סליחה, אפשר לבקש ממך?

סליחה, אפשר לבקש ממך? ממי צריכה החברה הישראלית לבקש סליחה?

סופרים, אנשי תקשורת ורוח עונים על השאלה בפורום "תלמוד ישראלי" של "פשיטא".  הרי לפניכם התקציר

ynet . פורסם: 10.10.08

"מי הם האנשים או הקבוצות שמהם צריכה החברה בישראל לבקש מחילה?" זו השאלה שהוצגה בפני משתתפי פורום תלמוד ישראלי של אתר "פשיטא" הפעם. עם בואם של חגי תשרי, ימים של עשיית חשבון נפש, מעבר לחשבון האישי, עולה גם העניין הלאומי. במי פגענו כחברה? את מצוקתו של מי זנחנו?

התשובות לשאלות, כך נראה, היו מגוונות. העיתונאי מאיר עוזיאל למשל, אינו שוכח את אנשי צד"ל. לדבריו "רק בגלל שהם ערבים, התנהגו אליהם בצורה המכוערת ביותר בלקסיקון האנושי." הוא אף אינו שוכח בעניין זה להזכיר את מתיישבי רצועת עזה ומסכם: "סליחה אינה מספיקה. יש להחזיר את ארץ צד"ל לאנשי צד"ל, ואת כל יישובי רצועת עזה למתיישבים בהם ולבאים אחריהם".

הסופרת יעל משאלי מפנה את הצורך להתנצל אל קבוצה רחבה מאוד בציבור הישראלי, ההורים. הם לדעתה צריכים לבקש סליחה: "על זה שמסתובב פה דור שלם של הורים שאין להם מה להציע בשום תחום.

הורים מיואשים, מפונקים, עסוקים בעצמם, ללא חזון, ללא משמעות.
על האלימות. על הפחד. על הלימוד החלקי, על החינוך האפסי.
על חוסר הסובלנות והסבלנות, על הסכסוך הפנימי, על השובניזם והפמיניזם, על הבלבול הערכי.
על זה שלאף אחד אין אלוהים, במיוחד לאלה שנושאים את שמו לשווא".

הפרופסור אסא כשר מבדיל בין בקשת הסליחה האישית, לזו של כלל החברה: "מהו חשבון נפש חברתי? מהו רצון חברתי? מהי הכרעה חברתית? מהי בקשת סליחה חברתית?" הוא מציע כי "כל הצעה לבקשת סליחה חברתית חייבת להיות בקשת סליחה בלשון 'אנחנו', לא בקשת סליחה בלשון 'הם' " ומסכם: אנחנו, ואני בתוכנו, חייבים לבקש סליחה מכל נפגעי השתיקות שלנו, מכל אלה שיכולנו להיטיב את עולמם, ולו במעט, אלמלי אמרנו נואש".

הרב יובל שרלו מציב את האנשים "השקופים" בראש הרשימה. אלו שאין להם את הכח לצעוק. לדבריו: "החברה הישראלית אינה מסוגלת לבקש סליחה מהחבורה העיקרית שהיא צריכה לבקש ממנה סליחה. ומפני מה ? בשל העובדה שאת הסליחה העיקרית צריך לבקש מהאנשים ה"שקופים" – שקול מצוקתם אפילו לא נשמע ולא ידוע …יש לזכור: אפשר שמצבו של הצועק – טוב יותר משל הדומם".

יו"ר תנועת "נאמני תורה ועבודה" שמואל שטח, מציג מכתב אותנטי של אשה הקובלת על אי יכולתה לעמוד בתשלום עבור חינוך טוב לילדיה. "כשנכנסים למרוץ ההפרטה", הוא כותב בתשובתו "יש לשים לב לאלו שלא תמיד יש להם את הנעליים הנכונות בכדי לעלות על המסלול. מאלו שלא נתנו להם את ההזדמנות ההוגנת לחינוך טוב, נבקש סליחה",

שהרה בלאו כותבת בין היתר כי "החברה בישראל צריכה לבקש סליחה מציבור המורים שלה ומהר. אבל אולי כבר מאוחר מדי בשביל כל הסליחות האלו, הדור הבא של מורים מבוזים ותלמידים בורים כבר בדרך". החידונאי דן חמיצר מקצר כדרכו וקובע כי מבלי לדעת לאיזו "חברה ישראלית" הכוונה, הרי ש"הרבה מאד חברות ישראליות חייבות לבקש סליחה מעובדיהם ולקוחותיהם". סוגר את הרשימה אדמיאל קוסמן, שבכדי להמחיש את הרצינות הנדרשת לבקשת המחילה, מספר על נמר, תהום ודובדבן אחד רעיל.