נאמני תורה ועבודה לאן?

 אנשי אתונה דנו את סוקרטס למוות. הם האשימו אותו כי הוא כופר באלים, וכי הוא מחנך את בני הנעורים לכפירה. בנאום ההגנה שלו דוחה סוקרטס את טענותיהם. הוא מזכיר להם את הדמון הפרטי שלו, זה המתריע בפניו בכל פעם שהוא נוטה לעשות את הרע:

"הרי הדמון הוא בן האלים, ואם אני מאמין בבן האלים משמע שאני מאמין באלים."

ניטשה ראה בסוקרטס גיבור תרבות. למרות זאת לא חשך ממנו את ביקורתו. לדעתו צדקו אנשי אתונה – סוקרטס הוא הורס תרבות. הביקורת שלו, הקוראת למודעות ולהבנה, הורסת את הארוס היוצר האינטואיטיבי והיצרי. ניטשה טוען כי הדמון של סוקרטס מעיד על בעליו: אין בו כוח יוצר, יש בו רק כוח ביקורת מרסן. דומני שאם נהיה כנים עם עצמנו, זאת היא תמונת ראי של עולמנו. התנועה היא תנועה אינטלקטואלית, ובתור כזאת היא יודעת היטב את מלאכת הביקורת. אבל הצד היוצר החיובי חסר בעולמה, בהגותה ובאורחות חייה.

תחום הארוס הדתי החיובי

תחום הארוס הדתי החיובי נחלק לשני שדות: שדה אחד הוא השדה ה"חיצוני". הוא מכיל מוסדות מהצד האחד, ואורחות חיים – או גופי הלכה, בשפה הדתית – מהצד האחר. השדה השני הוא השדה ה"פנימי". הוא מכיל את הרגש ואת החוויה, ובמקרה של תנועה דתית – את הרגש הדתי ואת החוויה הדתית.

מבחינת המוסדות כשלה התנועה כישלון חרוץ. מכל הישיבות הישיבה היחידה שהייתה קרובה לה ברוחה – ישיבת הקיבוץ הדתי הדרומית, נסגרה. סיבות הסגירה מחייבות מחשבה עמוקה. האם היה זה יתר אידאולוגיה, יתר ביקורתיות, או היעדר היפוכיהם? אינני יודע בוודאות את הסיבה, אבל דומני שהתופעה מדברת בעד עצמה – אנשים צעירים שנפשם חשקה בתורה, לא מצאו בה את מבוקשם.

גם בתחום אורחות החיים התופעה בהירה וחדה: מרבית מאבקיה של תנועת "נאמני תורה ועבודה" הם מאבקי ביקורת הבאים לשלול תופעות בקבוצות ובזרמים אחרים. יוצא מהכלל התחום החברתי. אך ביחס לתחום זה צריך להבהיר: כבר מאז הופעת הרפורמה הוברר כי אי אפשר לבנות בניין רוחני שלם אך ורק על נושאים חברתיים. הניסיון להטות את הארוס הדתי אל התחום החברתי מכיל בחובו מגמת חילון נסתרת. המטאפיזי הוא מחוץ לתחום, וכל הארוס מתועל אל העולם – אל החברתי. הניסיונות הללו כשלו בכל מקום, וסופם מרידה של צמאי רוח. הדבר יחודד בהתבוננות בשדה ה"פנימי". המחשבה כי מחפש רגש דתי ימצא אותו במחוזות "נאמני תורה ועבודה", נדמית היום כהומור לא מוצלח. התנועה מצטיירת – ואי אפשר לומר שבלא בסיס – כמאגדת אנשים שעולמם הדתי דל ויבש, חסר מעוף, חיוניות ויצירתיות. הדימוי הזה ומידת האמת שבו מהווים בעיה בשלוש חזיתות: החזית האחת היא התנועה כשהיא לעצמה, שבלי רובד חיובי לא תוכל להיות תנועה חיה; החזית השנייה היא החזית החינוכית. בני הנעורים מחפשים משמעות ורוח, ואם לא ימצאו אותה במחוז זה – יפנו לאחר. יתירה מזו, הפנייה למחוזות אחרים היא עסקה שבה נזנחים ערכים היקרים לחברי התנועה, כפתיחות ושוויון, ומומרים בהפכיהם. במצב העניינים היום, פתיחות ושוויון מצטיירים בתודעה כשייכים לשדה של רדידות עד ריקות רוחנית ודתית; החזית השלישית היא החזית הפוליטית. כוונתי למגזרים בחברה הבוגרת המוכנים להזדהות עם התנועה. גם אלה שיש בהם רצון להתקרב לאשר מתרחש בתנועה או להתרחק ממה שקורה מחוץ לה, יירתעו מפאת הדימוי הנגטיבי. אנשים המחפשים מלאות יהודית ודתית, חושבים כי לא ימצאו אותה כאן.

שרטוט השדה החיובי

תמונת העולם החיובית אמורה להורות כי שדה הרוח שהתנועה נגזרת ממנו הוא שדה מלא, תוסס וחיוני הן מהבחינה האינטלקטואלית, הן מהבחינה הרגשית. התודעה הדתית הזאת מבוססת על ספק והימור ביחס לשאלות מטאפיזיות. עולמה הוא עולם צנוע שאיננו מתיימר לאחוז באמת המוחלטת, ולמרות זאת הוא חי את חייו במלאות דתית. הספק אינו פוגם במלאות זו אלא להפך – מקנה לה את טיבה הרוחני הסוער והרוטט. הפתיחות לאחֵר איננה גוררת ריקנות של הזהות העצמית אלא להפך – נובעת מביטחון בזהות המאפשר להיפתח לעולמות זהות אחרים. החירות והאוטונומיה המאפיינות את עולם הרוח הזה הן כלים להעצמת הרגש הדתי. מחֵירות זו נתפסת תפיסת הלכה שאינה מבוססת על צייתנות ועל האדרת מעמד הרב, אלא על מחויבות עמוקה הבנויה על אדני החירות והבחירה. כל אלה יוצרים עולם דתי עשיר שאותו צריך לתאר תיאור גדוש יותר. בעלי הזהות הזאת אינם נרתעים מעולם הרוח הכללי ואינם מחפשים ליצור מוסדות דתיים מוגנים הנוטלים חלק מוגבל ומבוקר ברוח הכללית ובאמנות הכללית. הם מביאים לידי ביטוי את זהותם מבלי לחשוש לחבור לעומק לבעלי זהויות אחרות. בארון הספרים שלהם ובתוכניות הלימוד בבתי הספר שלהם יהיו בצד מקורות היהדות הקלאסיים מקורות הרוח הכלליים – הפילוסופיה, הספרות האמנות. הגדרת היהדות בשדות אלה תכלול לא רק את הדומים להם אלא את מכלול בעלי הזהויות היהודיות, מהחילוניות דרך הליברליות ועד האורתודקסיות והחרדיות. בתוך המכלול הזה, שבו יהגו, הם יפלסו את דרכם שלהם, תוך שהם מעשירים אותה הן מהמחלוקת, הן מההפריה ההדדית שבין הקולות.

הצגת יעדים ומטרות

לאור הניתוח הזה ברצוני להציג את המטרות והיעדים הנראים לי נכונים לתנועה בעת הזאת:

1. המשך הפעילות בשדות השונים, כולל שדות הביקורת החברתית
2. השקעה לטווח רחוק בפיתוח משנה רעיונית רוחנית חיובית. עידוד לכתיבת הגות מקיפה שתציג את עולם הרוח הרחב של אנשים הקרובים לתנועה – עולם המקיף את האנושי ואת הדתי כולו
3. חתירה להקים מחדש ישיבה שתביא לידי ביטוי את עולם הרוח הקרוב לתנועה, ותציע מלאות דתית הן במובן האינטלקטואלי, הן במובן הרגשי
4. ניתוק של זהות התנועה מהשאלה הפוליטית ופנייה לקהל יעד רחב שיחצה את מחנות השמאל והימין ויאגד את הדוגלים ברוח של התנועה
5. חתירה להצגת התנועה ורעיונותיה לציבור כולו על ידי חשיפה תקשורתית (כתבה, סרט) שתביא לידי ביטוי את המיוחד לתנועה זו

הנחת העבודה בהצבת היעדים האלה היא כי בניגוד למצב הנוכחי, שבו "נאמני תורה ועבודה" היא תנועה קטנה ושולית בציבור הדתי וחסרת קול בציבור הכללי, יש בה פוטנציאל להיות תנועה מובילה. היא יכולה וצריכה להציג אלטרנטיבה לרוח המובילה היום את הציבור הציוני-דתי. היא מסוגלת להוות גם קול משמעותי שיחרוג מגבולות העולם הדתי ויביא לידי ביטוי רוח יהודית המשמשת דרך משמעותית לרבים שזהותם היהודית איננה דתית. צריך לשנות את קטגוריות החשיבה והתפיסה העצמית מקטגוריות של ביקורת לקטגוריות חיוביות המציבות תמונה שלמה ואחרת מזו המתקיימת היום ברחובותינו. חשיבה גדולה עם עשייה קטנה של פרוטות המצטרפות לחשבון גדול, תוכל להביא הן לבנייה מחדש של התנועה, הן להשפעה של קולה הייחודי על ההוויה היהודית העכשווית, על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל.

*ד"ר משה מאיר הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים, מרצה למחשבת ישראל וחבר מערכת "דעות".