מתי מותר להסתכן על מנת להציל נפשות? לחיבורן של פרשיות ויחי ושמות, תשפ"ב.
מצוות ביקור חולים היא אחת המצוות החשובות שעליהן נאמר שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (משנה פאה א' א'). אך למרבית הפלא כלל לא ברור איפה מצווה זו מוזכרת במקרא. כמו כן, לא מוסכם אצל הראשונים אם היא מדאורייתא או מדרבנן. אמנם מצינו במדרש החפץ התימני שדורש מצוה זו מן הפסוק בפרשת ויחי, וזה לשונו: "ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף: "הנה אביך חולה, ויקח את שני בניו עמו, את מנשה ואת אפרים" (בראשית מ"ח א')- מכאן שמבקרין את החולה וגו'. וראה בתורה שלמה לרמ"מ כשר , לפסוק זה (עמ' תתתתק"מ, אות י"ג) שכן מובא בספר לבנת הספיר, פרשת ויחי עמ' ע"ד: ביקור חולים גמרינן מיוסף, דכתיב, "ויאמר ליוסף, הנה אביך חולה" וכו', עוד שם: הנה יוסף כיבד את אביו יותר מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו, ועמד לו לפרנסו בעת זקנתו. וכשאמרו לו, "הנה אביך חולה", הניח כל חפצי המלכות והלך לבקרו והלך לברכה בהליכה זו בעולם הזה ולעולם הבא, וגו'. (וע"ע בהמשך הדרשה שם.)
אמנם לא מצינו מקור לדרשה זו בדברי חז"ל. אך, לעומת זאת, מצינו מספר דרשות המבקשות לתת למצוה זו מקור בתורה. וכך למשל בסוטה י"ד ע"א איתא: א"ר חמא ברבי חנינא מאי דכתיב: "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (דברים י"ג ה')? – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה? והלא כבר נאמר, "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" (דברים ד', כ"ד). אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה…. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב, "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית י"ח א'), אף אתה בקר חולים… וכו'. ובמדרש הגדול לבראשית שם איתא: תאנא: אותו היום ג' למילה היה [וכן הוא ברש"י כאן, על פי בבא מציעא פ"ו ע"ב: "כחום היום" (שם) – מאי "כחום היום"? א"ר חמא בר חנינא: אותו היום ג' של מילה של אברהם היה, ובא הקב"ה לשאול באברהם… וכו'] והיה מצטער יותר מדי, שכל החלאים מכבידין ביום השלישי, דכתיב, "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (שם, ל"ד כ"ה). אמר הקב"ה למלאכי השרת: בואו ונבקר את אברהם. מכאן שגדול ביקור חולים לפני הקב"ה, ומכאן למדנו שביקור חולים מן התורה וגו'. והשווה בפרקי דר' אליעזר פרק כ"ד: אמר הקב"ה למלאכי השרת: בואו ונבקר את החולה, שמידת גמילות חסדים גדולה לפני… וכו'.
ואילו בבבא קמא ק' ע"א, ובבבא מציעא ל' ע"ב איתא: … דתני רב יוסף: "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה" (שמות י"ח כ')- "ילכו", זה ביקור חולים וכו', שביקור חולים מקיימים על ידי הליכה אל החולה. (וראה בפרישה ליורה דעה של"ה על פי המכילתא.) ומעניין שאף דרשה זו מתבססת על הפועל "הלך" כפי שראינו לעיל.
ובנדרים ל"ט ע"ב אנו קוראים: אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולים מן התורה מניין? שנאמר, "אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם" (במדבר ט"ז כ"ט). מאי משמע? אמר רבא: "אם כמות כל האדם ימותון"- "אלה", שהן חולים מוטלים בעריסיהן, ובני אדם מבקרים אותם… וכו'. הרי שחיפשו חכמים מקור, או לכל הפחות רמז למצוה חשובה זו בתורה.
גם מעמדה ההלכתי של מצות ביקור חולים שנוי במחלוקת. שהרי הרמב"ם בספר המצוות שלו (שורש שני, עמ' 49-48) כתב שזוהי מצוה מדבריהם: אמנם היא מדבריהם כמצוה מיוחדת, אולם היא נכללת בכלל מצוות התורה של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח). ובהלכות אבל י"ד א' כתב: מצות עשה מדבריהם לבקר חולים. (ועיין בדברי הרדב"ז שם הלכה ד'.) ואילו שיטת בעל הלכות גדולות היא שזוהי מצוה מן התורה.
והנה בנדרים מ' ע"א מסופר: כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה. א"ל: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות, וכו'. (וראה בהמשך הדברים שם.) וחשבתי בליבי, אם אכן מצוה כה חשובה היא זו, כיצד לא קיימוה אותם "חכמים" כאשר חלה תלמידו של ר' עקיבא! ושמא הייתה לו מחלה מדבקת וחששו מלהתקרב אליו ולהידבק ממנו.
ואכן שאלה זו עולה שוב בימינו אנו, כאשר מגיפת הקורונה משתוללת בנו וסכנת ההידבקות רבה היא עד מאוד. האם רשאי אדם להכניס את עצמו לספק סכנה בכדי לבקר מי שחולה במחלה זו, כפי שמשמע מדברי ר' עקיבא ור' דימי. האם יש בכך משום גדר של הצלת נפשות, שהרי עשוי הוא הביקור להצילו ממוות. וכתב הכסף משנה להלכות רוצח א' י"ד, בשם הגהות מיימוניות, שהירושלמי (הכוונה היא לירושלמי תרומות ח' א') סובר שחייב אדם להיכנס לספק סכנה לשם הצלת נפש חברו, "ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק".
ומקורו בסנהדרין ע"ג ע"א, דשם איתא: מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט ט"ז). (וראה בשולחן ערוך חושן משפט תכ"ו.) אמנם נראה שכל המקרים הללו הם בגדר של ספק הקרוב לוודאי, אך הלכה זו לא נתקבלה אצל הפוסקים. שהרי היא לא נמצאת לא ברי"ף ולא ברמב"ם ולא בטור, ואף לא בשלחן ערוך (למרות שהביאה הבית יוסף). ומשמע מיניה שהראשונים לא סברו כשיטת בעל הגהות מיימוניות, אלא דעתם שאין אדם חייב להכניס את עצמו בספק סכנה. ואכן כך פסק הרדב"ז (חלק ג' סי' תרכ"ז, אלף נ"ב), וכמו כן המנחת חינוך, מצוה רצ"ו, והפרי מגדים לאורח חיים שכ"ח, משבצות זהב ס"ק ז', ובפתחי תשובה לחושן משפט תכ"ו.
והנה מכיוון שהרופאים קבעו שביקור אצל חולה בקורונה בעת בידודו עלול להביא לידי הדבקתו של המבקר, והוא ידביק אחרים ובכך יביא לידי שרשרת של הדבקות אשר יפיצו את המחלה בקרב הציבור כולו, ברור מעל לכל ספק שלא חלה כאן מצוות ביקור חולים, ואדרבא המצווה היא להימנע מכל ביקור כזה.
ואילו הרופאים המטפלים בחולים אלה, דינם שונה לחלוטין. שהרי כאשר מדובר בהצלת הרבים, פסק הראי"ה קוק (במשפט כהן סי' קמ"ד-קמ"ה) שחייב אדם להכניס את עצמו לסכנה ולמסור את נפשו בעבורם. (עיין שם עמ' ש"ט, שט"ו-שט"ז, שכ"ב-שכ"ח). עוד כתב שם: "ודבר תימא שיסתפק שום אדם על כן" (עמ' של"ז).
ואולם, לא כן דעתו של האור שמח, הרי הוא ר' מאיר שמחה מדווינסק. שהרי כתב בספרו משך חכמה (לשמות עמ' מ"ו), על הפסוק בשמות ד' י"ט, "לך שב מצרים, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", – אילו היו עדיין קיימים האנשים המבקשים את נפשו, לא היה משה רבנו צריך ללכת למצרים להוציא את ישראל. מכאן מוכח כי אף על פי שכל ישראל זקוקים לו, אינו צריך להכניס עצמו לסכנה, וכו'.
וראיה לדבריו ממה שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח ז' ח': הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, אפילו לדבר מצווה… אפילו להציל נפש בעדותו… ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם, עד מות הכהן הגדול. ואם יצא התיר עצמו למיתה, וכו'. ודבריו הם על פי משנת מכות ב' ז'…, שנאמר, "אשר נס שמה" (במדבר ל"ה כ"ה) – שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו… וכו'.
ועל כן כתב האור שמח (להלכות רוצח שם): הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח, רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע… ומוכח מזה דלא כהגהות מיימוניות בשם הירושלמי בתרומות שמובא בכסף משנה שם ה"א. ואולם ראייתו נדחתה על ידי הרי"א אונטרמן במאמרו שבהתורה והמדינה ז'-ח', תשט"ו-תשט"ז, עמ' כ"ט, וכן על ידי הש"י זוין בספרו לאור ההלכה עמ' ז'- ט"ז. וזה לשונו של הרב זוין שם, עמ' ט"ו-ט"ז: יש, לכשנרצה, מקום לפקפק בראיותיו של ה"אור שמח". איסור יציאת הגולה מעיר מקלטו הוא פשוט גדר עונש לשם כפרה, וגזירת הכתוב הוא שאפילו לדבר מצווה אינו יוצא. הרמב"ם מוסיף דין: מכיוון שאסור לצאת, ממילא אם יצא התיר עצמו למיתה. וגואל הדם אינו נהרג עליו, אבל לא שזהו טעמו של דבר. תדע, שהרי לא חילקו בדין זה בין שיש כאן גואל הדם ובין שאינו כלל. ראייתו מן הפסוק בשמות ודאי שאינה יסוד לבנות עליו הלכה. (ראה מפרשי התורה על הפסוק) … וכו'.
הוי אומר, שלצורך הצלת הרבים מותר להסתכן, כפי שאכן עושים הרופאים בימינו אנו. אך בכל זאת נדרשת זהירות רבה, וכפי שכתב בעל הערוך שולחן, בחושן משפט תכ"ו ד', עמ' 530: ומיהו הכל לפי העניין, ויש לשקול העניין בפלס ולא לשמור עצמו יותר מדי, ובזה נאמר שם, "אראנו בישע אלוקים" (תהילים נ' כ"ג), וכל המקיים נפש [ מישראל] כאילו קיים עולם ומלואו, וגו'.
ולסיכום: חולים במחלת הקורונה שהרופאים קבעו שעליהם לשהות בבידוד, ואף שבידודם נקבע מתוך ספק, כעין אצל אלה הבאים מחו"ל, וכו', אין לבקרם פנים אל פנים. ואולם ראוי ליצור קשר איתם בטלפון או בזום בכדי לעודדם, כי העידוד יש בו משום רפואה. ואילו הרופאים והאחיות וכו', העוסקים במלאכת הקודש, מותרים בקירוב ובמגע, עטויי מסכות כמובן, אך ייזהרו בתכלית הזהירות, וה' ישמור עליהם, ובזכות מצוות אלה הקב"ה יביא רפואה שלמה על כלל ישראל, ואף על כלל האומות בקרוב בימינו. אכי"ר.
