מצות הצדקה, פרשת ראה תשפ"א

לצערנו הרב אשר יראה נפשנו אכן היה, ויחזור הנגיף אף בשינויי אדרות ופוגע יותר מכפליים בקדושי ישראל. ושוב עומדת התהיה בפני מנהיגי הדור האם להכריז על הסגרים ובכך לפגוע קשות בכלכלה, או להרשות למשק להמשיך בפעילותו הרגילה והמפעלים ודומיהם ימשיכו בדרכם, אף שביודעין יגבר כוחה של המגיפה, ולהתפשטות זו אף נזק כלכלי כבד. וכאילו בכדי לאזן בין הנזקים, המדינה כבר מסייעת בתקציבים אדירים הן למפעלים שנפגעו והן ליחידים מחוסרי העבודה, ולאלה אשר הפסידו את ממונם בקריסת מקור פרנסתם.

ושמא תאמר, מאחר ואלה הנפגעים זוכים למענקים מן הממשלה, אין עלינו חובה לעזור להם במתן צדקה, כי פושטי ידיים באמת כיסם מלא, וגם אנו נפגענו קשות מבחינה כלכלית. אין הדבר כן, שהרי עדיין הולכים ומתרבים אלה אשר אבד כל אשר היה להם, והפכו עניים ואביונים ומחוסרי כל, ואין נראה פדיון לנפשם. כי פרשתנו מספרת:

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו… כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. על כן אנכי מצוך לאמר: פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך, (דברים ט"ו ז'-ח', י"א).

והנה בשנת תש"ל (1970), נשאל הרב זוין על ידי פקידי משרד הפנים, בעקבות פנייה מעיריית תל אביב, האם מותר לחוקק חוק  לאסור על עניים מלבקש נדבות ברחובות העיר (למעט בקשות בבתי כנסיות) ובמקומות ציבוריים, עניים אשר מקבלים מענקים ושירותי רווחה למיניהם, שכספם בא ממיסים שנגבים מכלל האוכלוסייה, כך שלמעשה כולם מצטרפים במתן צדקה?

ובתשובתו של הרב זוין (שנה בשנה תש"ל) הפנה הוא אל אשר כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (על הלכות צדקה, ורשא תרמ"ה) ששם (חלק ב' פרק י"ז) נמצאת הערה ארוכה, ונביאה כלשונה בדילוגים:

וחדשים מקרוב באו, שמונעין רגלי עניים מלבוא לפתחי בעלי-בתים, ואין דואג עליהם לחיותם ברעב. ותרוצם לפניהם, שכונתם לטובה, כי על ידי שמתרבים העניים יש הזק לאביוני העיר, היינו, בעלי-בתים היורדים, שאין ביכלתם לעזור אותם, על כן הם מונעין רגלי עניים לגמרי, וקוצבין איזה קצבה על בעלי-בתים שבעיר בשביל היורדים הנ"ל. ובאמת הוא טעות גדול, דכי בשביל שיש בעלי-בתים יורדים בעיר הותר למנוע צדקה משאר עניים לגמרי? דנהי שאין צריך לתן לעני המחזר על הפתחים מתנה מרובה, אבל מתנה מועטת הלא צריך כל אחד לתן לו, כמבואר בגמרא וביורה-דעה סימן ר"נ,  וחס ושלום לסגור הדלת בעדו לגמרי ולפסוק לחיותו. [עין בבא בתרא דף ז',  דסובר הגמרא דאסור לעשות בית-שער ודלת לחצר, היכא שעל ידי זה לא ישמע קול עניים הצועקים מבחוץ]. ואפילו לעניי עולם אסור לעשות כן. [עין במרדכי פרק קמא דבבא בתרא, דאפילו על עניי עולם יש "בל תאחר" היכא דחיב צדקה]. וכל שכן שעל ידי תקנתם זאת הלא מונעין צדקה גם מעניי העיר, אלמנות ויתומים. ומי התיר להם לעשות ככה? והלא בלקט שכחה ופאה מצינו, שאסור לבעל-הבית ללקט בשביל עני אחד, שבזה מגרע לאחר [כדמוכח במסכת בבא מציעא  דף י'.], והכי נמי דכותה. ואפילו אם ירצו לעשות תקנה לתן גם לעניי עולם מקופה שלהם דבר מועט, גם כן אין מנהגם עולה יפה, דיש בין המסבבים הרבה שאין מסבב בשביל עצמו לבד רק טפלי תליא בה בביתו, ועל ידי סיבובו נשאר לו מעט לזון אשתו ובניו, שלא ימותו ברעב. וכשאתה נועל דלת בפניו, אתה יורד לחיי בניו העטופים ברעב בביתו… ולבד כל זה, הלא ידוע שתקנתם זאת קופחת גם לעניי העיר, שאין מניחין אותם לחזור על הפתחים. ומה שנותנין להם איזה דבר קצוב , לא יספיק להם אפילו לחצי חיותם, ואין עושין טובה בזה רק ליחידים.

ועתה נחשוב הקלקולים היוצאים מזה:

א. דאיתא באבות, פרק ג': "והכל לפי רב המעשה". וזה לשון הרמב"ם שם בפרוש המשנה: שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רב גודל המעשה, אבל לפי רב מספר המעשים. והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קנין חזק; לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. והמשל בו, כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחד לא נתן כלום – לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות, מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים, והגיע לו קנין חזק, וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפועל טוב, ואחר כך פסקה ממנו. וכן בתורה: אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או שעשה צדקה לעני במאה דינרים, שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסורים או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים. עד כאן לשונו. היוצא מדבריו, שהמעלות נמנו לאדם לפי רבוי מעשיו, לא לפי גודל מעשיו. ועתה נחזה בעינינו: לפי התקנה שכל אחד יתן רק דבר קצוב לשבוע בבת אחת ולא יותר- כמה וכמה אלפים פעולות טובות, שיש על כל אחת ואחת מצות עשה דאוריתא, נגרע מהעיר מדי יום ויום על ידי זה. כי מלפנים, כשהיה הבעל-בית נותן בפרוטרוט, היה פועל טוב בכל פרוטה ופרוטה. וכשנבוא לחשבון שנה שלמה, ימצא שחסר על ידי זה כמה אלפי רבואות פעולות טובות, שיש בכחם להכריע את ישראל לכף זכות. וכשנתבונן בזה הענין בלבד, די להסיר המכשלה הזו.

ו. גם נתמעט על ידי זה ממנו מדת החמלה בהמשך הזמן, כי מדה זו נקבע בנפש על ידי הרגלה בזה כמה פעמים. ובפרט שממעט זה מדורותיו הבאים אחריו, שאינם רואים כלל בעיניהם האנשים המצוקים. גם על ידי זה אינו מכיר ליתן תודה לה' על חלקו, כי אינו רואה בעיניו איש מר ונאנח…

הארכתי בכל זה, כדי להסיר המכשלה מישראל …

והוסיף הרב זוין:

מסופר שכאשר באו עם הצעה כזו לר' לוי יצחק מברדיצ'ב אמר: כי העניין הזה אינו חידוש, וכבר תיקנוהו בימי קדם בועד ארבע ארצות- סדום ועמורה אדמה וצבועים.

שלושה הבטים בתשובתו של החפץ חיים שהביאה הרב זוין:

א) הצד ההלכתי הדתי- לא רק ליחידים אלא גם למוסר הציבורי.

ב) הפסיכולוגי, כדי שלא יאמץ הלב.

ג) החינוכי, לדורות הבאים.

וכמה התאימו דברים אלה לימים הללו, שהרי מיד לאחר האזהרה של "ולא תקפץ את ידך… כי פתח תפתח את ידך…" באה האזהרה, "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ…" (שם ט'-י"א).

ויהי רצון שבערב שנת השמיטה הבאה עלינו לטובה נזכה לברכת ה' בכל מעשינו, הן בפרנסה והן בהבראה, ואף נזכה לקיים כי לא תחדל החמלה מקרב הארץ.