כשמשה קיבל תורה מסיני, כך מתברר, הוא קיבל גם שפע של מריבות פוטנציאליות עם ילדים, ובעיקר מתבגרים. סדנה להורים דתיים מנסה ללמד איך מתמודדים עם זה

צופיה הירשפלד-YNET

 אסף בן ה-14 לא מוכן לקום בבוקר לתפילה במניין, איתי לא רוצה ללכת עם ציצית, ונעם רוצה תספורת בלי פאות. בעיות מהסוג הזה תמצאו רק בבתים של משפחות דתיות.

 אם נתעלם לרגע מהאושר שמביאים איתם ילדים, הרי שעבור כולם, הורות זה עיסוק יומיומי בבעיות בכל הגדלים. גם באלסקה ילדים לא תמיד מקשיבים להורים להם, וגם בארגנטינה ילד יכול לצרוח באמצע הסופר כי לא קנו לו סוכריה על מקל. אבל ישנן בעיות שאופייניות רק לקהילות מסוימות. החברה הדתית, למשל, מייצרת לעצמה לא-מעט בעיות כאלה.

• סדנה הורים חדשה, שפותחה בשיתוף עם ארגון "אמונה" ונאמני תורה ועבודה, תעסוק בין היתר בשאלות האופייניות לציבור הדתי – כמו תפילה, שבת, צניעות וחברוּת בין ילדים חילונים לדתיים.

  מאבק זה לא הפיתרון

  כשמשה קיבל תורה מסיני, כך מתברר, הוא קיבל גם שפע של מריבות פוטנציאליות עם ילדים, ובעיקר מתבגרים.

  "הציבור הדתי מחוייב בו זמנית לאורח חיים דתי ולהשתלבות בעולם המודרני", מסבירה מנחת הסדנה, היועצת החינוכית ומתמחה בטיפול משפחתי יעל זיוון. "השילוב הזה מציב בפני ההורים הדתיים התנגשות בין עולם הערכים והאמונה, שעליהם הם מרגישים שהם אינם יכולים להתפשר, לבין העולם הכללי, שהם רואים את עצמם גם חלק ממנו".

  זיוון מסבירה כי בבית הדתי-לאומי קיים חזון לגבי האופן שבו הבית צריך להיראות, אלא שכמו תמיד – לעתים יש פער בין המצוי לרצוי. "לפעמים, בגיל מסוים הילד לא רוצה ללכת לתפילה, או להניח תפילין. ילדה בת 15 רוצה ללכת באופן לא צנוע ומתעקשת על חצאיות קצרות, ילד לא רוצה להשתתף בטקסים דתיים או ילדה מטפחת חברות צמודה עם חברה חילונית.

  "מה שקורה בפועל הוא שלפעמים, למען ערכים דתיים, אנחנו דוחפים את הילד בכוח, ולמעשה מפספסים אותו. ילדה שחוֹוה את נושא הצניעות כעניין שהוריה לא סופרים אותה בגללו, ולא מתחשבים בדעתה, לא תרצה לאמץ את הערך הזה. לרוב, ילד יבעט בערך שמקושר אצלו עם כפייה. אני מכירה אנשים מבוגרים שעדיין נושאים איתם משקעים בעקבות מאבקי כוח שניהלו איתם סביב מצוות מסוימות. בניית קשר טוב זה התשובה לכל הבעיות האלה".

  למה זה מרגיז אותי?

  על אף שזה נשמע נחמד – כי הרי מי לא רוצה קשר טוב – מדובר בתשובה לא קלה. "הורים בדרך כלל רוצים שקט תעשייתי", מסבירה זיוון, "בגלל העומס שיש לנו בחיים אנחנו עסוקים בכיבוי שריפות ולא בדבר עצמו – ובניית קשר טוב זה לא פשוט. צריך שתהיה אפשרות לקיים דיאלוג פתוח וכנה, ובמקרה כזה ילד ירצה להידמות להורים שלו. 

  "כשאנחנו עומדים מול התמודדות כמו תפילה, אז ההורה צריך קודם לקיים עם עצמו דיאלוג פנימי הוא צריך לברר עם עצמו מדוע ההתנהגות של הילד מכעיסה אותו. האם זה מפריע לו בגלל מה שאחרים יגידו, בשל נורמות חברתיות או בגלל שהוא חושב שזה מטיל כתם על החינוך שלו. כשבת רוצה ללכת עם חצאיות קצרות, או לעשות נזם באף, האמא צריכה לשאול את עצמה מה מפחיד אותה? מול מה הילדה שלי מתמרדת? האם היא רוצה להראות שהיא מיוחדת? האם היא לא רוצה להיות כמוני? אם ההורה יישאר רק בפרקטיקה של החצאית או התפילה זה לא יגמר, צריך לעצור ולראות מה נמצא מתחת לפני השטח ואז לייצר דיאלוג מקשיב".

  לדברי זיוון, הורה יכול להציב גבולות ולהגיד בסוף הדיאלוג "אני לא מרשה לך, אבל אני מכיר את הצורך למרוד…" או "אני רוצה שתעשה כך וכך, אבל אני מבין שאתה כועס…", כי יש מקום לדיאלוג שבו הילד צריך להתמודד עם הסמכות ההורית, אבל תוך שהוא מרגיש שמבינים אותו ומתחשבים בו".

  לחיות את החיים האמיתיים

  הבעיה של הורים דתיים שגמישות והתחשבות לא תמיד מסתדרת להם עם תרי"ג מצוות. "הורה חייב לפתח מידה של סובלנות", מבהירה זיוון, "גם ההורה הדתי צריך לכבד את השוני של ילדיו. מאחר שערכים דתיים הם מוחלטים, לפעמים בשמם אנחנו לא מכבדים את השוני ומסתכלים על זה בעין ביקורתית. אני מאמינה שהאל לא רוצה שנתפור לילדים שלנו 'חליפות' שאינן מתאימות להם.

   "למשפחה שומרת מצוות יש מסגרת אחרת. היא מחויבת לדברים שאדם שאינו שומר מצוות לא מחויב להם, וזה מעורר יותר התמודדויות בפרקטיקה. אבל צריך לזכור שהורות זה דבר ארוך ומתמשך ולכן צריך בשבילה אורך רוח. צריך לדעת לשאת את הדינמיות הבריאה של החיים. זה לא פשוט אבל רק ככה נחיה את החיים האמיתיים".