מעשה נבלה- על הסרטון המסית לרצח שי ניצן

 

גילוי נאות: אני מכיר את המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן למעלה מחצי יובל שנים, מאז היה מתרגל צעיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ועד מינויו לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה. עו"ד ניצן גם מלמד במכללת "שערי משפט" שבה אני משמש כדיקן, וזוכה לאהבה ולהערכה רבה מכל הסטודנטים שלו, שומרי מצוות וחילוניים, יהודים וערבים כאחד.
מני אז ועד היום וכמו רבים אחרים, למדתי להעריכו ולהוקירו. אין צריך לומר שלא תמיד הסכמתי עמו. לעתים מצאנו עצמנו משני צידי המתרס המשפטי. כך, למשל, בפרשת הסדר הטיעון עם משה קצב, שבו ייצגתי את העותרים שקראו לביטולו, ואילו עו"ד ניצן הגן עליו במסירות ובנאמנות.

אך כל המכיר את ניצן, ויש רבים כאלה, יעידו על יושרו ויושרתו, תום לבו, תבונתו ושיקול דעתו. אין צריך לומר שאין אדם בעולם שחף מטעויות בשיקול דעת. גם לא פרקליטים או שופטים. אך במקרה של ניצן, וכמו אצל רבים מעמיתיו בפרקליטות המדינה, החלטותיהם – גם אלה שאינן נושאות חן בעיני הכל – אינן נובעות חס ושלום מהטיה פוליטית, שרירות, רוע לב או שיקולים זרים. מדינת ישראל התברכה בפרקליטות מעולה. שי ניצן הוא מהטובים שבאנשיה.
במהלך השנים האחרונות, נתון עו"ד ניצן למתקפות בלתי פוסקות מצד אנשי הימין, בשל תחום אחריותו לחקירת מעשי הסתה והמרדה. זהו תפקיד כפוי טובה, שאינו גורר עמו יתר אהדה, לא מימין ולא משמאל. אך דווקא המתקפות משני צדי המתרס הפוליטי מלמדות שככל הנראה מדיניות התביעה בעניין זה שקולה ומאוזנת.
כל עוד מדובר בחירות הביטוי ובחופש ההפגנה, המחאה לגיטימית לחלוטין. לא כן כאשר היא הופכת למסכת של מתקפות אישיות, לא ענייניות, ומגיעה עד כדי איומים בפגיעה פיזית בניצן ובבני משפחתו. חופש הביטוי אינו חופש שיסוי, וביקורת ראויה אינה מעניקה הכשר לאיומים ברצח. הפגנות ליד ביתו הפרטי של אדם, השמעת קללות ונאצות שהנייר אינו סובל, והאיום האחרון ברצח אינן חלק מהמסגרת דמוקרטית. הן צריכות לעורר דאגה בלב כל מי שערכיה היהודיים של מדינת ישראל, כמו גם שלטון חוק וזכויות האדם יקרות בעיניו.
מעבר לפסול הערכי, החרפה וחילול השם הגדול, שבהשמעת דברי נבלה אלה כביכול בשם התורה והמצוות, מעשים כגון אלה פוגעים בראש ובראשונה בציבור שאותו אנשים אלה מתיימרים לייצג.
כל המכיר את ניצן ועמיתיו יודע שהניסיון להלך עליו אימים לא יצלח. כחבריו, גם הוא ימשיך למלא את תפקידו בנאמנות ובמסירות, ביושר, ניקיון כפיים וברות לבב.
יש לצפות כי גם אם מדובר בשולי-שוליו, מנהיגיו הרוחניים והפוליטיים של הציבור שבשמו מתיימרים לדבר אותם פרחחים, יוקיעו אותם בקול צלול וברור, בריש גלי, ולא רק בחדרי חדרים, ויבהירו לכל את הקו המבדיל בין מחאה לגיטימית לבין מעשי נבלה שעושיהם ראויים לבוא על עונשם ובמלוא חומר הדין.