מתי מברכים "על אכילת מצות", לחול המועד ויום האחרון של פסח תשפ"ה

הנני מקדים בכך שמאמר זה הינו מעין תקציר של פרק ארוך ומאוד מפותח של הרב מנחם מנדל כשר בספרו המופלא, דברי מנחם, ח"ג, ירושלים תשמ"א, סי' ל"א, עמ' קי"א-קט"ו. וכותרתו "אכילת מצה כל שבעה". כאן קיצרתי והוספתי כמה דברים שלא מצאו את מקומם בדבריו של הרב כשר.

הנה ישנם חילוקי דעות אצל הראשונים בשאלה האם אכילת מצה כל שבעה, דהיינו גם לאחר היום הראשון, הינה מצוה, אם לאו. יש כאלה הסבורים שיש בכך משום קיום המצוה, ולכאורה כפשוטו של מקרא, "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות י"ב ט"ו), וכן, "שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים ט"ז ג').

וכן משמע מדברי האבן עזרא (לשמות שם), בעל המאור סוף פסחים (אף שלא מברכין עליה), וכן בבכור שור, לר' יוסף בכור שור (הנקרא גם ריב"ש או ר"י מאורליאנס והוא מבעלי התוספות), לשמות שם, חזקוני (חזקיה בן מנוח 1310-1250 בצרפת) שם, ועוד. ואילו אחרים סבורים שכלל אין בכך משום קיום מצוה, כגון בעל האורחות חיים (לר' אהרון הכהן מלוניל, ראשית המאה הי"ד פרובנס ומרוקו), הלכות סוכה סי' ל"ו, עמ' רמ"ט, שכתב בזה הלשון: וצריך לתת טעם למה מברכין על הסוכה כל שבעה יותר ממה שאין מברכין עליה [כלומר על אכילת מצה] אלא ליל ראשון [של פסח] בלבד. וכתב הר"א ז"ל דכיון דאיכא חיובא דשינה [בסוכה] כל שבעה, ואי אפשר לאדם להיות ג' ימים בלא שינה, נמצא חיוב הסוכה נמשך כל שבעה יותר ממצה, דאפשר בפירות בלא מצה כלל.

והר"א שמואל שקלי כתב דשאני מצה שאכילתה בשאר ימים אינה לשום מצוה אלא להשביע רעבונו, לפי שאינו רשאי לאכול חמץ ולהשביע נפשו אוכל מצה, ודומה למי שאכל בהמה טהורה לפי שאינו רשאי לאכול בהמה טמאה שאין מברך "אשר קדשנו במצוותיו לאכול בהמה טהורה". אבל הישיבה בסוכה ודאי לא לצורך גופו היא, ולא להשביע רעבונו, אלא לקיים המצוה, ולפיכך צריך לברך… וכו'. וכן דבריו בהלכות חמץ ומצה (מהדורת ש' קליין תש"ס) עמ' ע"ג סי' ק"ט: מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר שנאמר "בערב תאכלו מצות" (שמות י"ב י"ח) בכל מקום ובכל זמן… וכו'. והוא על פי לשון הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה ו' א', אכן כך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים תע"ו ו': אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד… וגו'.

וכן משמע מן הגמרא בפסחים צ"ו ע"א, לפי כתב יד תימני, דשם גרס: פסח דורות נוהג כל שבעה. אמאי קאי? אי לימא אפסח כל שבעה מי איכא אלא אחמץ. ואלא אמצה ומרור? מצה ומרור? מצה ומרור כל שבעה מאיכא? ואלא על חמץ, וכו'. לפי גרסה זו מפורש בגמרא שאין שום קיום מצוה באכילת מצה כל שבעה, ולהכי לא פירשה המשנה שפסח דורות נוהג כל שבעה לעניין אכילת מצה ומרור. (ומה שהזכיר מרור אשגרא הוא, כי הרי כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ולא כתיב מרור.)

ואף בפסחים צ"א ע"ב איתא: פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות וכו'. אהייא קאי אי לימא אפסח, פסח כל שבעה מי איכא? אלא על מצה ומרור וכו'. (אך בדקדוקי סופרים שם הביא מכתב יד מינכן, ודפוסים ישנים עד דפוס ליובלין דמילת "מרור" ליתא.)

וכפי שהזכרנו לעיל הדברים מפורשים ברמב"ם, בהלכות חמץ ומצה ו' א': מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר, שנאמר, "בערב תאכלו מצות…" וכו'. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, וכו'. אבל בליל חמישה עשר בלבד חובה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו, וכו'. והעיר הרב כשר שכפל הלשון בדברי הרמב"ם כאן אולי מכוון כנגד הקראים שסבורים היו, כפשוטו של מקרא, שיש מצוה דאורייתא לאכול מצה במשך שבעת ימי הפסח.

והנה הגר"א סבר שאכן כן ישנה מצוה של אכילת מצה בכל ימי הפסח. ראו מעשה הרב סי' קפ"ה (מעשה רב השלם, מהדורת ר"מ זלושינסקי, ירושלים תשמ"ו, עמ' ר"ח-ר"ל). דשם איתא:… כל שבעה [ימי הפסח] מצוה, ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשון שהוא חובה, ומצוה לגבי רשות קרי ליה. אף על פי כן מצוה דאורייתא היא… והיה מחבב מצות אכילת מצה כל שבעה… וכו'.

ואילו לעניין ברכת "על אכילת מצה" בשאר הימים, לפי שיטת הנצ"יב (שו"ת משיב דבר, יורה דעה סי' ע"ז), וכן בספר היפה ללב (מאת הר"ר רחמים יצחק פאלאג'י, איזמיר תרל"ב-תרל"ו) חלק ב', סי' רע"ב, אין זו ברכה לבטלה- ואילו בשו"ת המהרש"ם (לר' שלום מרדכי שבדרון מברעזאן, 1911-1835) חלק א' סי' ר"ט, וכן החתם סופר (יורה דעה סי' קצ"א) נאמר לא לברך. והוא על פי המגן אברהם סוף סימן תרל"ט. (ראו במעשה רב שם, הערת המהדיר, וצריך לתקן מקצת הציונים שם.)

והנה בשדי חמד, מאת ר' חיים חזקיה מדיני (וורשא תרנ"א-תרע"ג) חלק ו' עמ' 486 ואילך (חמץ ומצה י"ד ו'), מובא בזה הלשון: ונודע לי שבעיר הזאת (קראסו-בזאר שבקרים, רוסיה, לקהילת הקרימצ'קים) בעלי בתים וקצת מבנים יש מהם שהיו נוהגים לברך על אכילת מצה בכל ימי הפסח בימים ובלילות… ועמדתי מרעיד לכל השמועה, וחקרתי בדבר והנה אמת. והודעתי להם (בהכרזה בכל בתי כנסיות) שלא יברכו ברכה לבטלה, כי מנהג זה לפי דעתי אין לו מקום, ומנהג טעות הוא, עכ"ל.

ובשו"ת המהרש"ם (שם) מתגלה לנו מי הם אלה המחמירים: אודות שנהגו איזו כת חסידים על פי הנהגת אחד המכונה בשם "צדיק" לברך בכל שבעת ימי הפסח "על אכילת מצה"… אין לברך עליה, ולכן אותם החסידים ורבם אין רוח חכמים נוחה מהם, כי נוסף על איסור ברכה לבטלה, יש איסור "הפסק" בין ברכת "המוציא" לאכילה, והרי הם אוכלים בלי ברכה, ויש לבטל מנהגם… וכו'. (וראו בדברי מנחם שם עמ' קט"ו), הרי שהיו חסידים אשר תפסו במנהג שהיה שיטתו של הגאון מוילנא, ואולי אף הושפעו מדרכם של הקראים (ראו לעיל), שכידוע היו רבים מהם באותו אזור.

ויהי רצון שנזכה להיות עם אחד מאוחד בתורה ובמצוות. אכי"ר.

ד. שפרבר