נמשכת חובת הזהירות עד שנזכה לשיר "שיר חדש", פסח תשפ"א

לקראת סוף החלק הראשון של ליל הסדר, ועוד לפני התחלת הסעודה ולפני הכוס השניה "ורחץ", מברכים אנו ברכה מיוחדת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו … והגיענו ללילה הזה… ברוך אתה ה' גאל ישראל". וידועה היא השאלה: מדוע ברכה זו אינה מופיעה בתחילת הסדר, שלכאורה הוא המקום המתאים ביותר לה? ועוד, הרי כבר ברכנו ברכת "שהחיינו וקיימנו והגענו…" בקידוש? והתשובה המפורסמת היא, שכל עוד ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…", אין אנו יכולים לברך על גאולת נפשנו ולהודות להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך ולקלס למי שעשה לנו את כל הטובה הזאת, הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה.

אכן זוכרים אנו היטב כיצד לפני שנה ישבנו כולנו בליל הסדר (ובחוץ לארץ, בלילות הסדר) אך ורק במשפחה הגרעינית, ולפעמים אף בבדידות מוחלטת או רק כזוגות בודדים ללא חברים וללא המשפחה המורחבת. והיינו שרויים במעין שעבוד ועבדות, כלומר, לא יכולנו לצאת באופן חופשי מחוץ לגבולות בדידותנו, ולחלק לא מבוטל מקרבנו היה יגון ואבל, כי כּמעט ואין משפחה שאין בה מת, או נגוע בתחלואת הנגיף. והנה כעת חיה נוכל לשבת יחדיו בביתנו ונשיש במשפחותינו, ונוכל לאכול יחדיו מן המצה והמרור וכל המטעמים אשר יגיעו לשולחננו, המזבח, ונוכל לשיר שיר חדש ולהודות לה' על גאולתנו.

ונשים לב כי ברכה מיוחדת זו פותחת בברוך וחותמת בברוך, ולפי הירושלמי (ברכות א' ה') "חשיב לה כמטבע ארוך", כי שתיים המה, אחת להבא ואחת לעבר. כלומר מתייחסת היא לעבר, הרי הוא התהליך הארוך של היציאה מן המגפה, ואחר כך לעתיד, שבו עתידים כולנו לצאת ממנה לחלוטין. והלשון "למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו", מרמזת על כך שלא נאריך דרכינו ללכת עדיהם, ולכך "באים [הם] לקראתנו" לקצר את דרכינו לקראת סוף וקץ מוחלט למכותינו.  ותקוותנו שתבוא הגאולה במועדים וברגלים הבאים עלינו בקרוב. (ראה בפירוש בעלי התוספות שבתוספות השלם להגדה מאת הרב יעקב גליס, ירושלים , תשמ"ט עמ' קל"א-קל"ג).

אך, עם כל זה, עדיין עלינו לנהוג בזהירות, כי טרם חלפה הסכנה לגמרי. וכתב סבי הרה"ג ר' דוד שפרבר זצ"ל, בהגדת תהלה לדוד, על ד"ה "הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה מאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול" בזה הלשון:

הפליא ה' לעשות עימנו, בכל אלה הדברים הם שני הפכים. שהסכנה הגדולה לאדם בצאתו מן ההפך אל ההפכו ובפתאומיות נמהרת, וגם אינו מתקיים כשאינו הולך בזה מעט מעט מדרגה לדרגה, כמו שכתב הרמב"ן על (בראשית מ"ה כ"ו) "ויפג ליבו", נתבטל ליבו והפך נשמתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת- זה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספר הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכוח שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום והחיות התלויה יוצאת ומתפארת בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקרבו, ע"ש.

ובזהר הקדוש יתרו, פ"ד סוף ע"ב, זה לשונו:

]אָמַר רִבִּי יִצְחָק: תָּא חֲזֵי, אָרְחָא דְּעָלְמָא הוּא]

כַּד אָתֵי חֶדְוָותָא לְבַר נָשׁ, אוֹ כַּד אָתֵי צַעֲרָא, עַד לָא יָדַע מִנֵּיהּ לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, דְּהָא לִבָּא אִתְפְּרַח לְשַׁעֲתָא… וכו', עיין שם. (אמר רבי יצחק, בא וראה, דרך העולם הוא, כשבאה שמחה לאדם או כשבא צער – כשעדיין לא יודע ממנו, לא יכול לִסבול, שהרי ליבו פורח לשעה). ונודע גם כן בטבע ובחוץ דמי שיוצא פתאום מאפילה לאור השמש סכנת עיוורון מרחפת עליו… וכו'.

(השווה כתובות ס"ב ע"ב: דל עינה חזיתיה, סוי לבה פרח: העלה את עיניו והיא ראתה אותו בשמחה ופרחה נשמתה…)

הוי אומר, שגם כאשר מלאים אנו בשמחה והודיה להקב"ה, עדיין חלה חובת הזהירות עלינו. ותפילתנו כי נוכל לשיר שיר חדש (עיין שולחן ערוך, אורח חיים סי' תע"ג בט"ז שם סעיף קטן ט') כי אף שכל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבה המה, (כלומר:שירה), כאשר לא תהיה לנו עוד צרת המגיפה כלל ויישכחו הצרות הראשונות, באותה שעה נשיר שיר בלשון זכר, שנאמר, "שירו לה' שיר חדש" (תהילים צ"ח ט"ו), (ועיין שמות רבה כ"ג י"א). ותפילתנו לקל בורא רפואות שנזכה לשיר שיר חדש זה בקרוב בימינו, אמכי"ר.

ד. שפרבר