המתנגדת, ברית נאמני תורה ועבודה בישראל, מתכבדת להגיש בזאת התנגדות לבקשה לאישור הסדר פשרה שהוגשה בשתי הבקשות לאישור תובענה ייצוגית שבנדון (להלן: "הבקשות לאישור", "בקשת הפשרה"). נימוקי ההתנגדות יפורטו להלן.

בתמצית, עמדתה של המתנגדת היא שהסדר הפשרה העומד לאישורו של בית המשפט הנכבד, אם יאושר חו"ח, צפוי לפגוע בצרכניהן של המשיבות, שהם צרכני מזון כשר. סכום הפיצוי שהוסכם בו, שיגולגל דרך המשיבות על צרכנים אלה, גבוה בצורה חריגה וקיצונית וחסרת כל פרופורציה ל"נזק", אשר ספק גדול אם נגרם בכלל בנסיבות המקרה. לא רק זאת, אלא שאישור הסדר הפשרה, על סכום הפיצוי המופרז שבו, צפוי לפגוע בחברי הקבוצה בכך שיעודד הגשת תובענות ייצוגיות נוספות נגד עוסקים בתחום המזון הכשר, שעלויותיהן יגולגלו על ציבור צרכני המזון הכשר, כאשר סכום הפיצוי המוגזם כאן עלול לשמש להן כמעין "תעריף".

ההתנגדות נתמכת בתצהירו של מר שמואל שטח, המכהן כראש העמותה המתנגדת, ובחוות דעתו של כב' הרב אורן דובדבני.

(א)  על המתנגדת וזכותה להגיש את ההתנגדות

1. המתנגדת, "ברית נאמני תורה ועבודה" (להלן: "המתנגדת") היא תנועה ציונית דתית המאוגדת כעמותה רשומה (58-005-242-1), שנוסדה בשנת 1978. התנועה שואפת לחזק את השתלבותה של החברה הדתית בחברה הכללית בישראל, ולתרום לעיצוב אופייה היהודי-דמוקרטי של החברה הישראלית. נאמני תורה ועבודה פועלת מתוך מחויבות להלכה, וליצירת שיח הלכתי אמיץ המתמודד עם אתגרי הזמן.
2. אחד מתחומי פעילותה הראשיים של המתנגדת בנושא דת ומדינה הוא תחום הכשרות. מטרותיה הציבוריות של המתנגדת בתחום זה הן הנגשת והקלת צריכה ומכירה של מזון כשר בישראל. בין היתר, המתנגדת מאתרת מכשולים לא מוצדקים ועלויות כבדות ומיותרות המוטלות על העוסקים בתחום המזון ומתגלגלות על ציבור הצרכנים בשל כשלים במנגנון הכשרות הקיים, ופועלת לקידומם וליישומם של פתרונות חלופיים שייטיבו עם הציבור. כמו כן, המתנגדת פועלת לייעול מערך הכשרות. לדוגמא, ראה בג"צ 19\3713, שם עתרה המתנגדת בשמו של יונתן ודעי, בעל מסעדה המבקש לפתוח את מסעדתו בשבת ללא חילול שבת ותוך הקפדה על דיני הכשרות. בנוסף, המתנגדת עוסקת ומתבטאת בעניין הרגולוציה על כשרות מוצרים מיובאים. ראה https://www.themarker.com/opinion/.premium-1.7792488. המתנגדת פעלה למען חקיקה בנושא הכשרות, וייעצה לחברי כנסת שונים לגבי הצעות חוק בנושא הכשרות בישראל. ראה לדוגמא הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – הגברת התחרותיות בשוק הכשרות), התשע"ו-2015 שיזמו חברי הכנסת ינון מגל, טלי פלוסקאוב, איתן כבל, יואל חסון, רויטל סויד, אורן אסף חזן סופה לנדבר, אברהם נגוסה ונאוה בוקר. וכן ראה הצעת חוק איסור הונאה בכשרות (תיקון – כשרות לבית אוכל שאינו מחלל שבת), התש"ף-2020 שהוגשה ע"י חבר הכנסת אלעזר שטרן. ניתן לקרוא עוד על פעולות המתנגדת בנושא באתר התנועה https://toravoda.org.il/.
3. בתנועה מועסקים כ-12 עובדים ותקציבה השנתי עומד כיום על כשני מיליון ש"ח לשנה. פעילות התנועה ממומנת ע"י תשלום דמי חבר של חברי התנועה, תרומות חברי חוג הידידים וע"י מספר קרנות פילנטרופיות. כל נכסיה וכל הכנסותיה של המתנגדת משמשים אותה להשגת המטרות הציבוריות שאותן היא מקדמת.
4. המתנגדת באה בגדר שתי חלופות של זכאים להגיש התנגדות לבקשת הפשרה, לפי סעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"):
   • "אדם הפועל לטובת עניינם של חברי הקבוצה" – המתנגדת פועלת לטובת עניינם של ציבור צורכי המזון הכשר, שחברי הקבוצה המוגדרת בבקשות לאישור ובבקשת הפשרה נמנים עליו;
   • "ארגון הפועל לקידום" "מטרה ציבורית בקשר לענין שבו עוסקת הבקשה לאישור" –
     • המתנגדת מקיימת את הגדרת המושג "ארגון" בסעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות. היא מהווה תאגיד (עמותה), קיימת ופועלת באופן סדיר וממשי במשך למעלה מ-40 שנים, ומקדמת מטרות ציבוריות. נכסיה והכנסותיה משמשים להשגת המטרות הציבוריות בלבד.
     • הענין בו עוסקות הבקשות לאישור הוא אכיפה פרטית של מנגנון הכשרות המוסדר בחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: "חוק איסור הונאה") ובתקנות שהותקנו מכוחו בין היתר על דרך של הטלת עלויות בשל הפרתו. כאמור, המתנגדת פועלת לקידום מטרות ציבוריות בקשר לענין זה ממש.

5. ועתה נפנה לפירוט טעמי ההתנגדות.

(ב)   נסיבות המקרה מעידות על כך שהנזק הנטען לא נגרם

6. הבקשות לאישור מבוססות על טענה להפרה של חוק איסור הונאה ועל דרישה לפיצויים על נזק שלפי הטענה נגרם לצרכנים בשל ההפרה. הנזק שנטען שנגרם לצרכנים הוא הנזק הרגשי הנגרם לאדם המקפיד על כשרות מזונותיו, שהוטעה לצרוך מוצר שהתברר בדיעבד כי הוא אינו כשר.
7. הבקשות לאישור עוסקות במוצרים מיובאים. הטענה היא שהם הוצגו כמוצרים כשרים למרות שלא קיבלו תעודת הכשר מהרבנות הראשית לישראל (להלן: "הרה"ר"). מבחינה משפטית בהחלט לא ברור האם הדבר מהווה הפרת חוק[1], אך עיקרה של התנגדות זו אינו בכך. ההתנגדות תעסוק בעיקר בשאלה ההלימה בין סכום הפיצוי לציבור שהוסכם בהסדר הפשרה לבין הנזק הרגשי שנגרם לפי הטענה לחברי הקבוצה מצריכת המוצרים ששווקו ע"י המשיבות.
8. חוק איסור הונאה הוא חוק צרכני, לא חוק הלכתי. הוא נועד להקל על צרכנים שומרי כשרות לזהות מצרכי מזון כשרים. הוא עושה זאת באמצעות קביעת גופים מוסמכים מבחינה משפטית-אזרחית לאשר את כשרות המזון, והטלת איסור על הצגת מזון ככשר אם לא קיבל מהם אישור – ראה דנג"ץ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל (פורסם באתר נבו, 12.9.2017). חוק איסור הונאה אינו קובע כי כל מזון שלא קיבל אישור לכשרותו מהגופים המוסמכים הללו הוא מזון לא כשר, שהרי חוק אזרחי של המדינה אינו יכול לקבוע קביעה הלכתית כזו[2].
9. אפשר לומר, אם כן, כי הפרה של חוק איסור הונאה עלולה לגרום, חלילה, לכך שצרכני מזון כשר יוטעו לצרוך מזון שאינו כשר. אפשר גם לומר כי זהו הנזק שהחוק נועד למנוע. אך מכאן לא נובע שכל הפרה של החוק גורמת לנזק כזה. וכאשר באים לבדוק האם פיצוי בסכום מסויים הוא פיצוי סביר בשל הפרה מסויימת של חוק איסור הונאה, יש לבדוק, קודם כל, האם בנסיבות הרלבנטיות לאותה הפרה נזק כזה אכן נגרם.
10. והנה, הנסיבות המתוארות בבקשת הפשרה מעידות דווקא על כך שהמוצרים שבהם מדובר (להלן: "המוצרים") היו מוצרים כשרים – בוודאי שבעיני קבוצת הצרכנים שלהם – כך שהנזק שנטען שנגרם לא נגרם להם הלכה למעשה.
11. כשרות של מזון לפי הדת היהודית אינה ענין מוחלט או חד מימדי. כמו בתחומים רבים בהלכה היהודית ניתן לומר שגם בהלכות כשרות לא קיימת תמונה פסיקתית אחידה, אלא מגוון רחב של דעות הלכתיות. קיימות רמות שונות של כשרות – כשרות בסיסית, כשרות מהודרת ומחמירה מסוגים שונים. שומרי כשרות המבקשים לאמץ דרישות מחמירות בהקפדה על כשרות מזונותיהם יודעים לבדוק מיהו ארגון הכשרות והרב האחראי על כשרות כל מוצר מזון ומהי רמת הכשרות של המוצר, ולכלכל את צעדיהם בהתאם. יהודים חרדים, למשל, לא יצרכו מזון בכשרות ברמה בסיסית בלבד, אלא יבדקו אם ניתנה לו כשרות מהודרת. יש ביניהם מי שיבחרו לצרוך רק מוצרים שאושרו בכשרות מהודרת של מוסד בד"ץ מסויים ולא אחר.
12. לפי הטענות בבקשות לאישור ובבקשת הפשרה, המוצרים לא הוצגו כמוצרים כשרים בכשרות מהודרת. גם כאשר הם שווקו ע"י רשת "אושר עד", הם לא שווקו בסניפים הכשרים למהדרין[3]. מכאן, שהצרכנים שרכשו את המוצרים אינם צרכנים המקפידים בהקפדה יתרה על כשרות מזונותיהם, אלא צרכנים המסתפקים בכשרות ברמה בסיסית.
13. כשרותם של המוצרים אושרה בידי קהילת "מעיין חי" בראשות הרב מנחם חדאד. הרב חדאד, מבכירי הרבנים בבלגיה, מנהל במשך לא מעט שנים ארגון כשרות מקצועי המספק שירותי כשרות אמינים, מקצועיים ומוערכים. הרב חדאד מעניק שירותי כשרות והשגחה לחברות מזון בינלאומיות. יש לו ידע הלכתי וטכנולוגי רב בכל הנושאים הנוגעים לעולם הכשרות.
14. קהילת "מעיין חי", שהרב חדאד עומד בראשה, היא מוסד כשרות אורתודקסי מוכר ופעיל, , רבה הראשי של בריסל, המשרת קהילה יהודית אורתודוקסית בבלגיה ויהודים אורתודוקסיים ושומרי כשרות באירופה ובעולם[4]. מוסד כשרות זה נמנה על מוסדות הכשרות המוכרים ע"י הרה"ר[5]. יהודים דתיים אורתודוקסיים תושבי בלגיה ותיירים יהודים המבקרים בה מסתמכים על אישורו של מוסד זה לכשרות מזונותיהם. בוודאי שכך עושים יהודים צרכני מזון כשר המסתפקים ברמת כשרות בסיסית, כמו צרכני המוצרים הנדונים כאן. מכאן, שעל פני הדברים, מוצרים שכשרותם מאושרת בידי הרב חדאד הם מוצרים כשרים, בוודא שברמת כשרות בסיסית.
15. הסימון על המוצרים הבהיר מיהו מוסד הכשרות שנתן את האישור לכשרותם. הסימון לא כלל אמירה כאילו הרה"ר או מוסד כשרות ישראלי כלשהו אישר את כשרותם. קשה להניח ששילוט שהוצב למשך זמן קצר, ב-3 סניפי "אושר עד", ולא ביתר הנקודות בהן נמכרו המוצרים, שינה את ההתרשמות הכללית של צרכניהם מכך ולכן ענין זה אינו בעל חשיבות של ממש.
16. הרה"ר עצמה, גם אם לא נתנה תעודת הכשר למוצרים, וגם אם ציינה כי עמדתה לגבי שיטות הפיקוח עליהם שונה מעמדתו של הרב חדאד, אישרה בפועל את שיווקם. הנחייתה לציין עליהם הערה בנוסח "ללא פיקוח הלכתי בנושא חרקים" אינה מעידה כי הם אינם כשרים. משמעותה של הערה זו היא הבהרה כי מדובר במוצר כשר בכשרות בסיסית. הערות דומות מצויינות על מוצרי ירקות ופירות רבים שכשרותם מאושרת ע"י הגופים המוסמכים בחוק[6]. נראה כי הערה כזו מצויינת על המוצרים גם כיום, כאשר הם משווקים תחת תעודת הכשר של הרה"ר[7], ומכאן שלא ניתן להסיק מהדרישה לציינה כי המוצרים לא היו כשרים לדעת הרה"ר. אם עמדתה ההלכתית של הרה"ר היתה כי המוצרים אינם כשרים, חזקה עליה שלא היתה מאשרת את שיווקם – בשום תנאי.
17. אשר לטענה ההלכתית שנטענה בבקשה לאישור שהוגשה ע"י המבקשת 1[8] בענין נגיעות חרקים בירקות כמו כרובית וברוקולי, בדיקה שלה על-ידי רב מומחה בתחום מעלה כי היא משקפת חלק מהגישות המחמירות בכשרות מהודרת, אך אינה משקפת את העמדה ההלכתית לגבי כשרות ברמה בסיסית. על פי ההלכה הנהוגה והמקובלת בישראל מדובר במוצרים כשרים – ראה חוות דעתו של כב' הרב אורן דובדבני המצורפת כאן.
18. סיכומם של דברים: נסיבות המקרה מעידות על כך כי המוצרים הם כשרים, לכל הפחות ברמת הכשרות הבסיסית הרלבנטית לצרכניהם, וכך הוצגו. בדיקה של הטענה ההלכתית שנטענה מטעם המבקשים בניסיון ליצור רושם שונה מבהירה כי היא אינה רלבנטית לרמת כשרות בסיסית זו. לכן, לצורך הערכת סבירותו של סכום הפיצוי הראוי וההוגן רק בשל כך שלא ניתנה להם תעודת הכשר של הרה"ר, אי אפשר להניח כ"הנחת עבודה" כי לכלל צרכני המזון הכשר שצרכו את המוצרים נגרם הנזק הרגשי הנלווה לצריכת מוצר לא כשר שלא מדעת. ההיפך הוא הנכון.

(ג)     סכום הפיצוי – חסר פרופורציה

19. סכום הפיצוי נומק בתחשיב שבו מוכפלת כמות המוצרים ששווקה לצרכנים יהודים דתיים או מסורתיים-דתיים ב-100 ₪[9]. שני יסודותיו של תחשיב זה מופרכים:
    • כאמור, אין שום בסיס להנחה כי כל אדם דתי או מסורתי-דתי שצרך את המוצרים צרך מוצר שאינו כשר לפי תפיסת עולמו וספג כתוצאה מכך פגיעה רגשית. נהפוך הוא – נסיבות המקרה מלמדות שהצרכנים הדתיים והמסורתיים-דתיים שצרכו את המוצרים הם צרכנים המסתפקים ברמת כשרות בסיסית, ואי אפשר להניח שתעודת ההכשר שניתנה למוצרים, ע"י מוסד כשרות אורתודוקסי חרדי מוכר בארץ ובעולם, אינה מספקת מבחינתם. המסקנה היא שקבוצת הצרכנים שיש להניח שנגרמה להם פגיעה רגשית בנסיבות המקרה היא קבוצה ריקה; ואם נדרש לתת אומדן כלשהו להיקפה של קבוצה כזו לצורכי פשרה הרי שיש להעריכה באחוזים בודדים מתוך קבוצת הצרכנים הדתיים (ולא המסורתיים-דתיים) של המוצרים.
    • אפילו אם מניחים כי קיימת קבוצה של צרכנים נפגעים (וכאמור – אין סיבה להניח כך), אין שום בסיס לאמוד את הנזק הרגשי שנגרם להם בסכום של 100 ₪ למוצר, סכום שהוא גבוה פי יותר מחמישה מעלות רכישתו של המוצר עצמו![10] גם אם קיים צרכן דתי כלשהו של המוצרים שחש שלא בנוח כתוצאה מכך שכשרותם אושרה רק ע"י קהילת מעיין חי ולא ע"י הרה"ר, או כתוצאה מכך שלא נרשמה עליהם ההערה שנדרשה ע"י הרה"ר, צרכן כזה לא חווה את הפגיעה הרגשית החמורה שנגרמת ליהודי דתי שהתברר לו כי צרך מזון טרף, אלא לכל היותר פגיעה קלה בהרבה, הנגרמת ליהודי דתי האוחז בדרישות כשרות בסיסיות, שהתברר לו כי צרך מזון שיש מחלוקת בין מוסדות אורתודוקסיים חרדיים לגבי שיטת הפיקוח על כשרותו. אם נדרש, לצורכי פשרה, להעריך פגיעה כזו (אם נגרמה בכלל), הרי ששיעור סביר שלה לא יכול לעלות על אחוזים בודדים מעלות רכישתו של המוצר.
20. בדיקת סבירותו של סכום הפיצוי בהסדר פשרה בתובענה ייצוגית צריכה להתייחס לא רק לסיכוייה של הטענה להפרה מצד הנתבע להתקבל, אלא גם לסיכויי קבלתה של הטענה כי ההפרה גרמה נזק לקבוצה המיוצגת. אין להתחשב רק בסיכוי שהתובענה הייצוגית תאושר (סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות), אלא גם בהערכת סכום הפיצויים שייפסק בה (סעיף 19(ג)(2) לחוק).
21. כאשר מיישמים בדיקה כפולה זו על נסיבות המקרה, התוצאה היא שגם אם מניחים כי טענתם של המבקשים להפרת חוק איסור הונאה תתקבל[11] וכי מתקיימים התנאים לאישור תובענה ייצוגית בעטיה, תביעתם לפסיקת פיצויים בשל כך היא תובענה שסיכוייה קלושים. סיכוייה קלושים גם במובן של הסיכוי לאיתור קבוצה של נפגעים מההפרה, וגם במובן של הסיכוי להוכיח כי נגרם לנפגעים (תאורטיים) כאלה נזק בשיעור המצדיק פסיקת פיצוי.
22. המסקנה הבלתי נמנעת היא שסכום הפיצוי שנקבע בהסדר הפשרה – כמעט 2 מיליון ₪ – הוא סכום גבוה בצורה חריגה, קיצונית וחסרת כל פרופורציה ביחס לסיכוייה הקלושים של התובענה להניב פיצויים. סכום פיצויים ראוי, הוגן וסביר בנסיבות הענין עומד, לכל היותר, על מאות בודדות של ₪[12].

(ד)    אישור הסדר הפשרה יפגע בקבוצה

23. אחת הסכנות המוכרות הנלוות לאכיפה פרטית באמצעות תובענות ייצוגיות היא הסכנה כי העלויות הגבוהות של ניהול ההליך וחוסר הוודאות באשר לתוצאותיו ידחפו את הנתבע להסכים לפשרות דחק, שבהן הוא מסכים לשאת בעלויות גבוהות, מעל ומעבר לשיעור הנזק שהוא גרם. כידוע, פשרות דחק כאלה מסבות נזק דווקא לציבור הצרכנים של הגופים הנתבעים שהתובענות מתנהלות כביכול "לטובתו", שכן עלויותיהן היתרות מגולגלות בסופו של דבר עליו. אישור פשרת דחק פוגע בחברי הקבוצה ובציבור לא רק בשל גלגול העלות המוסכמת בה עליהם, אלא גם בשל כך שהוא קובע "נקודת ייחוס" מופרזת עליה נבנות דרישות פשרה מופרזות בתובענות ייצוגיות נוספות, שגם עלויותיהן תגולגלנה על הציבור. ראה, בין היתר, א' קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית", משפטים מא 5, 60 (2011):

מנקודת מבט צרה, של התביעה שבה דן בית המשפט, נראה כאילו סיומה של תביעה שסיכוייה קלושים בהסדר פשרה הוא פתרון יעיל והוגן: הוא חוסך מבית המשפט ומהצדדים את הצורך להמשיך ולנהל את ההליך, הוא מוסכם על הצדדים – התובע והנתבע – והוא אינו פוגע בחברי הקבוצה המיוצגת שכן סיכוייהם להצליח היו ממילא מעטים מאוד. אולם, מנקודת מבט רחבה יותר, אישור של הסדר הפשרה בתביעה כזו אינו יעיל והוגן.

אישור של פשרה בתביעה כזו מביא לכך שתובעים ועורכי-דין יגישו תביעות חסרות סיכוי, מתוך ציפייה לפשרה בטרם אישור התובענה הייצוגית. כפי שהוסבר לעיל, תביעות אלו מכבידות על בתי המשפט ומביאות להתנהגות לא יעילה של נתבעים. יתרה מזו: הפשרות הללו פוגעות בציבור הלקוחות של אותם נתבעים, שהוא במקרים רבים ציבור התובעים המיוצגים בתובענה הייצוגית. הציבור הזה נאלץ לשלם את המחיר בגין תובענות הסרק שכן זה מגולם במחיר המוצר או השירות. לכן, פשרות בתובענות סרק פוגעות בבתי המשפט, בנתבעים ובלקוחותיהם.

וראה תיאור הלחצים המניעים נתבע להגיע לפשרת דחק בתובענה ייצוגית אצל ר' פדל, "אחריותם של שני אדונים", המשפט כג 263, 270-269 (תשע"ז).

24. סכנת פשרות הדחק המופרזות קיימת לא רק במקרים הפשוטים, בהם הטענה להפרת הדין ע"י הנתבע מוטעית, אך הוא מסכים לשנות את התנהלותו ולשאת בעלויות כספיות למרות זאת, רק כדי לחסוך את עלויות ניהול ההליך. הסכנה מתעצמת דווקא במקרים שבהם הטענה להפרת הדין ע"י הנתבע אינה קלושה, אך קלישות התובענה נובעת מסיכוייה הנמוכים של טענת הנזק. במקרים אלה עולה הסיכוי לאישור התובענה, וקלישותה צפויה להתברר רק במחיר של ניהול התובענה הייצוגית העיקרית עד סופה. עלויות ניהול ההליך הצפויות לנתבע מאמירות, ויחד איתן גם הלחץ שצפוי שיופעל עליו להתפשר מצד בית המשפט, שניהול ההליך גוזל גם ממנו משאבים המצויים בידיו בצמצום. הסיכון וחוסר הוודאות מחמירים עוד יותר, כאשר הנזק הנטען הוא נזק רגשי, שההוכחות להתרחשותו, ובוודאי ההוכחות לאי-התרחשותו, גמישות וחמקמקות.
25. במיוחד במקרים כאלה, כאשר מובא בפני בית המשפט הסדר פשרה, עליו לעמוד על המשמר של האינטרסים הרחבים של חברי הקבוצה והציבור, ולוודא כי הוא אינו נותן את ידו לפגיעה בהם. ואכן, בתי המשפט סרבו לאשר הסדרי פשרה שעלותם המופרזת ביחס לסיכויי התובענה הפכה אותם להסדרים שאינם ראויים, הוגנים וסבירים בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, ושאישורם אינו דרך יעילה והוגנת להכרעה בתובענה. הדבר נומק בעלויות היתרות שאישורם יטיל על חברי הקבוצה.
26. כך נפסק, למשל, בת"א (ת"א) 1729/06 שר נ' עלית ממתקים בע"מ (פורסם במאגר נבו, 24.5.2009) (כב' השופטת ע' ברון), פסקה 15:

אין זה ראוי – כעניין של מדיניות – להיעתר לבקשתם של הצדדים לאשר את הסדר הפשרה המוצע. בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, חזרו והתריעו בפסיקתם מפני הסכנות הטמונות בתובענה הייצוגית, ובמסגרת זו גם מפני השימוש לרעה שנעשה במוסד זה במטרה לדחוק בנתבעים בעלי "כיס עמוק" להגיע להסדרי פשרה על מנת להימנע מלשאת בעלויות ובפרסום השלילי הכרוכים בניהול ההליך…

משהוברר כי ביסודן של התובענה ובקשת האישור אין לכאורה ממש – אישור הסדר פשרה, שבמסגרתו ישולמו לתובע ולבא כוחו גמול ושכר טרחה, עלול לעודד הגשתן של אותן "תובענות מסוכנות", תחת להרתיע את הציבור מפני הגשתן. אישור הסדר פשרה מעין זה יאותת לציבור כי כדאי להגיש תובענות ייצוגיות שהן תובענות סרק …

הסכנה הגלומה בהגשת תובענות ייצוגיות שהן תובענות סרק היא לא רק השחתת זמנם השיפוטי של בתי המשפט לריק וחשיפתם של הנתבעים בלא הצדקה לסיכון כלכלי אדיר. תובענות סרק טומנות בחובן גם סיכון לציבור בכללותו – בכך שההוצאות הכרוכות בהתדיינויות אלה יגולגלו לפתחו על ידי אותם תאגידים מסחריים שהם "נתבעים סדרתיים" – כדוגמת החברות הסלולאריות, בנקים, יצרניות המזון וכו'. חמור לא פחות, הן גורמות לפיחות ולשחיקה במעמד התובענה הייצוגית…[13]

וראה גם ת"צ (ת"א) 32117-08-16 הפטר גילמור נ' הנסיך מפעל לייצור טחינה בע"מ (פורסם במאגר נבו, 26.2.19).

27. אותם אינטרסים ציבוריים רחבים של הטלת עלויות ופגיעה בציבור משמשים גם כנימוק לדחיית בקשות לאישור הסדרי הסתלקות שעלויותיהם אינן עומדות ביחס סביר לסיכויי ההליך. ראה, לדוגמה, ת"צ (ת"א) 39068-11-12 אביטל נ' זוגלובק שיווק בע"מ (פורסם במאגר נבו, 24.6.13) (כב' השופטת ע' ברון), פסקאות 3-2.
28. כך יש לעשות גם כאן. על אף ההזדהות העמוקה של המתנגדת עם הערך שהתובענה הייצוגית בתיק זה נועדה, כביכול, לקדם – הגנה על ציבור צרכני המזון הכשר – ודווקא לאור הבנה והזדהות זו, המתנגדת סבורה כי הסדר הפשרה אינו משקף הגנה אלא פגיעה בציבור זה ממש. סכום הפיצוי המוסכם בו אינו אלא קנס עונשי על הפרה (מוטלת בספק) של הוראות חוק איסור הונאה, שכן הוא אינו עומד בשום פרופורציה לנזק הזעיר שאולי נגרם כתוצאה ממנה. קנס זה, וקנסות בסדר גודל דומה שיוטלו על העוסקים בשיווק מזון כשר בהליכים אחרים שעלולים לבוא בעקבות אישור פשרה זו, יצטרפו לעלויות הכבדות ממילא של עמידה בדרישות הרה"ר לגבי מוצרים מיובאים – המגולגלות מטבע הדברים על ציבור הצרכנים. בנוסף לכך, יביא הדבר להרתעת יתר של משווקי המזון הכשר, לצמצום מגוון העוסקים הפועלים בתחום ומגוון ספקיהם בחו"ל, לצמצום מגוון המוצרים המיובאים העומד לרשות צרכני המזון הכשר, ולהתייקרות שלהם.
29. לשם המחשה, נפנה לעמדתה של רשות התחרות לגבי העלויות המוטלות על הצרכנים בשל דרישות מחמירות של הרה"ר בתחום אחר של מוצרי מזון מיובאים (דרישתה בענין "חלב ישראל") – ראה גילוי הדעת של הרשות בענין, שהתפרסם בחודש מאי השנה[14]. פיצויי "קנס" הנפסקים בתובענות ייצוגיות לאכיפה פרטית של חוק איסור הונאה אינם אלא עלות נוספת, לא הכרחית ולא מוצדקת, המוטלת על הצרכנים בשל מנגנון הכשרות הקבוע בחוק.
30. עיון בבקשת הפשרה מגלה כי שינוי התנהלותה של יבואנית המוצרים לצורך התאמתה לדרישות הרה"ר הטיל עליה כשלעצמו עלויות נכבדות. בסעיף 37(ב) נכתב כך:

המשיבה 1 השקיעה משאבים אדירים לצורך שינוי שיטת הגידול של המוצרים המיובאים על ידה במטרה לאפשר לה לקבל אישור כשרות מאת הרבנות הראשית למוצרים הדומים למוצרים נשוא התביעה, כהגדרתם לעיל, לרבות הטסת משלחת של גורמים מטעם הרבנות לשדות הגידול בספרד על מנת שיעמדו מקרוב על עמידת המוצר בדרישות הכשרות…

די בעלויות אלה, שגם בהן יישא ציבור הצרכנים, לצורך סיום ההליך הנוכחי בתוצאה של אכיפת הוראותיה של הרה"ר. אין הצדקה להכביר ולהוסיף עליהן את העלויות הנוספות לפי הסדר הפשרה המוצע, שכאמור, אינן מהוות פיצוי על הנזק שלא נגרם בנסיבות הענין, אלא קנס עונשי לשמו. ניתן להסתפק בפסיקת גמול ושכ"ט ליזמי הבקשות לאישור, שיעמדו ביחס הולם לתוצאה זו.

(ה)   השוואה להסדרים מוסכמים בתיקים אחרים

31. תחשיב סכום הפיצוי בבקשת הפשרה מבוסס על תחשיב הפיצוי בהסדר הפשרה שאושר בת"צ (י-ם) 6445-04-14 מוטל נ' שופרסל בע"מ (פורסם באתר נבו, 22.4.2015) (להלן: "ענין מוטל"), בטענה כי הוא עוסק בנסיבות דומות[15].
32. מדובר בטענה שגויה. על המוצר שנדון בענין מוטל צוין מצג כשרותי שאינו אמת, כאילו הוא כשר באישור הרבנות הראשית לישראל. בהתאם, הפיצוי בהסדר הפשרה ניתן לאור הנחייתו של בית המשפט שם כי יש לתת "מענה מספק לקבוצת הלקוחות שרכשו את המוצר בעבר, תוך הסתמכות על הרישום השגוי בדבר אישור הרבנות הראשית"[16]. זאת, בעקבות פסק הדין בע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ (פורסם באתר נבו, 4.9.2014) (להלן: "ענין פריניר"), שגם בו עילת התביעה שאושרה התבססה על כך שעל המוצרים צוין מצג כשרותי שאינו אמת, כאילו הם כשרים לפסח בהשגחת הרבנות האזורית גליל תחתון, כאשר אישור כזה לא ניתן להם. בנסיבות אלה נקבע בענין פריניר, כי עילת התביעה אינה הפרת החובה החקוקה שבחוק איסור הונאה, אלא הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ("חוק הגנת הצרכן") – הטעיה שהתבטאה בפער שבין המצג בדבר קיומו של אישור כשרות מסויים לבין המציאות, שבה אישור זה לא ניתן; ומסיבה זו נקבע כי אין צורך להכריע בדבר כשרותו של המוצר לפי דין תורה על מנת לקבוע כי קיימת עילת תביעה[17] (אם כי שיעור הנזק עשוי להיות מושפע משאלה זו[18]).
33. המצב בתיק זה שונה מיסודו. על המוצרים צוין מצג כשרותי אמיתי, שהזכיר רק את מוסד הכשרות שבפועל אישר את כשרותם. אין פער בין המצג הזה לבין המציאות, ולכן לצורך הערכת הפיצוי הראוי בתיק זה, לא ניתן "לאמץ" פיצוי שניתן בשל קיומו של פער כזה. בתיק זה הצדקה לפיצוי יכולה להימצא רק אם יש יסוד לקבוע כי המוצרים אינם כשרים בעיני מי שצרך אותם, וכפי שהוסבר למעלה[19] – יסוד כזה לא קיים.
34. מאותה סיבה אין רלבנטיות גם לסכום הפיצוי בהסדר הפשרה שאושר בסופו של דבר בענין פריניר, בת"צ (נצ') 596-05 ברזילי נ' פריניר (1987) בע"מ (פורסם באתר נבו, 13.1.2020), שגם הוא מוזכר בבקשת הפשרה. יצוין, עם זאת, כי גם באותו מקרה, בו הנזק נסמך על הפער בין המצג הכשרותי הלא אמיתי שהוצג על המוצרים לבין המציאות, ציין בית המשפט, לאחר שהגיע לשלב מתקדם בשמיעת הראיות בתיק, כי "הדרך להוכחת הנזק הייתה עודנה ארוכה, ואף רצופה מכשולים לא מעטים"[20].
35. ענין נוסף שיש להסב אליו את תשומת הלב בקשר להסדר הפשרה שאושר בענין מוטל, הוא ההתייחסות לכך שהמוצר שנדון שם היה מוצר שולי, ששווק במשך תקופה לא ארוכה ושהיקף מכירותיו היה זניח[21]. ברור, אם כן, כי נוח היה למשיבה שם להסכים לתעריף-פיצוי של 100 ₪ לבית אב[22], בהשוואה לסיכונים ולעלויות הכרוכים בניהול ההתדיינות שם עד סופה, וגם ענין זה מקשה לייחס לתעריף זה תוקף בהליכים אחרים.
36. ענין זה ממחיש את הבעייתיות הכללית הטמונה בהסתמכות על סכומים שנפסקו בהסדרים מוסכמים בהליכים אחרים כקנה מידה לבדיקת סבירותו של הפיצוי המוצע. אך גם אם מתעלמים מבעייתיות מובנית זו, אי אפשר להתעלם מכך, שהליכים מקבילים אחרים הסתיימו בהסדרים שעלותם הכספית מתונה בהרבה מזו שהוסכמה בענין מוטל:
    • בת"צ (י-ם) 9332-02-14 יזדי נ' באשר פרומז'רי בע"מ (פורסם באתר נבו, 1.6.2016), המצג הכשרותי על המוצרים היה אמיתי (ציין רק את מוסד הכשרות שאישר את כשרותם בפועל) וההפרה שנטענה (ועמדה במחלוקת) נגעה רק לכך שנדרש שיינתן להם תעודת הכשר של הרבנות; סכום הפיצוי בהסדר הפשרה שאושר, שלא נתמך בתחשיב, עמד על 20,400 ₪ בלבד.
    • בת"צ (י-ם) 53943-05-15 לוי נ' א. סיימן סחר בע"מ (פורסם באתר נבו, 7.7.2016), המצג הכשרותי על המוצרים המיובאים היה אמיתי, וההפרה שנטענה (ועמדה במחלוקת[23]) נגעה רק לכך שנדרש שיינתן להם תעודת הכשר של הרה"ר; שלא ניתנה בשל החמרה הלכתית מיוחדת שנוקטת הרה"ר (בענין חלב נוכרי); אושר הסדר הסתלקות בלבד, ללא פיצוי לקבוצה.
    • בת"צ (י-ם) 7003-09-15 לוי נ' נטו מלינדה סחר בע"מ (פורסם באתר נבו, 10.7.2016), כמו בהליך הקודם, המצג הכשרותי על המוצרים המיובאים היה אמיתי, וההפרה שנטענה (ועמדה במחלוקת) נגעה רק לכך שנדרש שיינתן להם תעודת הכשר של הרה"ר; שלא ניתנה בשל החמרה הלכתית מיוחדת שנוקטת הרה"ר (בענין חלב נוכרי); אושר הסדר הסתלקות בלבד, ללא פיצוי לקבוצה.
    • בת"צ (י-ם) 46129-06-16 זקס נ' א. סיימן בע"מ (פורסם באתר נבו, 15.5.2017), כמו בשני ההליכים הקודמים, המצג הכשרותי על המוצרים המיובאים היה אמיתי, וההפרה שנטענה (ועמדה במחלוקת) נגעה רק לכך שנדרש שיינתן להם תעודת הכשר של הרה"ר; שלא ניתנה בשל החמרה הלכתית מיוחדת שנוקטת הרה"ר (בענין חלב נוכרי); אושר הסדר הסתלקות בלבד, ללא פיצוי לקבוצה[24].

חשוב לציין, כי שלוש ההחלטות האחרונות ניתנו ע"י אותו מותב שדן בענין מוטל (כב' השופטת ת' בזק רפפורט), כשנה-שנתיים לאחר מתן פסק הדין בו. בשלושתן אישר בית המשפט הסדרי הסתלקות, בעוד שבענין מוטל הוא סרב לאשר בקשת הסתלקות, ועמד על כך שיובא בפניו הסדר פשרה הכולל פיצוי לצרכנים שהסתמכו על מצג הכשרות השגוי[25]. ללמדך, כי העובדה שמצג הכשרות הוא אמיתי – כמו בתיק זה – מצדיקה להתייחס אל הנזק שנגרם כנזק מינימלי[26].

הנסיבות שנדונו בשלוש החלטות אלה דומות לנסיבות תיק זה במובן נוסף: סירובה של הרה"ר לתת תעודת הכשר למוצרים המיובאים בשל החמרה הלכתית הנקוטה בידה, שמוסד הכשרות החרדי-אורתודוקסי המוכר בחו"ל שאישר את כשרותם אינו מיישם. למרות זאת, כאמור, בית המשפט שסרב לאשר הסתלקות בענין מוטל אישר בשלושתן הסדרי הסתלקות, וציין באחרונה כי על אף הפרת הדין "הנזק שנגרם היה מוגבל בהיקפו ובחומרתו"[27].

• בת"צ (ת"א) 24482-11-16 גוטמן נ' צ.ק. סחר בע"מ (פורסם באתר נבו, 24.5.2018), המצג הכשרותי על המוצר המיובא היה שגוי (צוין עליו כי ניתן אישור מוסד כשרות בחו"ל ואישור הרה"ר, על אף ביטולם); למרות זאת, אושר הסדר הסתלקות בלבד, לפיו נפסק ללא תחשיב פיצוי בסך 15,000 ₪.
• בת"צ (נצ') 43186-03-17 אפללו נ' בראל אלון בע"מ (פורסם באתר נבו, 10.8.2018), המצג הכשרותי על המוצרים המיובאים היה שגוי (צוין עליהם כי ניתן אישור הרה"ר על אף שלא ניתן); למרות זאת, אושר הסדר הסתלקות בלבד, ללא פיצוי לקבוצה.
• בת"צ (י-ם) 31275-04-16 רבינוביץ' נ' פיין פק בע"מ (פורסם באתר נבו, 22.5.2019), המצג הכשרותי על המוצרים היה שגוי (צוין עליהם כי ניתן אישור הרה"ר על אף שהוסר) והתייחס גם לכשרות מהודרת (צוין עליהם גם כי ניתן אישור בד"ץ "שארית ישראל" על אף שהוסר). סכום הפיצוי בהסדר הפשרה שאושר, שלא נתמך בתחשיב, עמד על 120,000 ₪.
• במקרה הקיצוני שנדון בת"צ (י-ם) 9601-07 גן צבי נ' מעדניות האחים בכבוד (94) בע"מ (פורסם באתר נבו, 5.9.2010), לא רק שהמצג הכשרותי על מוצרי הבשר היה שגוי, הם גם היו לא כשרים. סכום הפיצוי בהסדר הפשרה שאושר, שלא נתמך בתחשיב, עמד על 225,000 ₪.
• במקרה אחר שעסק במוצרים לא כשרים, ת"צ (מרכז) 30112-07-11 בקר נ' מאפיית רומן בע"מ (פורסם באתר נבו, 4.11.2013), המצג הכשרותי על המוצרים היה שגוי, והמוצרים יוצרו ללא השגחה הלכתית כלשהי על כשרותם; סכום הפיצוי בהסדר הפשרה שאושר, שלא נתמך בתחשיב, עמד על 236,250 ₪.

37. המסקנה המתחייבת היא שאין שום הצדקה להשתמש בתחשיב הפיצוי מהסדר הפשרה בענין מוטל כאמת מידה מתאימה לבדיקת סבירות הפיצוי במקרה זה: נסיבותיו של ענין מוטל שונות באופן מהותי מהנסיבות כאן; במקרים דומים במהותם למקרה זה אושרו בהסדרים מוסכמים סכומי פיצוי אפסיים או זניחים; ובמקרים חמורים בהרבה סכומי הפיצוי שאושרו עומדים על כעשירית (!) מהסכום המוצע כאן.

(ו)     סיכום

38. הסדר הפשרה שאישורו מבוקש כאן מטיל על המשיבות תשלום פיצוי בסכום כספי נכבד, על אף שנסיבות המקרה מעידות על כך שגם אם הן חטאו בהפרת הוראות חוק איסור הונאה, הדבר לא הסבר נזק לקבוצת הצרכנים של המוצרים. בנסיבות אלה, סכום הפיצוי הוא חסר פרופורציה. הוא אינו מהווה פיצוי, אלא קנס עונשי.
39. שני יסודותיו של התחשיב בו נומק סכום הפיצוי מופרכים. גם ההסתמכות על תחשיב הפיצוי שנכלל בהסדר הפשרה שאושר בענין מוטל שגויה, בשל השוני המשמעותי של הנסיבות שנדונו בו. הסדרים מוסכמים שאושרו בתיקים בהם נדונו נסיבות דומות לנסיבותיו של תיק זה כללו סכומי פיצוי אפסיים או זניחים.
40. אישור הסדר הפשרה וחיוב המשיבות בתשלומו יפגע בקבוצה: גם בשל הגלגול הצפוי של סכום הפיצוי על צרכניהן של המשיבות, וגם בשל כך שהוא יקבע "נקודת ייחוס" מופרזת לתובענות ייצוגיות נוספות שעלויותיהן תגולגלנה על הציבור בכלל, ועל ציבור צרכני המזון הכשר במיוחד.

 

41. המתנגדת קוראת לבית המשפט הנכבד להגן על האינטרסים הרחבים של הקבוצה והציבור, ולהימנע מאישור הסדר הפשרה. בנסיבות המקרה, יש להסתפק בכך שיבואנית המוצרים התאימה את התנהלותה לדרישות הרה"ר ובעלויות הכבדות בהן נשאה לשם כך, ולפסוק גמול ושכ"ט ליזמי הבקשות לאישור שיעמדו ביחס הולם לתוצאה זו.

                                                   

בתיה כהנא דרור, עו"ד

כ"א חשון, תשפ"א, 8 לנובמבר 2020

___________________________________________________

[1] חוק איסור הונאה אינו אוסר על יבואן של מצרך לציין כי הוא כשר מבלי שניתנה לו תעודת הכשר של הגורמים המוסמכים לפי החוק – איסור כזה מוטל רק על בעל בית אוכל ועל יצרן, בסעיפים 3 ו-4 לחוק. הסעיף היחיד בחוק המתייחס ליבואן הוא סעיף 9, והחובה היחידה שהוא מטיל על יבואן בקשר למצרך המצוין עליו כי הוא כשר היא לציין עליו גם את שמו של נותן תעודת ההכשר. גם אם יבואן בא בגדר "העוסק במכירת מצרכים לציבור", במובן סעיף 5 לחוק, התנאי הקבוע בו להצגת מצרך שהוא מוכר כמצרך כשר אינו קבלת תעודת הכשר מהגורמים המוסמכים לפי החוק, אלא היותו של המצרך כשר לפי דין תורה. אם כן, על פני הדברים, כאשר יבואן מציג מצרך שהוא מייבא ומוכר לציבור כמצרך כשר מבלי שניתנה לו תעודת הכשר של הגורמים המוסמכים לפי החוק, הוא אינו מפר את הוראות החוק אם המצרך כשר לפי דין תורה ואם שמו של מי שנתן לו תעודת הכשר מצוין עליו.

[2] נדמיין, לצורך הדוגמה, משלוח של מזון מיובא, שלא קיבל תעודת הכשר מהרה"ר, שבשעה שהוא עושה את דרכו לארץ מתבטל חוק איסור הונאה, כולל האיסור להציגו ככשר. האם מהלך משפטי כזה יכול לשנות את כשרותו של המזון? להופכו מלא כשר לכשר? התשובה השלילית ברורה מאליה. אם המזון אינו מזון כשר, ביטול החוק לא יהפוך אותו לכשר. באותה מידה ברור, שאם המזון כשר, עצם קיומו של החוק אינו יכול להפוך אותו ללא כשר.

[3] ראה סעיף 37(ג) לבקשת הפשרה.

[4] ראה ידיעות על הכתרתו של הרב חדאד לרבה הראשי של בריסל, בהשתתפות הרב הראשי לישראל: https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/11/ART/825/622.html, https://col.org.il/news/8221.

[5] ראה הרשימה של מוסדות הכשרות המוכרים המתפרסמת באתר האינטרנט של הרה"ר: https://www.gov.il/BlobFolder/reports/pirsum_yevu3/he/rabbis_names.pdf.

[6] מספר תמונות להמחשה מצורפות לתצהיר בנספח 1.

[7] תמונה מצורפת לתצהיר בנספח 2.

[8] בסעיפים 39-35. הטענה נתמכה בהפניות לאתרי אינטרנט שונים, ולא בחוות דעת מומחה.

[9] ראה סעיף 38 וה"ש 2 לבקשת הפשרה. למרות שנאמר שהפיצוי מבוסס על מספר בתי האב שצרכו את המוצרים, הוא חושב בפועל לפי מספר היחידות שנמכרו, ולא לפי מספר בתי האב שרכשו אותן.

[10] מחירי המוצרים הממוצעים הם כ- 15 ₪ לפריט, כמפורט בתצהיר.

[11] וכאמור, ענין זה אינו נקי מספקות – ראה ה"ש 1 לעיל.

[12] אם משתמשים בנוסחת החישוב שבה"ש 2 ו-3 לבקשת הפשרה:

פיצוי ליחידת מוצר של 0.5 ₪ (2.5% מעלות רכישה מוערכת כלפי מעלה של 20 ₪) {במקום 100 ₪} * 72,869 יחידות * 97% לאחר ניכוי החזרות ופחת * 0.5% (5% של הצרכנים היהודים דתיים שהם 10% מהאוכלוסייה היהודית לפי הסקר המוזכר בסעיף 38(ב) לבקשת האישור) {במקום 25% שהם כלל היהודים הדתיים והמסורתיים-דתיים} * 81% לאחר הפחתת 19% מגזר ערבי = 143 ₪ בגין התקופה השנייה כהגדרתה בבקשת הפשרה, ועוד 30% מכך בגין התקופה הראשונה = 186 ₪.

[13] ההדגשות – במקור.

[14] פורסם באתר האינטרנט של רשות התחרות, בלינק https://www.gov.il/BlobFolder/reports/marketresearch-milkisrael/he/publications_%D7%93%D7%95%D7%97%20%D7%97%D7%9C%D7%91%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_0520.pdf.

[15] ראה סעיף 38 לבקשת הפשרה.

[16] שם, בפסקה 3, ההדגשה אינה במקור.

[17] שם, פסקאות 33, 102(א), 102(ב)(4) לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) מלצר, פסקה ו' לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין.

[18] שם, פסקאות 42, 102(ה)(1) לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) מלצר.

[19] סעיפים ‎7-‎17.

[20] שם, בעמ' 7; ואכן, סכום הפיצוי שאושר לא נומק בתחשיב כלשהו.

[21] שם, פסקאות 2 ו-8.

[22] באותו מקרה אכן הובאו נתונים המתייחסים למספר בתי האב שרכשו את המוצר. במקרה הנוכחי תחשיב הפיצוי נערך בפועל לפי מספר היחידות ששווקו (ראה ה"ש 8 לעיל), כלומר – סכום הפיצוי "מנופח" אף מעבר למוסכם בענין מוטל.

, וגם בכך יש "ניפוח" מלאכותי את סכום הפיצוי

[23] ראה שוב הספקות לגבי הטענה כאילו למוצרים מיובאים נדרש שתינתן תעודת הכשר של הרה"ר, בה"ש 1 לעיל.

[24] המבקש שם אף יוצג ע"י אחד מב"כ המבקשים כאן.

[25] ראה ענין מוטל פסקה 3.

[26] וראה שוב טענותינו בסעיפים ‎31-‎32 לעיל.

[27] שם, פסקה 12.