נגעי הגוף ונגעי הבית. פרשת מצורע תשפ"ה
לפני ימים מספר התיישבתי על ספסל לנוח קמעה, ולידי ישב בחור צעיר עם שיער בלונדיני קצוץ. שמתי לב שרגליו רועדות, והוא מנסה בכל כוחו להשתלט על הרעידות בידיים הדוקות בברכיו. פניתי אליו בשאלה, מה קרה לו ושמא אוכל לעזור לו בדרך כלשהי. ענה לי שעבר אירוע קשה בלחימה בעזה, וכעת יש לו כמה ימי חופשה בהם הוא מנסה להתגבר על מצבו (שהוא בוודאי PTSD – post traumatic stress disorder ).
שאלתי אותו האם הוא נשוי, והוא ענה לי שהוא עדיין רווק, וגם הוריו אינם במצב בריאותי טוב כל כך, ואינו רוצה להדאיגם, ועל כן לא סיפר להם על מצבו. "אני אתגבר לבדי", הוא טען, "ועד שאחזור ליחידה שלי בעוד מספר ימים, כבר אהיה בסדר".
והנה בפרשת מצורע נאמר, "והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (ויקרא י"ד ל"ה). והסיפור החסידי מספר בזה הלשון:
עני מרוד היה רבי מרדכי פנצ'וב. קשה היה מצב משפחתו, ולעיתים אף לא הייתה בידו פרוטה לפרטה בשביל לקנות מצרכי מזון להחיות את הנפשות.
ולא ייפלא אפוא, כי כל אימת שנסע אל רבו, "החוזה" מלובלין, הייתה אשתו מפצירה בו שיספר לרבי על מצבם הקשה ויבקש ממנו עצה וברכה לפרנסה טובה.
אך בעת שנכנס רבי מרדכי אל הצדיק, היו משתכחים מליבו כל העניינים הגשמיים, והשניים שוקעים היו בשיחה עמוקה בדברי תורה וחסידות, עד כי כל ענייני העולם הזה נדחקו לקרן זווית בשעת התרוממות הרוח.
ובכל פעם, בעת ששב אל ביתו, נאלץ היה לספר לאשתו כי עניין הפרנסה נשכח ממנו לגמרי בעת ביקורו אצל הרבי.
המצב בביתו הלך והחמיר, ומשהגיעו מים עד נפש, החליטה אשתו כי בפעם הבאה היא תיסע עם בעלה ללובלין, ואז בוודאי לא ישכח להזכיר את מצבם הקשה באוזני הרבי.
ואכן, בפעם הזאת זכר ר' מרדכי את עניין הפרנסה. ומיד עם הכניסה לחדרו של "החוזה", סח באוזניו של הצדיק על העוני והמצוקה הפוקדים את ביתו זה ימים רבים. "הגיעו מים עד נפש", סיים רבי מרדכי והפטיר אנחה כבדה.
"ומדוע שתקת עד היום, ולא סחת באוזניי על אודות מצבך הגרוע?", הקשה "החוזה", ותרעומת בקולו.
הרכין ר' מרדכי את ראשו ואמר, "סברתי שאין זה מן הראוי להטריד את הרבי בעניינים גשמיים. ומלבד זאת", הוסיף בקול נמוך, "אמרתי בליבי: ברוח הקודש שבו, בוודאי יודע הרבי מה מתרחש בביתי…".
תשובתו של החסיד העלתה חיוך על פניו של "החוזה", וכך השיב לו לתלמידו: בפרשת נגעים קיים הבדל בין נגעי אדם לבין נגעי בתים. על נגעי אדם נאמר, "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת… וראה הכהן את הנגע" (ויקרא י"ג ב'-ג'). מסתבר כי בנגעי אדם אין צורך לספר לכהן את אשר אירע. די בכך שבאים אצל הכהן והוא רואה, בלי לשמוע דבר, מה הנגע ומה תקנתו. אך לעומת זאת כך נאמר בנגעי בתים, "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית" (שם י"ד ל"ה). מכאן שהתורה קובעת בפירוש כי בדברים הקשורים בבית חייבים להגיד לכהן- יש לספר באוזני הכהן על כל הנגעים והליקויים שבבית, וזאת בכדי לרפא ולתקן את המצב.
חשבתי בליבי שכאשר מרגיש אדם שביכולתו להתגבר על פגיעתו בלא לשתף אחרים בענייניו, ובכך לחסוך להם צער ומכאוב, אזי אין הוא חייב לפנות לרופא ולספר לו את אשר אירע לו. ומן השמיים יאזינו לרחשי ליבו וימציאו לו מרגוע. אך ברגע שמצבו ישפיע השפעה קשה על ביתו, על משפחתו וילדיו, חייב הוא לפנות אל הכהן, כלומר להתייעץ עם מומחים, כי מצבו עשוי להשפיע קשות על כל הסובבים אותו.
ותפילתנו שהקב"ה ירפא את חיילינו ומשפחותיהם רפואת הנפש ורפואת הגוף ויחזיר את חטופינו לחיק משפחותיהם בקרוב בימינו. אמכי"ר.
ד. שפרבר
