והעיקר – לדעת לשאול
נדמה כי המוטיב החינוכי המרכזי בחוויית ליל הסדר הוא שאילת השאלות. שהרי כל הציווי עומד בתנאי:
"וכי ישאלך בנך מחר לאמר . . ." ואכן מיד בהתחלת ההגדה יש לנו את ארבעת הבנים השונים. אבל . . .
אם אין בנים?
אם לא רוצים לשאול?
כאן נכנסת הוראה אחרת, והיא: "והגדת לבנך ביום ההוא". . .
מה זה אומר בעצם?
מקור 1:
"מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כלו מצה.
שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור .
שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבשל, הלילה הזה כלו צלי .
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו."
[מסכת 'פסחים' פרק י' משנה ד']
(משקפי חשיבה!) האם אלו הקושיות אותן למדנו בגן? מה ההבדל?
אם השאלות תלויות בדעת הבן (או הבת ) למה לקבוע טקסט מראש?
מקור 2: "מצוות עשה של תורה לספר בנסים ובנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"… ומניין שבליל חמישה עשר? תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה" – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואף על פי שאין לו בן. . .
מצווה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר "והגדת לבנך". לפי דעתו של בן – אביו מלמדו. כיצד? אם היה קטן או טיפש – אומר לו: 'בני, כולנו היינו עבדים, כמו שפחה זו או כמו עבד זה, במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות'. ואם היה הבן גדול וחכם – מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רב היה לבדו – שואל לעצמו "מה נשתנה הלילה הזה", הכול לפי דעתו של בן.
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע, כך וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפים מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו.
אין לו בן – אשתו שואלתו. אין לו אשה – שואלים זה את זה "מה נשתנה הלילה הזה", ואפילו היו כולם חכמים. היה לבדו – שואל לעצמו "מה נשתנה הלילה הזה". [רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז']
אילו שתי תוספות משמעותיות מוסיף הרמב"ם על המשנה?
כיצד מציע הרמב"ם לעורר לשאלות? האם תוכלו לחשוב על רעיון אחר / נוסף?
מה עומד בבסיס הרעיון של "היה לבדו – שואל לעצמו "מה נשתנה הלילה הזה"?
מקור 3: "ת"ר: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו. אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. א"ר יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח – כדי שלא ישנו וישאלו. אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. תניא רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו" [תלמוד בבלי מסכת פסחים דפים ק"ח-ק"ט]
כמה מאמץ מושקע בילדים לקראת הלילה השונה הזה. האם גם אנו דואגים בעיקר להם ולחינוכם?
"חוטפין מצות", האם עד כדי כך יש לפעול לעורר לעניין?
מה הדבר ה'משוגע' ביותר שעשיתם כדי לעורר עניין בתלמידים? היה שווה?
מקור 4: "הני שלשים יום מאי עבידתייהו? [30 יום אלו, מה משמעותם?]- כדתניא: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות" [תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ו']
"וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל' – מצוותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו. תנו רבנן: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" [תלמוד בבלי מסכת מגילה ל"ב]
מה הסתירה בין שני המקורות הנ"ל?
האם יש דרך ליישב אותה?
מקור 5: "ויש לומר: דהא דתניא שואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום, לאו למימרא דאנו מחוייבים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח, אלא דמשום דקיימא לן בעלמא בשני תלמידים ששואלים. אחד שואל כענין ואחד שלא כענין, נזקקין לשואל כענין. אתא לאשמועינן דכל ששואל בהלכות הפסח שלשים יום קודם לפסח חשיב שואל כענין…" [פירוש 'בית יוסף' על ה'שלחן ערוך' סימן תכ"ט]
[תרגום: זה שלמדנו שצריך לשאול ולדרוש לפני חג הפסח שלושים יום. לא בא לאמר לנו שאנחנו מחוייבים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח (בדווקא) כל הימים האלה. אלא בא ללמדנו, שאם באים שני תלמידים, אחד שואל כעניין, ואחד לא, מתיחסים לזה ששאל כעניין תחילה. וכן בא להשמיע לנו, שכל מי ששואל בעניין פסח שלושים יום שלפני הפסח, נחשב לתלמיד ששואל כעניין.]
כיצד מיישב ה"בית יוסף" את הסתירה?
העלו מקרה בו תלמיד/ה שאל/ה אתכם שאלה "שלא כעניין", כיצד הגבתם? נהגתם נכון?
האם אנו זוכרים לעשות זאת גם עם ילדנו ה"פרטיים"? ("לא עכשיו"! אבא/אמא עסוקים!)
מקור 6: 'ההרגל הוא האויב הגדול של כל רגש קדושה ורוממות. בשעה שניצב האדם אל מול הנעלה והנשגב וזיקי אש קודש מתנוצצים בנפשו מתגנב אליו ההרגל ומכה בזו אחר זו את גחלי הקדש עד כי תדעך האש כליל… ואפילו אהרן הכהן, לפני היכנסו לקודש הקודשים פעם אחת בשנה לעבודת ה', הוא פורש לשבעה ימי 'פרישה של קדושה', ואף על פי כן הוזהר בכל חומר הדין "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶש" ופירש רש"י: "לפי שגילוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבא". עד כדי כך מזיק ההרגל…
וזו עיקר עבודת האדם, לחדש את הרגשות, ולפיכך תקנו לספר סיפור יציאת מצרים בדרך שאלה ותשובה, כי הואיל ויודעים אנו את הסיפור ואף מספרים למי שיודעו, קשה לנו להתפעל ממנו ולחוותו, וסגולת השאלה לעורר התעניינות ועירנות אף אם שואל את עצמו" [הרב שמואלביץ בפירושו על ההגדה שנקרא "ארזי הלבנון"]
חישבו, באלו עוד תחומים ההרגל יכול "להרוג" אותנו?
מתי לאחרונה התחדשתם, התמלאתם אנרגיות? איך זה קרה?
כיצד ניתן לשמור על רעננות זו בקרב תלמידנו / ילדנו?
מקור 7 (ואחרון): "הוא שאל אותי פתאום, בלי שום הקדמות, כאילו הייתה שאלתו פרי התלבטות ממושכת בינו לבין עצמו". . . "כשהיה הנסיך הקטן שואל איזו שאלה, שוב לא היה מוותר עליה" . . .
"אדוני, אמר לו, סלח נא לי על שאני שואל אותך שאלות" . . .
"והנסיך הקטן הלך לו, וחשב על השושנה שלו" ["הנסיך הקטן", עמודים שונים]
האם תתכן שאלה שאין עליה תשובה?
כיצד נמנע מלגרום ל"נסיכים הקטנים" שלנו, ללכת? {הבן החמישי?!}
מה בעצם אנחנו רוצים שישאלו? ומה נעשה כאשר אין / לא תהיה בפינו תשובה?
ומה איתנו? מתי לאחרונה התרעננו בשאלות של ילד? בעיניים נקיות, בלי שיפוטיות, רק מתוך סקרנות?
ואחת קטנה לסיום: משפט מפתח בהגדה הוא: "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מה משמעותו של משפט זה? הרי אני, לא באמת יצאתי ממצרים; יותר מכך – כף רגלי מעולם לא דרכה על אדמת מצרים, לפחות לא כעבד. מדוע אם-כן דרשו ממני חז"ל להגיד כל שנה דבר שאינו אמת? שאלה…
{בפתיחה:
* לקרוא הא לחמא עניא…" לתרגם, לשאול על "השתא עבדי" והרי זה לא מדוייק?
* לקרוא "עבדי זמן" של ריה"ל. למה אני / אנחנו עבדים? ממה עלי/נו להשתחרר? הצורך להיות בשליטה. (מי יישב ליד מי, מי יביא מה. "שהכל יידפוק" שהכל יהיה "בסדר"!)
*ננסה לראות כיצד שאילת השאלות הוא א. כלי פדגוגי / דידקטי ב. ערך ודרך חינוכיים.
בסיכום:
* היכן המקום ה"נורמאלי" של הקושיות? בסוף ההגדה. שהרי עוד לא היה האוכל! (כלו מצה, מרור, אוכלים מסובין) מדוע א"כ בהתחלה? דווקא להראות שהמצב לא "נורמאלי" ואין אנו באמת בני חורין עדיין. ולכן צריך להתכונן מראש. וממילא מובנת הפתיחה של השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. שנזכה לשנה הבאה לחירות ו"נורמאלית" אמיתיים, שלא נצטרך לקבוע כיצד ייראה סוף הסדר כבר בראשיתו.
*אולי חלק מ"ליל הסדר" בא ללמד איך דווקא ביותר טבעיות / זרימה…שלכאורה הם אי-סדר, יש יותר סדר באמת! (פחות לרדוף,להשיג, להספיק, ויותר פניות לעצמנו, לזוגנו, לילדנו, למשפחתנו, לסביבתנו)
[דווקא בלילה בו צריך לכאורה כל הזמן להספיק "עד חצות", "כזית" ועוד צריך בהסבה ובחירות]
* הדבר הברור שעולה מכל הנ"ל הוא כי בכל שנה ושנה, ההגדה אמורה "להכתב" על ידנו "מחדש". שהרי כל שנה, "דעת האב / האם" וברור שלפחות "דעת הבן / הבת " שונות וחדשות הנה. ואולי עכשיו יותר ברור על איזה 'אביב' ציוותה התורה בציווי "שמור את חודש האביב"…
*ואולי מי שיודע בתחילת הסדר כיצד הוא ייגמר לא קיים "לראות את עצמו" לא באמת השתחרר.
*ארבעת הבנים לא כמייצגים ארבע דמויות שונות, אלא כמייצגות צדדים שונים בתוכי. כן גם שאלות ה"בנים" באות להציב מראה, להראות ולהזכיר ולאוורר את ה"ילד" שבי. את השאלות שהפסקנו לשאול מתוך ההרגל…
*את כח החירות והאביב האלה לקחת לכל השנה.
*לקרוא את השיר של זלדה "שני יסודות" – כמייצג הפכים, סדר מול אי סדר וכדו'}
ואידך זיל שאל וגמור.
