"סוד האיילה", שביעי של פסח תשפ"א

מצאנו בספר פרי עץ חיים, מאת ר' חיים ויטל, (או ליתר דיוק לבנו של הר"ח ויטל, על פי תורת אביו) ע' פ' א', על פי הפסוקים באיוב ל"ט א'-ב', "… חולל איילות תשמר [תספור ירחים תמלאנה וידעת עד לדתנה]":

מצוה… לגלות עומק החכמה. לפי שבאלו הימים- כלומר ליל שביעי של פסח (וליל שבועות וליל הושענא רבה) הזמן גרמא, והוא זמן מוכן לסודות וראוי לפרשם אז… וכו'.

ובספר מנהגים הטובים לר' אברהם גלנטי (מצפת, תלמידו של ר' משה קורדובירו, נפטר בשנת 1561) קוראים אנו:

ליל שביעי של פסח עומדים בחצות הלילה וקורין עד קריעת ים סוף שב"מדרש ויושע", ומרננין ברינה של תודה עד הבוקר, ואומרים בקשות. ובסיום הבקשות עומדים על רגליהם ואומרים בקול נעים מזמור "בצאת ישראל ממצרים…" (תהילים קי"ד).

ואילו בספר שער הכוונות לר' חיים ויטל (ספירת העומר דרוש י"ב) נאמר כי סוד קריעת ים סוף מקושר "בסוד האיילה", וגו'. סוד האיילה יסודו במה שמצינו בגמרא בבבא בתרא ט"ז ע"ב:

אילה זו רחמה צר. בשעה שכורעת ללדת אני [כלומר הקב"ה] מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומרפה [מלשון רפיון- רש"י שם] ממולדתה.

העניין מפורש יותר בזהר בשלח נ"ב ע"ב:

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, חַד אַיַּילְתָּא אִית בְּאַרְעָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד סַגְיָא בְּגִינָהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהִיא צווַֹחַת, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁמַע עָאקוּ דִּילָהּ, וְקָבִּיל קַלָהּ. וְכַד אִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְרַחֲמֵי לְמַיָּיא, הִיא יָהָבַת קָלִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁמַע קַלָהּ, וּכְדֵין חַיִּיס עַל עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כְּאַיָּל תַּעֲרוֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם (תהלים מ"ב, ב').

וְכַד בַּעְיָא לְאוֹלָדָא, הִיא סְתִימָא מִכָּל סִטְרִין, כְּדֵין אַתְיָיא וְשַׁוִּיאַת רֵישָׁא בֵּין בִּרְכָּהָא, וְצווַֹחַת וְרָמַת קַלִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עָלָּה, (רי"ט ע"ב) וְזַמִּין לְקַבְּלָהּ חַד נָחָשׁ, וְנָשִׁיךְ בְּעַרְיָיתָא דִּילָהּ, וּפָתַח לָהּ, וְקָרַע לָהּ הַהוּא אֲתָר, וְאוֹלִידַת מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַאי מִלָּה, לָא תִּשְׁאַל וְלָא תְּנַסֶּה אֶת ה', וְהָכִי דַּיְיקָא.

ותרגומו: א"ר שמעון אילה אחת ישנה בארץ, והקב"ה עושה עבורה רבות. וכאשר זקוק העולם לרחמים ולמים היא מעלה את קולה והקב"ה שומע אותה, ומרחם על העולם. הה"ד "כאיל תערוג על אפיקי מים". [וזה וודאי מתייחס לתפילת הגשם באחרון של חג הסוכות.]

וכשהיא קוראת, הקב"ה שומע את קולה ומקבל את בקשתה… וכאשר היא מבקשת ללדת, היא סתומה מכל הצדדים, והיא שמה את ראשה בין ברכיה וצווחת בקול חזק. והקב"ה חס עליה, ומזמין לה נחש אחד והוא נושך את רחמה ונפתח ונקרע אותו מקום ומיד היא מולידה, [רמז לפתיחת הים וגאולתם של ישראל].

אמר ר' שמעון: בעניין זה אל תשאל ואל תנסה את ה' [לעשות מעשה בפועל. כלומר, ליקח אילה מעוברת לתוך ביתך ולראות בעת לידתה כיצד מזמין לה, הקב"ה נחש, וכו'].

אכן, אנו לא נשאל ולא נחקור בסוד האיילה, כי כבר הוזהרנו על כך, והובהר לנו היטב שישנה סכנה גדולה בדבר. כי בכך שנאלץ האר"י הקדוש, לאחר שהפצירו בו תלמידיו עד בוש, לגלות להם את הסוד. ואכן נכנע להפצרתם, לא זז משם עד ששמע קול מפצפץ כנגדו וידע שנגזרה מיתה על בנו… (ראה בפרוטרוט בספר תפארת צבי, לר' מרדכי שפיעלמאנן, ח"ד, ברוקלין תשנ"ג, עמ' קצ"ו-קצ"ז). הוי אומר, שלפעמים תהליך הגאולה מלווה ב"נקישת נחש", כבעקבתא דגאולה.

ואולי בכך נוכל לתת טעם נוסף על אשר בתפילת עמידה של שחרית של פסח אומרים אנו "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום חג המצות הזה זמן חרותנו…", ולא זמן שמחתנו כבשאר הרגלים. (אף שיש גם מן הראשונים שגרסו גם בפסח זמן שמחתנו, ראה הגהות המהרי"ל עמ' 19, על פי רבו המהרא"ק, הוא ר' אברהם קלאוזנר). אמנם לרוב מפרשים כי זה משום ש"בני טובעין בים, ואתם אומרים שירה!", (ראה ט"ז או"ח סי' ת"ץ ס"ק ג').

ושמא בימינו ובמצבנו המיוחד נוכל להוסיף בנותן טעם כי אף שאנו בתהליך של שחרור מן המגפה, עדיין ישנם בני אדם, בנים של הקב"ה, שחולים ואף מתים מן הנגיף, כי טרם הגענו לשמחה מלאה.

ואולי גם זה חלק מסודה של האיילה, כדאיתא בזוהר בכמה דוכתין (מקומות) למשל: מַאי טַעְמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין חַיָּה בָּעוֹלָם עוֹשָׂה כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּעוֹפֶר הָאַיָּלִים, בִּזְמָן שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ הוֹלֵךְ מְעַט מְעַט, וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לְמָקוֹם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָם תָּמִיד הוּא מַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לַאֲחוֹרָיו. כַּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אָנוּ גּוֹרְמִים שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִבֵּינֵינוּ, יְהִי רָצוֹן, שֶתִּבְרַח כְּמוֹ הַצְּבִי אוֹ כְּמוֹ עוֹפֶר הָאַיָּלִים, שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ וּמַחֲזִיר אֶת רֹאשׁוֹ לְמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחַ (זוהר ב', י"ד א') היינו, איילה זו כל עוד שהיא רצה קדימה ראשה מופנה אחורנית לראות את אשר מאחוריה. כלומר, אין היא רואה את עצמה כמגיעה למטרה הסופית כל עוד שנשארו בעקבותיה שרידי הרעה. ורק אם היעלמותם תפנה היא את ראשה קדמה, לקראת סוף מסעה.

ותפילתנו כי נזכה לראות בגאולה שלמה, ואז נשיר שיר חדש, ולא רק "השירה הזאת" (ראה שמות רבה כ"ג י"א) , בהביאנו את תודותינו ברינה ובשמחה מלאה בקרוב בימינו, אמכי"ר.

דניאל שפרבר