והוא, אמו ואביו חיו בדירתם הצנועה בטוקיו שביפן. אביו, המבוגר מאמו ב-15 שנה, בקושי מסוגל לעבוד, ולאחר שאמו של או-קי הפסיקה לעבוד בגלל מחלתה, נקלעה המשפחה למצב כלכלי קשה ביותר. גם הטיפולים של האם עולים כסף רב, אותו אין למשפחה. בצעד אמיץ החליט או-קי להגר למדינת ישראל למשך מספר שנים כדי למצוא פה עבודה שתוכל לפרנס את משפחתו. כיום הוא עובד בסיעוד אצל משפחה בכוכב יאיר. הוא עובד במסירות רבה, וזוכה לשכר יפה יחסית. כרגע אין לו די כסף; הוא צריך עוד שנתיים של עבודה ואז ישוב לארצו ולמשפחתו.

דברים שכדאי לדעת על מישל:

בת 56, הגיעה לארץ כבר לפני כשתים עשרה שנים, גרה בדירה צנועה ושכורה בירוחם ועובדת במפעל באזור. מישל הגיעה ארצה מספרד, שם התגוררה, בעיר בילבאו שבחבל הבאסקים. בעלה ובנה היחיד הם דמויות מפתח במחתרת הבאסקית המטילה את אימתה על ספרד. שנים קשות עברו עליה יחד איתם. לאחר שהשתתפו בפעולת פיצוץ תחנת רכבת במדריד שגבתה את חייהם של שלושה בני אדם, בהם תינוקת בת שנה, היא החליטה לברוח מביתה ולהגר לישראל, שם, כך חשבה, תוכל לפתוח בחיים חדשים. היא ציפתה למצוא פה אהבה חדשה, אך עד כה לא הצליחה. במשך ארבע שנים היא הייתה בקשר עם מהגר איטלקי שחי בארץ, עד שהיא גילתה שהוא מנצל אותה ולמעשה מתכוון לחיות את חייו עם אישה אחרת. היא לקחה את הסיפור מאוד קשה ונדרשה לטיפול פסיכולוגי. לבסוף החליטה מישל לנדוד דרומה, השתקעה בירוחם והתאהבה במקום. עיירת הפיתוח בתוככי הנגב קסמה לה. היא מצאה עבודה כמנקה במפעל באזור, שם היא לא מרוויחה הרבה, אך טוב לה יחסית. לאחרונה אף נפצעה ברגלה, דבר שכמעט הביא לפיטוריה, אך עקב מסירותה לעבודתה היא לא פוטרה, למרות שקשה לה לעבוד כמו שעבדה קודם.

דברים שכדאי לדעת על סאמיר:

בן 31, מתגורר עם מספר חברים בדירה צנועה בשכונה ג בבאר שבע. הוא נולד בפאתי חברון לאימא צעירה בת 17. אביו, אותו מעולם לא הכיר, עזב את אימו בטרם נולד. במשך 15 שנה גידלה אותו אימו בגפה והעניקה לו את כל מה שהיא יכלה להעניק. בהגיעה לגיל 32 נהרגה האם בתאונת דרכים קטלנית על ציר 60 כאשר חצתה אותו ממערב למזרח. הדורס היה נהג מונית שנסע במהירות מופרזת. סאמיר, נער בן 15, נשאר לבדו, ללא אדם בעולם. כל מה שהיה לו היה חדרון קטן בפאתי חברון ומעט כסף שאימו צברה בזיעת אפה. הוא החליט להסתנן לישראל ולנסות לעבוד שם למחייתו. במשך עשר שנים הוא היה שב"ח (שוהה בלתי חוקי) ועבד בעבודות מזדמנות. לפני שש שנים הוא הצליח להשיג אישור שהייה לצורך עבודה בארץ ומאז הוא עובד בתחנת דלק בבאר שבע. במקביל לעבודתו בתחנת הדלק, החל סאמיר בניסיונות לקדם את המודעות לזהירות בדרכים בחברה הפלסטינית. בני דירתו חיברו לאחרונה את הדירה לרשת האינטרנט, והוא נרשם ל'פייסבוק'. הוא התחיל לאסוף חברים, ואף ניסה, על סמך בדלי המידע שהיו ברשותו, ליצור קשר עם אביו. לאחר מאמצים הוא יצר עמו קשר ואביו העביר לו הודעה ברורה: אם תשוב לאזור חייך בסכנה – אהרוג אותך אם תשוב! מפוחד ומבוהל קיבל על עצמו סאמיר שלא לשוב לאזור דרום הר חברון לעולם.

נספח 4: קטעים מהשיר 'לכל אדם יש סיפור'

לכל אדם יש סיפור / רינת בר
מילים: נורית בת-שחר צפריר
לחן: מאיר עמר ואיתי זילברשטין

בין אושר וצער
בין רוגע וסער
זקן וגם נער
לכל אדם יש סיפור
בין מתח ונחת
בין שמחה ופחד
לבד וביחד
לכל אדם יש סיפור

איש אחד שיחק
אחר נטל משא
אחד טייל הרחק
אחר תפילה נשא
כל מי ששנא
כל מי שאהב
חולפת עוד שנה
יש סיפור בחייו