נגד אנטיגונה או נגד הספרות?

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/118/610.html?hp=1&cat=468

דווקא בשבוע הספר הדתיים צריכים להבין שאסור להם להיאבק כנגד לימוד יצירות ספרותיות המכילות קטעים המעוררים פולמוס ומחשבה

10/6/2010 

בבתי ספר דתיים מתנגדים להוראת 'אנטיגונה', 'אנה קרנינה', 'העבד', 'מיכאל שלי', 'תרנגול כפרות'. המבחין יבחין שההתנגדות איננה ל'מקרים', ליצירות שאינן צנועות. ההתנגדות היא היא לעצם, לספרות. הספרות היא ענף יצירה חילוני, בכך שהגיבור המרכזי שלה הוא האדם. בכך היא עומדת בניגוד לתמונת עולם דתית מסוימת, בה אלוהים נמצא במרכז והאדם בשוליים. מכיוון שהאדם הוא הגיבור של הספרות, יש בה נטייה חזקה לקונפליקט בין הראוי ובין האדם הממשי המצוי.

האדם הממשי המצוי בא לידי ביטוי כשהוא אינו נוהג על פי הראוי, חוטא לנורמה – בין אם נורמה דתית או נורמה מוסרית. הספרות אמורה לחשוף ולשקף את האדם במערומיו, מערומי נפשו ולעיתים אף מערומי גופו. כך הדבר בספרות העולמית, וכך הדבר בספרות העברית. הספרות העברית היא מקרה קרוב יותר, בה לגיבור – לעיתים קרובות יש קונפליקט עם המסורת היהודית – עם ההלכה או עם האמונה.

מי שלא רוצה במחוזות חיכוך אלה, איננו יוצא לדרך של חיפוש היצירות ה'כשרות', אלא מפנה עורף לספרות העברית. בעיות ה'צניעות' הן רק חלק מהבעיות עימן ייתקל בגן השבילים המתפצלים של הספרות העברית או הספרות הכללית, מה שיוותר בידו לא יענה על שם התואר 'ספרות'.
הנסיגה מהספרות אל מקורות היהדות לא תפתור את בעייתו של מי שאיננו מוכן להכיר בפנים החילוניות של הספרות.

גם בתחום המחשבה היהודית הוא ייתקל בפלחים רבים בהם האדם נמצא במרכז. ברור שהוא לא יכיל בתוכנית הלימודים שלו את הוגי הדעות החילוניים – 'אחד העם' א.ד גורדון. אך מה עם הוגים דתיים שבמחשבתם האדם נמצא במרכז? מה עם הוגי דעות דתיים שאינם נרתעים מלהציג קונפליקט בין האדם ובין הנורמה? החל מהוגי ימי הביניים כרבי סעדיה גאון המורה שהתבונה מייתרת את התורה.

עבור לרמב"ם המורה

כי ההלכה היא בת הזמן וחותרת לשינוי ולהשתנות, או בונה תורת השגחה החותרת תחת ההגחה הפרטית. עבור להוגים חסידיים כרבי מאיז'ביצה בעל 'מי השילוח', תלמידו רבי צדוק הכהן מלובלין – הם העוסקים שוב ושוב במתח שבין ההלכה ובין מי שהולך בדרך אחרת. רבי נחמן מברסלב הרגיש עד כאב לתמורה המודרנית בה האדם עובר מהשוליים למרכז.

עבור לרב סולובייצ'יק השם את האדם במרכז ב'איש האמונה' ובאיש ההלכה'. ואפילו – אפילו את הרב קוק יהיה צורך לצנזר מהמוני המקומות בהם הוא מפנים את החשיבה החילונית אל תוך מחשבתו הדתית. אין זה מקרה שבחינוך החרדי לא לומדים מחשבת ישראל, החרדים רגישים ומבינים מה לא מתאים להשקפת עולמם. האינטואיציה המובילה לפסול את אנטיגונה, תוביל בסופו של דבר לחינוך חרדי שיפסול את הספרות, את מחשבת ישראל ואפילו את התנ"ך שיש בו קולות מסוכנים. עד כדי כך שהיו כמה וכמה ספרים שביקשו לגנוז אותם מפני שאינם עולים בקנה אחד עם האמונות שהיו לאמונות יסוד בעולם החכמים – כך קרה לקהלת, לאיוב, ליחזקאל – שהלכות הקורבנות שלו סותרות את התורה – ולשיר השירים ש'איננו צנוע'.

"ציוני דתי" היא הגדרה עצמית השונה באופן יסודי ועמוק מההגדרה העצמית החרדית. יש כאן הכרה צירוף אבסורד מרהיב בין עולם דתי בו אלוהים במרכז ובין עולם חילוני – שהציונות היא אחד ממופעיו – בו האדם נמצא במרכז. על כן במסורת הציונית דתית הספרות נמצאת בארון הספרים – בבית ובבתי הספר, על כן בניה הלכו והולכים לתיאטרון ולמוזיאון מה שאחיהם החרדים לא עושים באופן עקרוני. אפשר לחתור לכל שינוי, אך צריך להיות כנה, לומר מה רוצים לשנות: כאן אין חתירה להוצאת ספר זה או אחר מתוכנית הלימודים, כאן חתירה כנגד הזהות הציונית דתית.

ד"ר משה מאיר הוא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחבר מערכת כתב העת "דעות"