נזקי נפש. פרשת ראה תשפ"ד

בשיעור של השבת שעברה, פרשת עקב, עסקנו בעקירת רשע כמצוה וערך חיובי. אך ראינו חיילינו אשר בגבורה בלתי נתפסת נלחמו במחילות הרשע ונאלצו להרוג, להשמיד ולאבד את נחילי האויב. עשו זאת תקופה ממושכת, בחשכת מנהרות מסתור, ובמנהרות אפלות, ואחרי חודשים של לחימה עיקשת, כאשר יצאו לאור החופש, כבר לא היו כתמול שלשום. כי יש מהם אשר התעוררו בהם נקיפות מצפון, כאשר תחושתם היא כאילו ידיהם מגואלות בדם. והרי "הדם הוא הנפש" (דברים י"ג כ"ג), וכמו דמעות דומעות מעיניהם האדומות. ובדמי נפשם כאילו ניצבות בפניהם כקטרוג והאשמה, גופות שרופות מקוטעות ומושחתות. חלומות בלהות תוקפים אותם, ונדודי שינה אשר מונעים מהם מלחזור לחייהם הקודמים, חיים רגילים בבית ובמשפחה. מחסומים ומעצורי נפש ניצבים בפניהם כמחיצה בינם לבין אהוביהם.

ואילו יש כאלה אשר בעקבות שהייתם הארוכה באותם בורות חשוכים נפגע בהם יצר החמלה, ויקשו את ערפם… נוצר מרחק בינם לבין סביבותיהם, קרובים נהפכו לרחוקים, אשמה לרוגז וקוצר רוח, תופעות בהם נתקלים רופאים ומטפלים למיניהם.

וזה עתה מצאתי בספר מגדים חדשים, לר' דוד יואל חיים, דברים, ירושלים תשע"ו, עמ' רצ"ט, שכתב על הפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים י"ג י"ח) בזה"ל: כתב באור החיים הקדוש, "ונתן לך רחמים ורחמך", כוונת מאמר זה, לפי שציווה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, ומעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם… ובחינה זאת תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשים ע"ש…

וכן כתב  בהעמק דבר כאן, "ונתן לך רחמים ורחמך", כיוון שההורג נפש נעשה אכזר בטבע… [ו] עיר שלמה בעל כורחך עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. על כן הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים מדת רחמים, ע"ש… וכו'.

ועוד נוסיף את אשר כתב הרמב"ן לדברים כ"ב ו', כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע- אנשי דמים זבחי אדם אכזרים מאוד וכו'.

ובקושתא זוהי דילמה קשה ומורכבת. כיצד ניתן לנהוג בו זמנית בקשיחות ובמה שנראית כאכזריות מחד, ומאידך לא לאבד את הערך הרגשי של חמלה ורחמים. והרי אמרו חז"ל: לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהיה קשה כארז (תענית כ' ע"א-ע"ב ובדרך ארץ זוטא ח' א' וכו'). ויחד עם זה שנינו: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם (שם ד' ע"א). ולא רק תלמיד חכם, אלא כל שעומד בפני הכרעה קשה צריך שתהיה בו תכונה זו. הוי אומר, שהניגודים האלה בין קשיחות לגמישות, בין אכזריות לבין גמילות חסד, עליהם לשמש בכפיפה אחת ולהשלים זה את זה באחדות ולא בניגוד.

אך נראה כי זה ייחודו של הקב"ה שהוא גם "רחום וחנון" וגם "פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמות ל"ד ז'). ללמדך כי לעיתים מידת הדין ומידת הרחמים משמשות גם יחד.

אכן בפרשתנו מבואר כי מצווים אנו לנהוג בנחישות קשה כלפי כל עוברי עבירה. כי בין החוקים והמשפטים אשר נצטווינו לשמרם נכלל "אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים… ואבדתם את שמם… וגו'" (דברים י"ב ב'-ג'). ובהמשכה של הפרשה קוראים אנו על (נביא שקר) ועיר הנדחת (פרק י"ג). שם נאמר "הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב…" (שם ט"ז). אך מיד לאחר מכן באה ההבטחה מאת הקב"ה "ונתן לך רחמים.. ", כלומר על אף חובת "האכזריות" שלכאורה צווינו בה, הקב"ה נותן לנו גם מדת הרחמים, שלא תיפגע נפשנו בנגע של אותה אכזריות.

ושמא ענין זה אף מרומז בהפטרה שלנו, ששם קוראים אנו את הפסוק, "הן אנכי בראתי חרש נפח… ומוציא כלי למעשהו, ואנכי בראתי משחית לחבל" (ישעיה נ"ד ט"ז). כלומר, הקב"ה יוצר כלים נאים ומתוקנים, יעילים וטובים, לקיים בהם חיים טובים. ויחד עם זה, יוצר הוא "משחית לחבל" באותם עושי רשע. אכן לפעמים גם אנו צריכים לשמש כאותם כלי משחית וחבלה נגד אויבינו ושונאי שמו. כי 'החסד' הוא באבדן הרשע (ראו ויקרא כ' י"ז), יחד עם היותנו כלים טובים עושי חסד וצדק לשומרי מצוותיו. וזו תהא נחמתם של אלה אשר בתאניה ואניה, כי אמרת השם חייבתנו. וידעו נא חיילינו כי המה עובדי השם גם כאשר הם מאבדים אובדי השם.

ועל כן תחזקנה ידיהם, גופם ונפשם ויחזרו לנועם חיים.

אמכי"ר

ד. שפרבר