"נחפשה דרכנו":נאמני תורה ועבודה- מה איבדנו בדרך

 

גיבוש דמותו של איש "נאמני תורה ועבודה" הינו הישג חשוב, הודות לשילוב הייחודי המתקיים בה בין נאמנות לעולם דתי לבין התבוננות עצמית נוקבת. עם זאת, גיבושה של זהות זו גבה מחירים לא פשוטים הנוגעים לדמותו של ה"נאמן" וליחסו לסביבתו. משה מאיר מונה שבע אבדות כאלו ומציב את האתגר העתידי העומד בפני ה"נאמן": להשיב את אבדותיו תוך שמירה על דמותו הייחודית

"נאמן תורה ועבודה" הוא דמות המשמשת דוגמה – אולי דוגמת קצה – לסוג מסוים של דתיות. הבה נתבונן באיש ובאישה הפרטיים שהטיפוס הזה מתממש בהם. אני מתבונן ב"נאמן תורה ועבודה" (שיכונה מעתה "נאמן"), ורואה לפניי איש לבוש בלבוש מודרני, שאיננו נבדל בלבושו מאחיו החילוני. פניו גלוחות, ועל ראשו כיפה סרוגה. הוא דרוך, כאילו מוכן בכל רגע להגיב למציאות, לשמור, לבקר. אני רואה זאת בשרירי כתפיו הקפוצים, בתווי פניו, ושומע זאת בקולו. עתה אני מתבונן ב"נאמנת": אף היא לבושה בלבוש מודרני. האישה שאני מתבונן בה היא אישה נשואה. יש שהיא מכסה ראשה, יש שסרט עטור לה ויש שראשה גלוי. אף היא דרוכה, אך יש בדריכותה משהו נוסף על דריכות ה"נאמן" – אני חושב שאפשר לזהות בו מחאה, כאב, עלבון. הגרון הקפוץ נחוש להשמיע קול, האם אני טועה בכך שהקול הוא קול שהושתק במשך זמן רב?
המראה הולם את הדברים אשר אני יודע על עולם "נאמני תורה ועבודה", שהוא עולמי, הן מבפנים הן מבחוץ – מהתגובות ומהביקורות הנשמעות עליי ועל חבריי. עתה אני מבקש לתלות שאלה בבית מדרשי הפרטי: מה השגנו באשר הננו, הטיפוסים ה"נאמנים", והאם יש משהו שאבד לנו בדרך?
אני מתמקד בכוונה לא בהישגים ב"רשות הרבים", בזירה הציבורית, אלא בכאלו הנוגעים לזהותו העצמית והפנימית של "נאמן תורה ועבודה". במישור זה, ההישג העיקרי הוא בכך שטיפוס ה"נאמן" משלב נאמנות לדתו ולמורשתו עם ביקורת עצמית וחברתית. אין זה הישג מובן מאליו, שכן ישנו מתח מובנה בין מרכיבי זהות זו: פעמים רבות הדתי מבטל את אפשרות העמדה הביקורתית, והביקורתי מבטל את אפשרות העמדה הדתית; לאור הניגוד האפשרי בין מרכיבי הזהות, היות ה"נאמן" נאמן לדתו ולמורשתו מחד גיסא, וביקורתי כלפי עצמו וחברתו מאידך גיסא – הוא הישג תודעתי רב חשיבות.
יתרה מזאת, הצגה מדויקת יותר תאפשר להבחין כי מקומה של הביקורת בדמותו של ה"נאמן" היא רק בקומה השנייה; הקומה הראשונה, שעליה בנויה הביקורת, היא ההתבוננות העצמית; רפלקסיה בלעז. שכן רק לאחר שמתבצעת ההתבוננות העצמית (האישית והקהילתית) יכולה להופיע הביקורת, שהיא התגובה לאשר נחשף בהתבוננות. אם כך, אפשר עכשיו לדייק יותר: ההישג של ה"נאמן" הוא בכך שעיצב עצמו כטיפוס דתי ומתבונן בעצמו, כשהתבוננות העצמית מובילה אותו לעתים לביקורת.
גם הישג זה – ואולי בעיקר הישג זה – איננו ברור מאליו. יש שאומרים כי ישנה סתירה מובנית בין דתיות מלאה ובין התבוננות עצמית. רבי נחמן מברסלב למשל מורה כי דרך ההתמודדות המתאימה למרבית בני האדם עם הקושיות הבאות מהחלל הפנוי היא לדלג עליהן מבלי להביט בהן. הקושיות הבאות מהחלל הפנוי – בהקשר של מסה זו – הן הבעיות הבלתי פתירות הניצבות בפני המאמין המודרני. ההתבוננות המודעת בהן, ובייחוד ההתבוננות בהופעתן בתודעה העצמית שלי ושל קהילתי, יוצרת ניכור ביני ובין הווייתי הדתית – כך יטענו אלה הרואים סתירה בין דתיות ובין התבוננות. לדידם, רק דילוג בלא התבוננות מאפשר דתיות מלאה.
כאמור, ההישג רב המשמעות הזה עלול לגבות מחיר גבוה. בהתבונני בעצמי ובעצמנו אני רואה שאכן איבדנו כמה וכמה דברים בדרך לגיבוש זהות זו. בדברים שלהלן אינני בא לבכות על העבר; באמצעות אבחון האבדות כוונתי היא לסמן ולהציב את אתגרי העתיד העומדים בפני "נאמן תורה ועבודה" בגיבוש זהותו העצמית: זהות משוכללת יותר, שמלבד השילוב בין התבוננות לדתיות, תחזיר לעצמה את האבדות שאיבדה בדרך.

אבדה ראשונה: השבח
המתבונן בעצמו ובקהילתו רואה מראות רבים; אפשר להניח שחלקם יהיו יפים וחלקם – כעורים. הדברים רלוונטיים בוודאי גם לאדם המשתייך לציונות הדתית ומתבונן על עצמו ועל קהילתו. לאחר המראה באה התגובה: על המראות היפים מתבקשות תגובות של הוקרה ושבח, ברכה לאלה שיש בהם היופי הזה. מאחר ומדובר בהתבוננות עצמית, בי ובקהילתי, מתבקשת גם ההודאה – אמירת תודה על שזכיתי להיות בעל זהות שכזאת ולהשתייך לקהילה שכזאת. על המראות המכוערים מתבקשת ביקורת; כאן דרושים התנגדות, גינוי, הסתייגות.
כשאני מתבונן בעצמי ובעצמנו, נראה לי שנקטנו בעיקר את הביקורת ומיעטנו בשבח, בהודאה ובברכה. אפשר להתגונן ולומר: "זאת מטרתנו. היעד שלנו הוא לבקר ולשמור על קהילת "תורה ועבודה" לבל תיטה מהדרך, ומכאן נגזרת הביקורת. הדברים הטובים טוב שיימשכו, אך לא עלינו המלאכה לשבח אותם". אני מרגיש כי אם נהיה כנים עם עצמנו, ניאלץ להודות שטענה זו אינה עומדת במבחן האמת. מי שבנפשו ישנם גם שבח וגם ביקורת, ימצא את הדרך לשלבם גם אם הוא מתמקד בביקורת. איבדנו את יכולת השבח והברכה לקהילתנו הציונית דתית, ואובדן זה מוביל לאובדן הבא.

אבדה שנייה: השתייכות
ההשתייכות איננה הוויה פשוטה. יש בה הזדהות עם קבוצת ההשתייכות ויש בה גם ניכור; יש בה אהבה ויש בה שנאה; יש בה קבלה ויש בה כעס. ככל שגוברת קבוצת האיכויות השליליות לעומת החיוביות, כך מתערערת ההשתייכות, ויש אף חשש שהיא תתבטל. בהתבונני ב"נאמן" אני מרגיש שהוא הבליט באופן שיטתי ועקבי את הביקורת, הניכור והכעס כלפי בני הקהילה הציונית דתית. התוצאה עלולה להיות – ודומני שלגבי חלק מחברנו היא כבר מתרחשת – היעלמות ההשתייכות; "נאמן תורה ועבודה" שוב לא יראה בעצמו בן הציונות הדתית. זאת אבדה בעיניי, מפני שאני, ודומני שעוד רבים אחרים, איננו רוצים לאבד את ההשתייכות הזאת. אנחנו רוצים להיות מבקרים, אנחנו כועסים על דברים הקורים בקהילה הזאת, אך רוצים להיות חלק ממנה.

אבדה שלישית: העצמיות
העצמיות היא היכולת של האדם לפנות לעצמו, להיות קשוב לעצמו, והיא עומדת בניגוד לפנייה אל האחר (אם כי מצד שני, היא תנאי הכרחי לנתינה, שכן כדי שתתקיים נתינה, תמיד צריכה להיות עצמיות של מי שיוכל לתת). ה"נאמן" היה עסוק כל השנים בפנייה לאחר, ויותר מכך – בפנייה ביקורתית אליו: "מה אמר רב פלוני? איך עליי להגיב לדבריו? כיצד פעלו חיילים כאשר הופיעה בפניהם זמרת? כיצד עליי להגיב לכך?", ועוד כהנה וכהנה. הנאמן אמנם פונה גם לבנייה פוזיטיבית – הוא בונה גרעינים להתיישבות ולהתנדבות במקומות של מצוקה, הוא בונה פרויקט למחנכים – כל אלה דברים יפים ויקרים, אך לאמיתו של דבר כולם פונים אל האחר, ואינם שייכים לפיתוח העצמיות.
מה כלול בפנייה אל העצמי? חיפוש רוחני, שירת כיסופים, קבוצות לימוד, תפילות ועוד. אפילו התפילות של ה"נאמן" הן תפילות הפונות לאחר ולא לאחר האלוהי – הן מפגינות את ערך השוויון וצועקות את קולן המושתק של הנשים; אבל האם בכך לא הלכה לאיבוד התפילה הפשוטה של "לפני ה" ישפוך שיחו"? במחוזות אחרים של הציונות הדתית נוכל למצוא את הנוסעים לאומן, את מחפשי דרכי הלימוד החדשות, ואילו במחוזות ה"נאמנים" נמצא לבטים מסוג אחר.
לעתים ההבדל דק מאוד: כך לדוגמה, הרב שג"ר ז"ל חיפש את האיזון בין דרך הלימוד הישיבתית לדרך הלימוד המחקרית, וחיפוש דומה נעשה בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, השייכת (ולו באופן חלקי) למעגל ה"נאמנים". אך יש הבדל: הרב שג"ר חיפש את הדבקות, שהיא חלק מהעצמיות של האדם הדתי, ואילו בישיבת הקיבוץ הדתי חיפשו את ה"שילוב", שהיא אחת הוואריאציות של הפנייה אל האחר. אולי בשל הדגשים השונים הללו – העצמיות מול הפנייה אל האחר – חוגי המשוררים הדתיים קמו מישיבת "שיח" של הרב שג"ר דווקא, ולא מישיבת הקיבוץ הדתי.

אבדה רביעית: הענווה
ביקורת מכילה בקרבה התנשאות וגאווה – "אני יודע את האמת ואתה לא". מידת הגאווה היא מידה רעה מפני שהיא מכילה בקרבה שתי איכויות: ניכור – אני לא משתייך אליך ואל חבורתך, אני עומד מנגד ומבקר; רוע – אני פוגע בך במילותיי, ולא משתמש בשפה גם ככלי של ליטוף וחיבוק. ה"נאמן" שהפך למבקר ואך ורק למבקר, לוקה בעיני האחרים – ואני תוהה אם רק בעיני האחרים – במידת הגאווה. הוא מנוכר למבוקריו ופוגע בהם. האם אנחנו רוצים להיות אנשים כאלה? האם אני רוצה להיות אדם שכזה? תשובתי החד-משמעית בגוף ראשון היא: "לא". איבדנו בדרך את הענווה, ועמה את החמלה, את ההבנה של האחר, את פגיעותו ואת הצורך שלו בחום ובאהבה.

אבדה חמישית: הרב
ה"נאמן" – וכותב שורות אלה בראש ובראשונה – נאבק מלחמת חורמה בעליית מעמד הרבנים בציונות הדתית. בעיניו שורשי התופעה הם אובדן החירות האישית, האינדיבידואליזם, ההפיכה לעדר המונחה על ידי מנהיג כריזמטי. המנהיג נוטל את הכוח שנתנו לו "נתיניו", וקובע ברצונו – או בפסיקתו, או בהוראתו – את אשר הם יעשו. המלחמה הזאת בעיניו של הנאמן היא מלחמה ראויה, והוא אינו מתכונן להרפות ממנה. אך כאמור, השאלה שאנחנו שואלים עתה היא האם איבדנו משהו בדרך.
התשובה היא שכן, איבדנו את הרב את המורה ואת המחנך. כל אדם זקוק לאחר ולמורה כדי לבנות את עצמיותו; "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הורונו חכמינו. הרב שעיניו של ה"נאמן" אמורות להיות נשואות אליו, אינו רב המורה לתלמיד מה עליו לעשות; מדובר ברב, מורה או מחנך היודעים להקשיב, להיות עם הסובל ולהחזיר לו את יכולת ההכרעה האוטונומית בדילמות שהוא נתון בהן. אך הנאמן העסוק בביקורת נוקבת על עולם הרבנות, לא התפנה לבניית אלטרנטיבה.
דוגמה חזקה וכואבת (לי) היא תולדות הרב בקיבוץ הדתי, הקרוב למעגלי הזהות של "נאמני תורה ועבודה". באופן מסורתי, התנגד הקיבוץ הדתי באופן עקרוני להעמדת רב בראש הקהילה. בשנים האחרונות – אולי עקב משברים חינוכיים ואולי עקב סיבות אחרות – מרבית הקיבוצים הדתיים העמידו רב לקהילתם. אך כאן נחשפת הבעיה: העמדת הרבנים בראש הקיבוצים נעשתה לפי המודל הרגיל והמסורתי, ולא נעשה תהליך של בנייה מחדש של מושג הרב, כך שלא יעמוד בסתירה לערכי האוטונומיה והחופש. כך נוצר מצב ובו שתי אופציות בלבד: קיום דתי נטול דמות רב ומורה, או קיום דתי עם רבנים במודל הישן והמסורתי, שאינו הולם את ערכי האדם ה"נאמן".

אבדה שישית: הנינוחות
בתיאור הפיזי של הנאמן שפתחנו בו, בלטה המתיחות שלו. מתוכה ניכר החיסרון של האיכות ההפכית למתיחות – הנינוחות, שהיא מרכיב חשוב ביותר בחיים שלמים. מורי ורבי הרב יהודה עמיטל זכרונו לברכה, נלחם מלחמת חורמה בעצבנות. העצבנות, שהיא אחות למתיחות, איננה מאפשרת לחיות את החיים (ומדובר הן בחיים כשהם לעצמם, הן בחיים הדתיים) כיוון שהיא עסוקה כל הזמן בהשוואה שלהם לחיים כפי שהיו צריכים להיות בתודעתו של המתוח והעצבני. ה"נאמן" שייך לקבוצת הדרוכים, המתוחים והעצבניים, וחסרה לו הלבביות הנינוחה והשקטה, שהיא תנאי לכך שהחיים והחיים הדתיים יהיו כאלה המעוררים את התשוקה לחיות אותם. הרי לפנינו אבדה גדולה וכבדה מנשוא – איבדנו את הנינוחות.

אבדה שביעית: הביטחון
מי שצועק כל הזמן, מורה על עצמו שהוא מלא פחדים כרימון. "לקחו לי, שתו לי"; "הרב עובדיה אמר כך", "הרב אליהו מצפת אמר אחרת" – כל שדות השפה הללו, הפותחים בדרך כלל את תגובות הביקורת של ה"נאמן", מקרינים חוסר ביטחון עמוק בדרך הציונית-דתית. איבדנו את הביטחון בכך שדרכנו היא דרך חיים מלאה ושלמה, שאנחנו שלמים איתה, ושאיש לא יכול לקחת אותה מידינו. ודאי שיש מקום לביקורת, לסימון בעיות שהחברה הציונית דתית נופלת בהן (לעתים בבלי דעת ולעתים בדעת) ושבהן אנחנו חלוקים עליה; אבל המבדיל יבדיל בין ביקורת הנאמרת בנחת, מתוך ביטחון עצמי, ובין ביקורת עצבנית הנאמרת מתוך חוסר ביטחון. לראשונה יש יתרונות על האחרונה אפילו מבחינה פרגמטית – הביקורת הנובעת מביטחון עצמי סופה להישמע, ואילו הביקורת העצבנית תיתקל בהתנגדות. אך חשוב כאן יותר שיקול הזהות – אובדן הביטחון המוביל לאובדן הנינוחות הנו חיסרון גדול בזהות, ודומני שהגיעה העת להתפנות ולתקנו.

מחזיר אבדות קודמות
כאמור, מטרתה של מניית שבע האבדות לא הייתה לעורר קינה ובכי, אלא לשרטט את הדמות העתידית של ה"נאמן". ה"נאמן" העתידי אינו מוותר על אזמל הביקורת, אבל אוחז גם בדרך השבח וההודאה; יש בו האומץ לעמוד מנגד לקהילתו ולהתריע על הרעות שבה, אבל הוא איתן בהשתייכותו אליה; הוא לא מרפה מהתבוננות לרשות הרבים של קהילתו של עמו ושל העולם, אבל מקדיש עתים ומאגרי כוח לעצמיותו ולקשב אליה; יש בו שמינית שבשמינית גאווה הדרושות ככלי עבודה לאיש הביקורת, אבל יש בו הרבה ענווה ביחס לאדם באשר הוא אדם – גם ליריבו הרעיוני; ה"נאמן" העתידי הוא איש עצמאי, בן חורין אינדיבידואליסט, אבל הוא גם בוחר לעצמו רב, מורה ומחנך שמולם הוא יושב ומהם הוא לומד כיצד להיות בן חורין טהור דעת; הוא איש נינוח, המקרין ביטחון עצמי שלֵו; הוא איש אמונה ואיש הלכה שאמונתו ומעשיו מולידים, בין יתר פירות רוחו, גם את הנאמנות לערכי התורה והעבודה המהווים את זהותו.

עוד דבר: על סתירות בדמותו של ה"נאמן"
שתי האבדות האחרונות שמניתי – הנינוחות והביטחון – מעלות קושי עקרוני מסוים, וברצוני להקדיש לו את השורות הבאות. את המאמר פתחתי בציון ההישג המשמעותי של הנאמן – היותו דמות דתית רפלקסיבית וביקורתית, ואילו בתיאור האידאלי תיארתי אותו כמי שהצליח להשיב את אבדות הביטחון והנינוחות לעצמו. האם אין סתירה בין רפלקסיביות וביקורתיות ובין נינוחות וביטחון עצמי? כלומר – האם אובדן הנינוחות והביטחון העצמי של ה"נאמן" אינו תנאי הכרחי לרפלקסיביות ולביקורתיות המכוננות את דמותו ומהוות את ההישגים הגבוהים ביותר שלו?
בהקדמה ל"מורה נבוכים" מונה הרמב"ם שבעה סוגים שונים אפשריים של סתירות בחיבורים שונים, וברצוני לטעון כי הסתירה שעמדנו עליה לעיל שייכת לסוג השביעי, שעליו כותב הרמב"ם (בתרגום מיכאל שוורץ):

הסיבה השביעית היא הכרח לדון בדברים עמוקים מאוד אשר יש להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק. לפעמים יש הכרח, על סמך אמירה מסוימת, לדון בעניינים אלה בדרך של קביעת הנחה מוקדמת כלשהי, ובמקום אחר יש הכרח לדון בהם בדרך של קביעת הנחה מוקדמת סותרת לזו.

ברור שהרמב"ם מצביע כאן על סתירה שאיננה נובעת מטעות, אלא יסודה בהכרח. כמו שמציין מיכה גודמן בספרו החדש והמצוין על הרמב"ם ("סודותיו של מורה הנבוכים", הוצאת דביר), אחת הסתירות השייכות לסוג זה ומצויות בספר "מורה נבוכים" עצמו, קשורה לשאלת ההשגחה הפרטית. ביחס להשגחה כותב הרמב"ם במקום אחד כי קיימת השגחה על האדם התבוני (חלק ג', פרק י"ז):
ההשגחה האלוהית הולכת בעקבות השפע האלוהי ובעקבות המין שבו מִדַּבֵּק אותו שפע שׂכלי, עד שהוא נעשׂה בעל שׂכל, ומתגלה לו כל מה שגלוי לבעל שׂכל – הוא זה אשר מתלווה אליו ההשגחה האלוהית ומעריכה את כל מעשׂיו בדרך השׂכר והעונש.

אך לעומת זאת, בפרק ל"ב בחלק זה כותב הרמב"ם כי "את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס" – ומכיוון שהשגחה היא שינוי הטבע, הרי מכאן שאין השגחה גם על האדם התבוני – דבר הסותר את הקביעה שראינו לעיל.
אי אפשר לדעת מה רצה הרמב"ם שנעשה עם הסתירות מהסוג השביעי, שהרי הוא רק ציין את קיומן בטקסטים מסוימים, הגדיר אותן, ואף "שתל" אותן בספרו; כאן נמצא המרחב הפרשני של הקורא. לפי תמונת עולמי (ובניגוד לפרשנים אחרים), הסתירות הללו צריכות להיוותר על מכונן. לדעתי, הרמב"ם מצביע כי ישנם אזורים שבהם המחשבה מגיעה לשתי מסקנות סותרות. או-אז האדם נאלץ לחיות עם הסתירה, או ליתר דיוק – לחיות בתווך המתוח שבין שני קטביה. במקרה שראינו לעיל: מצד אחד קיימת התחושה שאין השגחה, ומצד אחר קיימת התחושה שהיא ישנה. אלו שתי חוויות חיים שונות לחלוטין, והאדם החווה את שתיהן יחד (ואת זאת אני כותב גם בגוף ראשון) חי את חייו בשתי נקודות מבט סותרות: מחד גיסא – כנוהגים כמנהגו של עולם, בלא התערבות אלוהים, ומאידך גיסא – כמונהגים בהשגחתו של אלוהים. בתווך המתוח שבין שתי תחושות אלו מתנהלים חייו.
ברצוני לטעון שסתירה דומה מתקיימת בדמותו של ה"נאמן" האידאלי, שהנו איש הרפלקסיה העצמית והביקורת, לצד היותו נינוח ובטוח בעצמו, בדרכו ובאמונתו. אלו הם מאפיינים של הדרך שבה הוא חי את חייו, ויתרה מזאת – יסודות המונחים במבנה תודעתו.
כיצד מתנהלים החיים כשיש להם שני אופנים הסותרים זה את זה? זאת חידת האדם, ורק מי שמכיר את ה"נאמן" יכול להרגיש כי חייו הם עדות לכך שהתנהלות כזאת הינה אפשרית, ואכן עשויה להתממש בפועל.

 

 ד"ר משה מאיר הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים, מרצה למחשבת ישראל וחבר מערכת "דעות".
ספרו "שניים יחדיו: פילוסופיה דתית-חילונית חדשה" עתיד לראות אור בחודשים הקרובים