משהו גדול וטוב

הרב המופלא מתקוע לא היה שייך לשום זן שרשום במגדירים הישנים שלנו. כל דבר שאפשר היה לומר עליו, ואפילו ביושר, היה נושר מייד. מסרב להידבק. ההגדרה העממית, הוולגרית, תנסה מייד – "מתנחל". אחרים היו הולכים על "רב", וכל הכרוך בכך. מרב מיכאלי היתה מנסה מן הסתם: "גבר לבן". הרופא המקצועי היה אומר "חולה" והשפוי המקצועי היה אומר "משוגע". הרב פרומן עצמו הגדיר את עצמו לא פעם "פונדמנטליסט". וצחק. כמובן צחק. מכל ההגדרות האלה הוא צחק. מעט מאוד אנשים זכו לצחוק בחייהם כל כך הרבה וכל כך יפה כמו הרב מנחם פרומן. בעיקר הצחיק אותו כל מה שטריוויאלי ושטחי ומיותר. כמו המגדירים הישנים, שחלק מאיתנו עדיין דבק בהם.

בבוקר שלאחר מותו המוקדם עד כאב של האיש הנדיר, סיפר הרב דוד סתיו (כאן, ב"ישראל היום") על השיחה האחרונה ביניהם, שבה הרב פרומן לא חדל להתלהב מנאום הפתיחה של ח"כ רות קלדרון בכנסת. הנאום הזה היה אירוע, רות קלדרון לא באמת נאמה. היא נתנה שיעור קצר ומעולה בתלמוד. אצל רות תלמוד הוא לא געגוע לבית המדרש הישן, אלא תרבות וחיים, ולחם ומים. היא הביאה אל הדוכן את עולמה המקצועי ואת אהבתה הגדולה, וכך גם שירטטה את האני מאמין הפוליטי שלה עם כניסתה למשכן. הנאום הפך עד מהרה ל"גנגנם סטייל" של הנאומים.

קלדרון חצתה את קהל שומעיה לשניים. היו כאלו שהתפעמו והורידו וצירפו ושלחו לכל מי שהם רק מכירים. והיו כאלה שעיקמו את האף וגידפו. באופן מעניין למדי, הקבוצה השנייה שירטטה מחנה חדש שתחומיו מקיפים את הציבור החרדי ואת ירכתי השמאל המזוהה בעיקר עם עיתון "הארץ". היו מן הסתם גם כאלה שזה לא עשה להם כלום, אבל לא עליהם אני מדבר כאן. הסיפור המעניין נע בין אלו שחשו סלידה עזה לבין אלו שחשו התעלות. ונדמה לי שזה פחות או יותר הסיפור שאמור למתוח את הקו שיפריד בין הקואליציה לבין האופוזיציה, במציאות הפוליטית שנרקמת ממש ברגעים אלו. נאמר זאת בקצרה: מי שמאשים את מפלגות "יש עתיד" ו"הבית היהודי" בהחרמת חרדים, פשוט מקשקש. חלק מהם יודעים שהם מקשקשים, אחרים עושים את זה בלי דעת, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר באחד הטיעונים המגוחכים ביותר שחלפו אי פעם בזירה הפוליטית של ישראל.

אין טעם לחזור על כל התגובות. אורי אורבך, עופר שלח, קלדרון והרבנים שי פירון ואלי בן דהן לא זקוקים לדוברים ולסניגורים. גם אין לי עניין לגזול את פרנסתם של חבריי הפרשנים הפוליטיים. יש כאן סדר יום חדש, והחרדים לא יכולים להיות חלק ממנו. בטח לא בשלב הזה. והפעם זאת לא רק פוליטיקה. קורה כאן דבר מרתק, אולי אפילו מהפכני, הוא נוגע בשאלות של זהות ותרבות ישראלית ובטח שהוא לא נולד בפוליטיקה. ההפך, רק לאחרונה הוא הגיע מהרחוב אל הכנסת. מי שיקדים להבין את המהלך הזה, זכה. היתר יישארו מעט מאחור. ובקיצור: מי שמתעקש לקרוא ליאיר בשם "לפיד" רק כדי לתקוע רמז עבה – וגם די מטופש – כאילו עדיין יש פה עסק עם טומי ו"שינוי", שיבושם לו. הוא פשוט דן את עצמו לחוסר רלוונטיות.

מי שמבקש להבין באיזו מהירות אתה הופך לא רלוונטי במשחק המקומי, צריך רק להרהר במילים "קדימה" ו"מופז". נדמה לי שמפלגת השלטון הבינה השבוע שאף מפלגה לא חסינה בפני גורל דומה.

* * *

ד"ר הדר ליפשיץ, מרצה לממשל ולפוליטיקה במכללת אשקלון, עבד על כמה מודלים שיכולים לעצב מחדש את יחסי הדת והמדינה בישראל. היחסים האלה, הוא מסביר, מבוססים על מצב הקהילות היהודיות באירופה בסוף המאה ה־19. אז דיברו על "משכילים" מול "חרדים" ובתווך השתרעה תהום עמוקה. בן־גוריון לא העלה בדעתו להצטלם בכותל המערבי, ובביתו לא היו מזוזות. בינתיים השתנתה החברה הישראלית, ורק הסטטוס קוו מ־47' עומד על כנו כמו אנדרטה ישנה שלא ברור לזכר מה תקעו אותה על קו הרכס.

ההצעה של ליפשיץ ותנועת "נאמני תורה ועבודה" מבקשת בין היתר לטפל במינויי רבנים. כיום כל המינויים נעשים בחסות שר הדתות. הרבנים שאמורים לשרת ציבור למעשה מונחתים עליו מלמעלה, ומכיוון שהתמנו לכל החיים, ה"לקוח" לא יכול לעשות מולם דבר. אבל המציאות המעוותת הזאת פוגעת לא רק בציבור, אלא גם במעמד הרב. הוא לא מנהיג. הוא פקיד קטן.

המודל הקהילתי של ליפשיץ ו"נאמני תורה ועבודה" מונח על שולחנם של בנט ולפיד. הוא מבקש להחליש את המונופול של משרד הדתות, ולהחזיר את מעמד ההנהגה הדתית ואופי היהדות אל הקהילות: כל אזרח יבחר בקהילה שהוא מבקש להשתייך אליה, חרדית או רפורמית, חמורה או מתונה. באופן זה מנהיגים ורבנים יחזרו לצמוח מתוך הקהילות, כמו הרב פרומן זצ"ל, והם גם יהיו תלויים בקהילה ומחויבים לה. מטבע הדברים רב רלוונטי יותר, אהוב יותר, יזכה גם לעוצמה רבה יותר. וכך פניה של היהדות עצמה יתחברו יותר אל החיים. יותר דמויות גדולות, תורה גדולה והישגים גדולים, ופחות מינויים וקריצות פוליטיות.

לא מיותר לציין שהתוכנית הזאת לא מושלמת. יש שטוענים שהיא מחזירה אותנו לגלות. ויש שחוששים שהתלות בקהילה תייצר מנהיגות מתחנפת ופופוליסטית. אבל היא כנראה התוכנית הטובה ביותר והמציאותית ביותר שמונחת על השולחן, ולו רק בגלל דוגמאות כמו זו:

במרכז תל אביב עומד בית כנסת ושמו "יקר". מדי ערב שבת הוא גדוש מאות מתפללים ומבקרים, לא כולם מגדירים את עצמם דתיים, אבל לכולם חשוב להגיע. ההצלחה של בית הכנסת הזה חייבת המון לרב יהושע אנגלמן, אדם נעים וחכם ואוהב אדם. כ־200 מטרים משם עומד בית כנסת קטן ונידח, שבקושי מצליח לגייס מניין. בראש סיפור ההצלחה הזה עומד פלוני, הרב לנדאו. בלי שום קשר, כרגע הרב לנדאו הוא זה שלא מאפשר לרב אנגלמן לערוך חופות בתל אביב. זה, פחות או יותר, תקציר יהדות זמננו. ואל תצפו ממפלגות חרדיות לעמוד בראש הקואליציה שתשים לכך קץ.