נקיות הלשון, פרשת נח, תשפ"ב
ישנם סוגים שונים של נקיות כגון נקיות הגוף, נקיות המחשבה ונקיות הלשון, וכולם חשובים ביותר. והנה בפרשתנו למדנו על סוג אחד מהם, והוא נקיות הלשון והדיבור וחשיבותו הרבה. שהרי כאשר הקב"ה מדבר על סוגי החיות אשר יביא נח לתיבה, אומר הוא לו, "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה היא, שניים איש ואשתו" (בראשית ז' ב'), ובפסוק ח' שם נאמר, "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה". ובבראשית רבה ל"ב ד', מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 241, קוראים אנו: ר' יודן בשם ר' יוחנן, ר' ברכיה בשמו של רבי אליעזר, ר' יעקב משמו של ר' יהושע: מצינו שעיקם הקב"ה שלש תיבות כדי שלא להוציא דבר טומאה מפיו- "ומן הבהמה הטמאה" אין כתיב , אלא "אשר לא טהרה היא", כלומר, יש כאן ארבע תיבות במקום אחת. ובהמשך שם: אמר ר' יודן: כשבא לומר סימני בהמה טמאה, בסימני טהרה פתח תחילה- "את הגמל כי איננו מפריס" אין כתיב, אלא "כי מעלה גרה" (ויקרא י"א ד') "את השפן כי מעלה גרה" (שם ה'), "ואת הארנבת כי מעלת גרה" (שם ו') "ואת החזיר כי מפריס פרסה" (שם ז'). (וראה במקבילות שצויינו שם.)
ובמדרש שוחר טוב, מהדורת בובר א' ג', ב ע"א, מובאת דרשה מעין זו בהרחבת דברים, "אשרי האיש אשר לא הלך" [בעצת רשעים…] (תהילים א' א')- זהו שאמר הכתוב "בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועיקש" (משלי ח' ח'), אין בהם לא קפדנות ולא עקמימות. מצינו שעיקם הכתוב… וכו'. ובהמשך: אמר דוד: אף הקב"ה העיד עלי ואמר "בקש ה' לו איש כלבבו" (שמואל א' י"ג, י"ד) וכינה שמו לבוראו; מה בוראו לא הוציא דיבור מגונה, אף דוד כן. היה לו לומר, "ארור האיש אשר הלך בעצת רשעים", או, "אשרי האיש אשר הלך בעצת צדיקים", ולא אמר אלא, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים"… וכו'.
ונשים לב לכך שאין בהצעה הראשונה הפרש במספר האותיות בין "אשרי" ו"ארור". ואולי משום כך הובאה מסורת חילופית, שבה ישנה תוספת של שלוש אותיות: "לא" שתיים, ו"צדיקים"- שש. במקום "רשעים"- חמש. הרי לפנינו תוספת של שלוש אותיות.
והנה במסכת פסחים ג' ע"א ישנו קטע ארוך בענין זה, המתחיל בדברי ר' יהושע בן לוי שאמר: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה" (בראשית שם פסוק ח'). (ובמהדורת מינכן הובא בדקדוקי סופרים שם: אשר לא טהרה היא, שם, פסוק ב'.) והפירוש הוא, ש"אשר איננה טהרה" יש בו שתים עשרה תיבות, ובאות הן במקום "טמאה" שיש בה ארבע אותיות, הרי שיש כאן תוספת של שמונה אותיות בכדי שלא להוציא דיבור מגונה. (או שמא "טהרה" השנייה מלאת וא"ו היא, כמו הראשונה, ואז בסך הכל יש כאן שלוש עשרה אותיות, "הטמאה" חמש אותיות, הרי תוספת של שמונה אותיות. (וראה רש"י שם). וכן עשה רש"י בלשונו הזהב כפי שניתן לראות מפירושו על הפסוק בראשית פרשתנו, "… נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" (בראשית ו' ט') שכתב בד"ה בדרתיו בזה הלשון: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח… ויש דורשים אותו לגנאי… וכו'. (ודבריו מבוססים על מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בסנהדרין ק"ח ע"א והשווה בראשית רבה ל' ט' ובתנחומא נח סימן ו'.) ודוק שאצל רש"י אלה שדורשים לשבח נקראו על ידו "יש מרבותינו", ואילו אלה שדורשים לגנאי נקראים "ויש דורשים". הרי שהוסיף שמונה אותיות בהוספת מילת מרבותינו לאלה שדורשים לשבח.
ובהמשך הדברים שבפסחים שם, הובאו דברי חכמים נוספים כגון: ורב פפא אמר: תשע, שנאמר, "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", (דברים כ"ג י"א). כלומר במקום "טמא" כתוב "אשר לא יהיה טהור". שאילו הייתה התיבה "טהור" כתובה (בלא וא"ו) במקום טמא, היו חוסכים תשע אותיות (ראה רש"י שם). ורבינא אמר: שעיקם הכתוב עשר אותיות, שהרי תיבת "טהר" כתובה ללא וא"ו. רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה, שנאמר "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור" (שמואל א' כ' כ"ו). וכן תניא דבי ר' ישמעאל: בזב קראו "מרכב", ובאשה "מושב", שבזב נאמר, "וכל המרכב אשר ירכב" (ויקרא ט"ו ט'), ובאישה נאמר, "או על הכלי אשר היא יושבת עליו" (שם כ"ג). שאף על פי שהמרכב והמושב שווים בדיניהם, אין ראוי להזכיר רכיבה ופיסוק רגליים באישה", (רש"י שם). … וכי תימא, הני מילי [אלו הדברים] באורייתא, אבל בדרבנן לא. תא שמע ואומר, "[ותבחר] לשון ערומים (איוב ט"ו ה'). וכי תימא, הני מילי בדרבנן, אבל במילי דעלמא לא, ואומר, "ודעת שפתי ברור מללו" (שם ל"ג ג'). ועל הפסוק, "אל תיתן את פיך לחטוא את בשרך" (קהלת ה' ה') דרשו במדרש תנחומא (מצורע סי' א'): בלשון נקי דיברה תורה. הרי שנדרשים אנו על פי דברי דאורייתא ודרשות חז"ל לשמור לשוננו מכל רע, ושיהיו דברינו בנקיות.
הרי שהאריכה התורה במילים בכדי שלא להוציא דבר מגונה מפיה. וזה, אף על פי שדרכה של תורה היא בלשון קצרה, כפי שלמדנו מהברייתא בחולין פ"ג ע"א: תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות. לפיכך מנה הכתוב בטהורה. (ראה דברים י"ד ו' ואילך.) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובין על הטמאים. לפיכך מנה הכתוב בטמאים. (ראה ויקרא י"א י"ג ואילך, ודברים שם י"ב ואילך.) מאי קא משמע לן? כדרב הונא אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה… וכו'. וכן מצינו שאמרה תורה "כי תיקח עבד עברי" (שמות כ"א ב')- בא הכתוב ללמדך לשון קצרה, בין שמוכר את עצמו ובין שבית דין מוכרין אותו לך, (מכילתא דרשב"י לשמות שם).
ואם תקשה לך שבכל זאת ישנם בהרבה מקומות בתורה לשונות של טמא וכו'. על כגון זה בא רבי זרחיה הלוי, בספרו המאור, ריש פסחים ללמדנו ש:
כל היכא דכי הדדי נינהו [כל מקום ששני הדברים שוים זה לזה] משתעי [מדבר] בלשון כבוד. (כלומר במשפט באותו האורך). והיכא דנפישי מהדדי שביק לההוא דנפיש ונקיט דרך קצרה, [כל מקום שמרובים הדברים וצריך להאריך, עוזב את הארוך ונוקט בקצר], ובלבד שלא יהא לשון מגונה. ו"טמא" דכתיב באורייתא אינו לשון מגונה, לפי שצריך הכתוב להזהיר לישראל ולהפרישה מכל טומאה… אבל בפרשת המבול שלא בא הכתוב להזהיר מן הטומאה, אלא להראות מן שבע ומן שניים, עיקם הכתוב. וכמו שהתורה עיקמה לשונה כדי לא להוציא דבר מגונה, כך חז"ל היו רגישים לפחות לא לסיים בדבר לא טוב. כך שבפרשת ראש חודש (מחר חודש), במקום לסיים בפסוק האחרון שמסתיים ב-"והיו דראון לכל בשר", חוזרים לפסוק שלפני כן, "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני, אמר ה'". וכן הוא בסוף קהלת, "כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע", וחוזרים ל: "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". וכן בסוף איכה, "כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד", וחוזרים לפסוק שלפניו, "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". הרי שחכמי הדורות עיקמו והוסיפו מילים רבות בכדי לא לסיים ברע. וראה במהרש"א סוף מסכת סוכה שכתב שהובאו דרשות שלא נצטרכו לסוגיה רק לשם סיום המסכתא בכי טוב. וראה בשולחן ערוך אורח חיים קל"ח שכתב הרמ"א: "ויכוון שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב ויסיים בדבר טוב".
ואולם דיבורנו בחוצות העיר אינו נקי, ולשונות מגונות וקלוקלות לרוב בפינו, ופוגעות אף בנפשנו. ויהי רצון שנטהר את דיבורנו, ונזכך את נפשנו, ונזכה לרחמי שמיים בקרוב בימינו, אמכי"ר.
