מצה זו שאנו אוכלים: יחד כל שבטי ישראל. פרשת מצורע וערב פסח תשפ"ד

לקראת השבת שעברה דנו באיסור של קטניות בפסח ותולדותיו. ואילו הפעם נבקש לברר את עניינו של עוד איסור- חומרה שנתקבלה בעיקר בקרב החסידים, והיא חומרת "מצה שרויה". נפתח בחקר העניין בגמרא במסכת פסחים מ"א ע"ב, המביאה משמו של ר' מאיר שיוצאים ידי אכילת מצת מצוה, כלומר המצה שאוכלים בליל ראשון של חג הפסח, במצה השרויה במים או במי פירות. וכן הובא להלכה בשולחן ערוך אורח חיים תפ"א, וז"ל: יוצא אדם במצה שרויה, והוא שלא נימוחה… וכו'. (וראו במשנה ברורה שם, אות י"ז, שכתב שזה בדיעבד, לזקן וחולה שקשה לו לאכול מצה יבשה…) מתברר איפוא, שאין כל איסור באכילת מצה שרויה. אך נתפשט בקרב החסידים דין חדש… [ש] כמעט כולם בלי יוצא מן הכלל נזהרו מאוד ממצה שרויה כל ימי הפסח, חוץ מן היום האחרון בלבד [והמדובר בחוץ לארץ] שהתירו אז לעצמם באכילה (א' ורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, ירושלים תש"ך, עמ' 173).

החמרה זו בוודאי קיבלה חיזוק מתשובתו של ר' שניאור זלמן מלאדי, אבי החסידות החבדי"ת (1812-1747), שהאריך בבירור עניין זה (בתשובה סי' ו', שבשלחן ערוך הרב שלו, חלק ה', תתצ"ד ע"א-ע"ב), וזה לשונו:… באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מכל מקום המחמיר תבוא עליו הברכה ואינו מן המחמירין לאמור כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במילתא להיזהר מחשש איסור דאורייתא… [כי] הנה עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפיה, וזה מחמת שהייתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה… אי אפשר להכחיש החוש. ומה שלא הזכירו זה הפוסקים, היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה. ובדורות האחרונים שהיו שוהים הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה, עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאוד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה כנראה בחוש למדקדקים באמת. והנה מה שהוא קמח בעין שעל פני המצה שמחמיץ במרק כשמפוררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת, יש בה חשש איסור דאורייתא, כי אין כאן תערובת כלל… ומגודל טרדותיי לא אוכל להאריך בזה. ומכל מקום אין למחות בהמון עם המקלים, כיוון שיש להם על מה שיסמכו… אבל לפי האר"י ז"ל (משנת חסידים מס' ניסן, פ"ג מ"ד) להחמיר כל החומרות בפסח כפשוט שיש להחמיר מכל מקום, ביום האחרון [בחוץ לארץ] המקל משום שמחת יום טוב לא הפסיד. ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח… וכו'. (וראו בשאלות ותשובות הרב, ביאורים והערות מאת ר' שלמה הלוי סגל התשפ"ח, עמ'  קל"ו-קל"ח, שהעיר שם דבספר סמא דחיי, מאת ר' אפרים סטניסלבסקי, ברדיטשוב תרנ"ו, סי' י' ו', כתב דיש מקום להחמיר גם במי פירות, על פי מה שכתב הפרי מגדים, משבצות זהב סוף סימן תס"ז אות א', דכשעירב קמח מצה עם שומן וביצים ונמצאת שם חיטה, חיישינן שמי פירות מעוררים את המים שבמצה ומחמיצים. ואולם העיר המהדיר שנראה דיש לחלק דשאני חיטה דבוודאי שייך בה חימוץ, מה שאין כן הכא.)

ומתוך דבריו נראה כאילו חומרה זו חדשה הייתה, בת כעשרים שנה או יותר, אך לאמיתו של דבר אין הדבר כן. כי אדרבא כבר מצאנו לו לגאון ר' יעקב עמדין (בשאילת יעבץ ח"ב סי' ס"ח) שהביא משמו של אביו החכם צבי אשכנזי (1718-1660) שכתב: על דבר מצה שרויה שכמה חסידים פורשים מהם, והוא ז"ל- כלומר החכם צבי- סתר כל דברי המחמירים וכו'. הוי אומר שכבר כמאה שנה לפני ר' שניאור זלמן היו כאלה "המתחסדים (ש) פורשים מן השרויה".

אך גדולה מזו, מצינו כי עוד בתקופת הראשונים היו כאלה אשר אסרו על עצמם שרויה. כי הראב"ן, הרי הוא ר' אליעזר בר נתן, מבעלי התוספות הראשונים שבמגנצא באשכנז (1170-1090 לערך) שכתב: ומצה אפויה שבישלה… אינו בא לידי חימוץ ושרי. ויש שאין רוצה להשרות מצה בלילה הראשון במרק. כי ראו אבותיהן שכן עשו, וסבורים שלא תחמיץ עושין. ולא היא… לא הנהיגו כן אלא משום שיהא טעם מצה בפיהם כל הלילה הראשון, וכו'. (פסחים ל"ט ע"א, מהדורת רש"ז עהרענרייך, שאמלויא תרפ"ו, קס"ב ע"א. ועיין בשער הציון שבמשנה ברורה סי' תס"א, אות כ"ט שהאריך בעניין זה, והגהה זו ככל הנראה מבנו של החפץ חיים.) ואולם, כאמור, לר' שניאור זלמן היה טעם שונה לאיסור, ותלה טעמו בשינוי שאירע "זה כעשרים שנה או יותר", ובכך ענה על הטענה שיכולה הייתה להיעלות כנגדו: למה לא הוזכרה חומרה זו אצל הפוסקים שלפני כן? וככל הנראה לא ידע שאכן הוזכרה חומרה זו אצל פוסקים של דורות שקדמו לו.

היו מן האחרונים שטרחו לסתור את דבריו של בעל שולחן ערוך הרב, ולהתיר את השרויה לגמרי, כפי שרואים אנו בדיונו הארוך והמפורט של ר' חיים מרדכי מרגליות, בשערי תשובה לאורח חיים סוף סימן ת"ס, שכתב בזה הלשון:… רק שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים, וחוששים שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ עכשיו על ידי השריה או הבישול. ועל כל פנים נראה דאף המחמיר מהאי טעמא אינו צריך להחמיר. וגם נראה שהתחלת החומרה הזאת יצאה ממה שהיו נוהגים מקדם לעשות על פסח מצות עבות הרבה, אף שלא היה בשיעור טפח, מכל מקום היו עבות  הרבה, ומהם היו עושים קמח לפסח על ידי גרירה… והוא מילתא דשכיחא טובא שימצא מהם מה שלא נאפה יפה באמצע כפי הצורך. ובאמת שראוי לכל מורה בעירו להשגיח על מעשה האפייה כשאופים המצות העבות להזהירם מאוד על ככה, שאפשר שיבוא לידי חשש חימוץ גמור… ולכן החלו אנשים יראים לפרוש מלאכול מה שנעשה מקמח מצה אפויה… אבל האידנא איתכשר דרא ורובא דאינשי אין  אוספין מצות עבות כלל, רק דקיקים דקים… ואזדו להם החששות הללו… וכו'. אך סיים את הגהתו על פי שו"ת דברי יוסף סי' תמ"ג, שכתב: ומכל מקום, מי שרוצה לקדש עצמו במותר לו שלא לאכול מצה שרויה או מבושלת, ואפילו טחונה וכתושה, אין מזיחין אותו, כמה שכתבתי לעיל סי' תנ"ג (ס"ק ח') משו"ת דברי יוסף, שאותם שנהגו לאכול מצה של כל הפסח מחיטים שמורים משעת קצירה- כלומר מצה שמורה- אין בזו לא משום יוהרה ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודדו… וכו'. (ראו מש"כ במנהגי ישראל ח"א, עמ' קמ"א-קמ"ב בעניין זה.)

ועוד הוסיף שם: ומי שרוצה לנהוג שלא לאכול מצה שרויה ומבושלת, יש לעשות… שיתנה בפירוש שאינו מקבל עליו שיעשה כן תדיר, ואין בדעתו לנהוג כן רק באותו פעם או פעמיים שירצה, ולא לעולם, עיין יורה דעה ר"א… וכו'. (וע"ע מה שהאריך בעניין זה.)

והנה הגאון ר' אליהו מווילנא הורה הלכה למעשה לבשל מצה בפסח ולעשות ממנה כופתאות. כי אפילו אם נחוש שמא נשאר קמח בתוך המצה, כל שהיה בתנור חם אינו מחמיץ. וכן איתא במנחת יהודה לר' יהודה הלוי אפשטיין, ורשא תרל"ח: ורבינו הגולה, הגר"ח מוואלאזין שם פניו ללכת במועד הפסח לרבינו הגר"א לראות אם אוכל "קניידלך", ואכל בפניו ואמר שאין בזה שום מיחוש, בפרט שנוהגים לחולטם ברותחין ונעשה בשומן אווז בלתי מים, דאז אפילו קמח שאינו אפוי מותר, ומכל שכן אפוי ברותחין. ולא קשיא מידי ממר זוטרא (בפסחים ל"ט ע"ב) דקמחא דאבישונא [רש"י שם ד"ה דילמא דלא בשיל שפיר: לא נעשית קלי כל צורכה בתנור ומתחמצת בתבשיל וכשהוא טורפה בקדירה מחמצת, שאין דרך נתינתה לתוך תבשיל רותח.] דאפוי לא בא לידי חימוץ. ועוד דקניידלך חולטין ברותחין וכו' . (מעשה רב השלם, בעריכת ר' מרדכי זלושינסקי, ירושלים תשמ"ז, סי' קפ"ז הערה ג', עמ' רי"א-רי"ב. וראו בשו"ת יחוה דעת לר' עובדיה יוסף, ח"א, ירושלים תשל"ז, סי' כ"א, עמ' ס"ג). ואף החתם סופר נהג להתיר את השרויה, כפי שהעיר עליו ר' שמעון גרינפלד (תרכ"ג-תר"ץ) תלמידו של המהר"ם שיק בשו"ת מהרש"ג, הוראנוב תרצ"א, חלק א' סי' נ"ו (וכפי שהובא אף בשו"ת יחוה דעת שם), ואף הרב עובדיה יוסף בדורנו אנו קבע כך הלכה למעשה. ואף החזון איש לא הקפיד על כל שרויה, אף שהקפיד לשרות את המצה אך ורק במי פירות בתוך מים רותחים, כיוון שאלו אינם מחמיצים, (ר' יואל שוורץ, בחוברת חמץ משהו, ירושלים תשמ"ח, עמ' 64, וחזון איש אורח חיים מ"ט אות ט"ז ע"ש). ואולם החסידים לא שמעו בקולם של המתירים, והלכו, רובם, בדרכם של רבותיהם להחמיר (וורטהיים שם עמ' 174, שאף ציין לספר טעמי המנהגים, לר' אברהם שפערלינג- דאנציג, לבוב תרנ"ו, עמ' ע"ט. וראו עוד בסידור פסח כהלכתה לר' ש"ז גרוסמן, ח"ב ירושלים תשמ"ב, פרק ח' סימן ג', עמ' קכ"ב-קכ"ג, ובספר אפיית המצות השלם, לרש"י גראס, ירושלים תשמ"ג, עמ' ס"ח-ס"ט, ודי בציונים אלה).

אך יחד עם שיטת האר"י שיש להחמיר החמרה יתרה בכל ענייני חמץ בפסח, יש גם לשים לב לדבריו של בעל דברי יוסף סי' מ"ח (הובאו דבריו בעלי תמר, לר"י תמר, פסחים עמ' רל"ה) שצריך שיהיה המנהג מיוסד בשיעורו הראוי, ואם הפריזו באיסור יותר מידי הוה ליה מנהג בורות, וכמה שכתוב בירושלמי [פסחים ד' א': נשי דנהיגין דלא למיעבד עובדא באפוקי שובתא] אינו מנהג [וכו'], והרי דמנהג העשוי לסייג גבול יש לו… מנהג, ויותר ממנו לא כלום הוא וכו', עיין שם. וביאר הר"י תמר שביאור הדבר הוא: על פי אבות דר' נתן, נוסח ב' פ"א ועשו סייג לתורה- הקב"ה עשה סייג לדבריו, אף אדם הראשון, אף משה, אף איוב, אף התורה, אף הנביאים והכתובים. אף החכמים עשו סייג לדבריהם, שלא יעשה האדם גדר יותר מן העיקר וייפול הגדר ויקצץ את הנטיעות. שכן מצינו גדר יותר מן העיקר ונפל הגדר וקיצץ את הנטיעות. וכן הוא בתוספתא שביעית פ"ג ובירושלמי פרק ד' הלכה ב', שלא גזרו אלא על גדר שהוא יכול לעמוד בו. ובבבלי בכמה מקומות היא גופא גזירא, ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה [ועיין ירושלמי תרומות מ"ו ע"ג, בבלי שבת י"א ע"ב, כ"א ע"א, עירובין ד' ע"ב, צ"ט ע"א, יבמות כ"א ע"ב, חולין ק"ד ע"א, וכו'] והעיר [לירושלמי פסחים] פרק א' הלכה א':  ויש גדר לגדר בתמיהה וזה משום שאיסור יש בדבר, שאם יעשה גדר יותר מדי ייפול הגדר ויקצוץ הנטיעות… [ו] אם הפריזו בעשיית הגדר אינו מנהג ואיסור יש בדבר, שכן סופו של אותו גדר שייפול ויקצץ בנטיעות… וכו'.

אמנם בנידון דידן אולי אין הפרזה בשיעור יתר על הראוי. אך מאחר דלא פשה איסור זה ברובא דאינשי, אנן נהיגין כמריה דשרי לן שרויה. יהי רצון שלא נהיה שרויים בצער אלא שבחג הפסח הבא עלינו לטובה שתשרה עלינו רוח של גאולה וישרו השלום והשלווה. אמכי"ר