מערך הדרכה / ענת שפירא-בחירה ואחריות אישית

יחידה מספר 2:

בחירה ואחריות אישית

מטרות:

יחידה זו תעסוק במפגש של האדם עם עצמו. נברר מהן בחירה אישית, אחריות וקבלת החלטות; ננסה
לברר מהי אחריות האדם על מעשיו, ביטחונו בעצמו ובבחירותיו.

מהלך הפעולה:

שלב א' – כשהאחריות מתחלקת.. בריחה מאחריות:

שלב ב' – מדוע ומתי אנחנו בורחים מאחריות?

שלב ג'  – למה עלי לקחת אחריות?

שלב ד' – יסוד התשובה הוא לקיחת אחריות של האדם על מעשיו

שלב ה'- הביטחון העצמי בעולמי הפנימי

הצעה לפתיחה:

לפני הפעולה, היכנסו לחדר בו תעבירו את הפעולה, הפכו את אחד מפחי הזבל במרכז המעגל, ופזרו כיסאות הפוכים וחתיכות לכלוך. כשהחניכים ייכנסו, אל תעירו דבר, ובחנו את תגובותיהם לבלגאן.
האם מישהו הרים את הפח או הלכלוכים? האם יש כאלה שראו אך לא נקפו אצבע? האם יש כאלה שהתלבטו, ומדוע?

שלב א':

1. דג זהב –  נספר לחניכים את תחילתו של הסיפור המוכר והידוע על דג הזהב :

לפני שנים רבות מאוד גרו בבקתה דלה על חוף הים דייג זקן ועני, עם אשתו הענייה. מדי בוקר היה הדייג יורד אל חוף הים, פורש את הרשת – ונפשו מבקשת: "מה קשים הם חיי הדייג; יום ולילה ידאג; רק ידאג. מי יתן ויזרח לי יום חג, ואצליח לדוג סוף סוף דג".

והנה יום אחד, נתמלאה תפילתו של הדייג. גם באותו בוקר הטיל הדייג את הרשת למים, וכאשר העלה אותה והציץ אל תוכה – פרצה מפיו קריאת שמחה: "הידד! העליתי דג יפה-זנב! דג קסום, דג פלא, דג זהב!"  ביקש הדייג לקחת את דג הזהב לביתו, אך פתאום פתח הדג את פיו ואמר: "אנא, דייג טוב עיניים, החזר נא אותי אל המים. אם זאת תעשה וחסדך תגלה, כל אשר תבקש – אמלא!". הדג
העניק לאותו דייג עני שלוש משאלות.

נשאל את החניכים: לו הייתם פוגשים דג זהב, אילו שלוש משאלות הייתם מבקשים? נבקש מהחניכים לרשום את משאלותיהם על דף.
לאחר מכן נשאל: מדוע כולנו מצפים לאותו דג זהב, משהו חיצוני שיבוא ויגשים את משאלותינו? לעיתים ברור לנו כי אותו חלום
תלוי במשהו חיצוני; חלומות רבים נשארים בגדר חלום כי אנחנו מחכים לאותו דג הזהב שיבוא ויגשים אותו, במקום להבין שכדי להגשים את חלומותינו, על כל אחד מאיתנו לקחת אחריות ולפעול ללא הרף למענם.

שלב ב' – מדוע ומתי אנחנו בורחים מאחריות?

נספר לחניכים על המחקר הבא:

חוקרים הושיבו מספר נבדקים בחדרים שונים וביקשו מהם למלא שאלונים. לאחר מכן, החוקרים החדירו עשן לחדרים בהם ישבו הנבדקים. חלק מהנבדקים ישבו בחדר לבדם, אחרים ישבו בקבוצה של שלושה. כמו כן, הייתה קבוצה שלישית של נבדקים שאף הם ישבו בקבוצות של שלושה, אך שניים מתוך השלושה קיבלו הוראה מראש להתעלם ממצב החירום שנוצר.

התוצאות: 75% מהנבדקים שישבו לבדם יצאו לדווח על המצב תוך שש דקות לכל היותר. נבדקים שישבו בשלישיות התנהגו בצורה אחרת לגמרי: רק 15% מהנבדקים שישבו בחברת נבדקים אחרים דיווחו. רק 10% מהנבדקים שישבו בחברת משתפי פעולה טרחו לדווח על המצב.

לאחר שש דקות היו החדרים אפופים בעשן. הנבדקים שפשפו עיניהם מהפיח, אך נשארו יושבים כדי להשלים שאלונים תוך סילוק הפיח מפניהם.

נדון עם החניכים – מדוע זה קורה?

אחת מתוצאות המחקר הראתה כי כאשר הנבדקים הרגישו שהם לא היחידים שעדים לעשן, הם לא דיווחו על התקלה
מתוך הנחה שאם אכן משהו לא בסדר, מישהו אחר מבין הנוכחים ידווח על כך, וזאת למרות העובדה שהעשן הפריע לעבודתם. מדובר בתופעה של הטלת האחריות על האחרים; העובדה שאנו מאמינים שמישהו יעשה את המתבקש, מישהו יקח אחריות,  ובינתיים, דברים חשובים ועקרוניים לא נעשים על ידי אף אחד. יש נטייה טבעית אצל בני האדם להעביר את האחריות לאחרים. אותה תופעה
מתרחשת, ככל הנראה, גם כשאנו נאלצים לבצע החלטות ולבחור בחירות אישיות שונות. (אם השתמשתם בהצעה לפתיחה – כאן ניתן להעיר את תשומת לב החניכים לעובדה שבחדר ישנם פח וכיסא הפוכים שאיש לא הזיז אותם. לא ייתכן שדבר הזה לא הפריע בהתחלה לכמה חניכים, אך מן הסתם כל אחד סמך שמישהו אחר יעשה את מה שצריך)

נספר לחניכים את הסיפור הבא:

לפני מספר חודשים ביקרתי כמה עמיתים למחקר באוניברסיטת ג'ונס הופקינס שבבולטימור, ארצות הברית. הם ביקשו ממני לפגוש חולה מעניין. איש עסקים מאוד אינטליגנטי ומצליח שסובל מסרטן הכליה. החולה עצמו ערך מחקר מקיף לגבי מחלתו וכל אפשרויות הטיפול הקיימות. הוא נפגש עם המומחים הגדולים ביותר בארצות-הברית. כל אחד ואחד מהם אמר לו: "אתה יודע יותר ממני על הסרטן הזה".

 

"מה, אם כן, אתה רוצה ממני?" שאלתי. "אני רוצה שתפנה אותי לרופא שיודע יותר ממני, רופא שיכול להמליץ לי על הטיפול שעלי

לקחת", ענה. אמרתי לו: "אני רוצה לשאול אותך שאלה: נפגשת עם המומחים הגדולים ביותר בארצות הברית. כולם מודים שאתה יודע יותר מהם. מדוע, אם כן, שלא תיקח אחריות על מצבך ותחליט בעצמך לגבי הטיפול שתקבל?"

בתשובה לכך הוא חייך בעצב ואמר: "או, כמה קשה לקחת אחריות מעין זו. לקיחת אחריות היא המפתח".

(משה רוגוזניצקי, מתוך האתר "בריאה")
דיון:

ראינו במחקר הקודם כי כאשר האחריות מתחלקת בין כמהאנשים, אנו נוטים להפיל אותה על אחרים, אך מדוע כאשר האדם ניצב מול עצמו וגורל חייו נתון בידו, הוא בורח מהחלטה? מדוע הוא מתחמק מלקיחת אחריות על חייו?

שלב ג' – למה עלי לקחת אחריות?

הקב"ה נתן לנו את כוח הבחירה, לבחור בטוב וברע ומתוקף יכולת בחירה זו נתבע האדם לאחריות על מעשיו.

נקרא עם החניכים קטע שכתב הרב שאול ישראלי:

"חופש הבחירה פותח בפני האדם אפיקים רחבים. לא כבול הוא האדם, בלתי מוגבל הוא בין מצד התורשה ובין מצד תנאי החיים. בידו להתעלות על התנאים הללו, בידו להיות בן חורין. אין שום כח בעולם שימנע ממנו להיות מה שהוא רוצה להיות באמת. מאידך מכאן התביעה הגדולה מה אדם לאחריות על מעשיו. אין אפשרות לדעת היהדות להסתתר מתחת אילו אמתלות שהן של תנאי חיים, סביבה ותורשה. האדם הוא אחראי למעשיו, ויהיו תנאי חייו קשים כאשר יהיו. בכח ידיעה זו של חופש הבחירה שרד עם ישראל את תנאי השעבוד והסבל של חיי הגולה, הטה שכמו לסבל את שוט נוגשיו ומגף מעניו, רוחו נשארה איתנה ונשמתו בת חורין, שום גזרות ושום פורענויות לא יכלו לשלול מאיש מישראל את חירותו הרוחנית. זו מתנה מה' לאדם לפי השקפת היהדות".

 

שלב ד'- תשובה ואחריות:

תחרות תירוצים

נבחר שני נציגים ונספר להם את הסיטואציה הבאה: הגעתם לכיתה בלי להכין שיעורי בית והמורה מבקשת הסבר. כל אחד בתורו יצטרך לתת תירוץ אחר. המנצח הוא מי שהצליח לתת יותר תירוצים. המשחק מדגים כיצד טבע האדם הוא להעביר את האחריות לסביבה, להורים, למשפחה, לחברים, לכולם –  פרט, כמובן, לאדם עצמו. הדרך לתהליך של תיקון ותשובה היא אחריות של האדם על מעשיו, ההבנה כי אף אחד אינו אשם בחטא ובתוצאותיו, מלבד האדם עצמו.

נלמד עם החניכים פסקה מספרו של הראי"ה קוק, אורות התשובה:
אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב. אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו כאשר ישאב ממקור הדעת, המתחבר אל קדושת אור התורה, המשיבת נפש.

(אורות התשובה ט"ז, א*)

התשתית של עולם התשובה היא ההכרה ביכולת הבחירה של האדם, וממילא באחריות המלאה לחטאיו. כשהאדם יודע שהוא זה שגרם למצבו, הוא לא זורק האשמות על החברה, על ההורים ועל הקב"ה, אלא עומד באומץ מול מעשי ידיו.

שלב ה' – בטחון באחריות:

(שלב זה יכול להוות פתיחה ליחידה הבאה, 'עשה לך רב')

לאחר שהחניכים הבינו מהי אחריות אישית הנובעת מצלם א-לוהים שבאדם, וכיצד הם עצמם אחראים על מעשיהם ולא אף אחד אחר מלבדם, נתקדם שלב אחד נוסף וננסה לברר כיצד נפתח בעצמנו ביטחון וניקח אחריות על חיינו.

נלמד יחד עם החניכים פסקה מספרו של הראי"ה קוק, אורות התורה:

אדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים
וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה א-להית שרויה בקרבו, שעצמותו כלה היא אות אחת מן התורה, ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור; כי אפלו להתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד גם כן אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החוקים המיוסדים בחכמה ומשלבים בדעה וגבורה נוראה

שבקרבו. וקל-וחמר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז

ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים (אורות התורה י"א, ב).

אחד האתגרים הרוחניים הגדולים שצריך האדם לקחת על עצמו הוא השאיפה לפתח ביטחון עצמי בעולמו הפנימי ובנטיות רוחו והשקפותיו. ביטחון זה נקנה מכוח יכולתו של האדם לבחון את עצמו, להעמיק בסוגיות המעסיקות אותו, ולגבש השקפת עולם ואורחות חיים שהוא מסוגל
לעמוד מאחוריהם ולהצדיקם בעיני עצמו ומול סביבתו המשפחתית והקהילתית. העיסוק בתורה ובלימוד הוא מרכיב מרכזי באישיות עצמאית ובוחרת. התורה היא הכלי שבאמצעותו אמור האדם לשפר ולשכלל את האופן שבו הוא משתמש ביכולת הבחירה שלו, כפי שאומר הרב קוק: "

התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך."

סיכום:

ראינו כי האדם נוטה להעביר מעליו את האחריות לקבוצה, לאחר, לברוח מהאחריות שלו על עצמו ועל מעשיו, מתוך פחד, בריחה ממחויבות ומסיבות נוספות. למדנו כי מעצם בריאתו של האדם בצלם א-לוהים, הוא מחויב למימוש עצמי, לבחירות אישיות ולאחריות ומחויבות על מעשיו. ראינו כי תהליך לקיחת אחריות הינו התנאי ההכרחי לתהליך של תשובה ותיקון של האדם, ועל מנת להגשים ולממש את האחריות של האדם על מעשיו עליו לבטוח בעצמו ולעמול על כך שיוכל לעמוד מאחורי בחירותיו, מחשבותיו ופועלו, מתוך תורת חיים.