סמליותה הרבגונית של הסוכה, פרשת האזינו לקראת ימי הסוכות, תשפ"ג

הסוכה שאנו נשב בה בחג הסוכות הבא עלינו לטובה, רוויה היא בסמליות רבגונית, הן מן ההיבט ההלכתי והן מן ההיבט המדרשי והרעיוני. כך למשל, גובהה המינימלי של הסוכה והסכך המכסה אותה, הוא עשרה טפחים, כגובהם של הכרובים שסככו על פני ארון הברית (סוכה ו' ע"ב), כלומר, חללה של הסוכה יש בו מעין קדושה מיוחדת. וכן הסכך עצמו הוא, כפי שמובא בגמרא, כנגד ענני הכבוד שסוככו על בני ישראל במדבר (שם י"ב ע"א), ועל כן קובעת הגמרא כי "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (שם כ"ז ע"ב), על פי הפסוק בויקרא כ"ג מ"ב, "כל האזרח בישראל ישבו בסכת". ולא זו בלבד אלא שדיני הסכך, שעל פיהם צריך להיות דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אבל גם תלוש ממנו, נלמדו, באופן קצת מפתיע, מענני הכבוד, על פי הפסוק בבראשית ב' ו', "ואד יעלה מן הארץ"- מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולה מן הארץ, אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. וכן מצינו לו לר' יאשיא שלמד דין "חמתה מחמת סיכוך, אף חמתה בדפנות" (שם ז' ע"ב), מדכתיב "וסכת על הארן את הפרכת" (שמות מ' ג'). אלמא מחיצה דסיכוך בעינן. ורבנו חננאל כתב (שם י"ח י"א): מצאנו אותו מפורש בירושלמי [והוא בירושלמי סוכה א' י', וראה מש"כ ר"י תמר בספר עלי תמר, שם עמ' פ']: ר' לוי בשם ר' חמא ב"ר חנינא: דכתיב, "וסכות על הארון את הפרוכת [כך צ"ל]- מיכן שהדופן קרוי סכך, ומיכן שעושין דפנות בדבר שמקבל טומאה, כגון הפרוכת שהיא דופן, ואפילו דופן מקצתו עומד ומקצתו עקום מקרא דופן. וראיה לזה הפרוכת וכשרה היא, וגו'. מכאן, אם כן, גם למדין דין של דופן עקומה. הרי שמידותיה ותכונותיה ההלכתיות של הסוכה, דפנותיה והסכך שלה, נלמדו כולם בדרך דרשנית מן הכרובים וענני הכבוד.

כל אלה הלימודים הם על פי מקורות שדרשו חז"ל מן המקרא, וכמובן המצוה העיקרית של ישיבה בסוכה בחג הסוכות מפורשת היא בתורה, "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים…" (ויקרא כ"ג מ"ג). ויפה ניסח בעל השלחן ערוך באורח חיים סימן תרכ"א, בתחילתו: "בסוכות תשבו שבעת ימים" וגו', "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"- הם ענני הכבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש. (וזהו קיצור לשונו של הטור שם שהרחיב שלא כדרכו, במשמעותה הסמלית של הסוכה.) המורם מזה הוא שלמרות שהסוכה יכולה להיות, מבחינה הלכתית, כמעט ללא ממשות פיזית, שהרי הדפנות יכולות להיות רק שבעה טפחים ברוחבן, ועשויות מחבלים המתוחים בריחוק של פחות מג' טפחים זה מזה, כי אז נחשבים הם כלבודים זה בזה, ויכולות הן להיות כצורת הפתח, משמשת היא כשמירה לנו כענני הכבוד וכפריסתם של כנפי הכרובים הסוככים עלינו לשמרנו מכל רע.

אך במרוצת הדורות קיבלה מצוה זו של ישיבה בסוכה פנים חדשות, פנים שאין להם כל הסתמכות על פסוקי המקרא, אלא משמעות רעיונית עצמאית לגמרי. וכך מצינו בפסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ניוארק תשמ"ז, עמ' 458-457: א"ר אליעזר בר מרים: למה עושים אנו סוכה אחר יום הכיפורים? לומר לך, שכן אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי עולם, וביום הכיפורים הוא חותם את הדין. שמא יצא דינה של ישראל לגלות, ועל ידי כן הם עושים סוכה וגולין מביתם לסוכה, והקב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל [קרי: חוץ לארץ], שנאמר: " חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך" (מיכה ד' י').

דבר ידוע הוא שגלות מכפרת על עוונות (עיין בספרו של מר אבא ז"ל, מאמרות, ירושלים תשל"ח, עמ' 102.) כך למשל משמיענו ר' יוחנן בסנהדרין ל"ז ע"ב, ש"גלות מכפרת על הכל", (והשווה מכות י' ע"ב, שהיא מכפרת על שגגות), ובמסכת תענית ט"ז ע"א, על דברי המשנה שם (ריש פרק ב'); סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר… וכו', שואלת הגמרא: למה יוצאים לרחוב? ותשובתו של ריש לקיש- תלמידו של ר' יוחנן- היא: גלינו, גלותינו מכפרת עלינו.

בעל ספר המנהיג, ר' אברהם ב"ר נתן הירחי (1215-1155), מהדורת י' רפאל, ירושלים תשל"ח, ח"ב, עמ' ת"ב-ת"ג, מרחיב את דיונו על דברי הפסיקתא הנ"ל, וכותב כדלהלן: ועוד כי בהושענא רבא מקוימת חתימת ג' הספרים הפתוחים לפני הקב"ה, ונחתמים ביום הכיפורים. ובהושענא רבא תכלית הכפרה בשכבר התענינו בערב ראש השנה ועד יום הכיפורים, ונמחלו העוונות והזדונות והפשעים, ועל חייב מיתות שוגגין הם גולין מהבתים לסוכות שהן דירת עראי (ראה סוכה ז' ע"ב), ועל זה נתכפר לנו הגלות. (וראה במקבילות שהביא המהדיר שם.)

ואילו אצל המהרי"ל הופך רעיון זה להיות מרכזי בהבנתו את מהות הישיבה בסוכה, וזה לשונו בריש הלכות סוכות, מהדורת רש"י שפיצר, עמ' ש"ס):… צוה מצות סוכה סמוך ליום הכיפורים, שצריך להיות נע ונד [ ובשינוי נוסחאות שם יגלו] מביתו לסוכה, ודומה לגלות למכפר נמי

עוונות, עכ"ל.

הוי אומר, היציאה מן הבית אל הסוכה הפכה להיות בעלת משמעות סמלית חדשה, וכאילו יצאנו לגלות המכפרת עוונותינו. ועל כן מובנת היא האמירה המיוחדת שהתלוותה לכניסה לסוכה, המובאת בסידורו של הריעב"ץ (שערי שמים, אלטונא תקי"ג, קל"ו ע"א): נהגו עכשיו לומר: יהי רצון מלפניך, ה' אלקי ואלקי אבותי, שתשרה שכינתך בינינו, ותפרוס עלינו סוכת שלומך, בזכות מצות סוכה שאנו מקיימין, וייחודא שמיא דקודשא בריך הוא ושכינתא בדחילו ורחימו… בזכות צאתי מביתי החוצה, ודרך מצותך ארוצה, ייחשב לי בזאת כאילו הרחקתי נדוד, הרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני… ותיטיב לי החתימה… ברוך ה' לעולם, אמן ואמן, וגו'. (והוא בסידור האר"י הקדוש. וראה מה שכתב ר' צדוק הכהן מלובלין, תרצ"ד, חג הסוכות, עמ' 240-239, שעמד על השאלה: איך ייתכן שתהיה מצות ישיבה בסוכה נחשבת לגלות, ובפרט כי גלות היא עניין של צער, והמצטער פטור מן הסוכה, ע"ט.)

נמצאנו למדים כי רעיון מופשט זה, שאין לו כל שורש ויסוד במקראות, הפך את הישיבה בסוכה למעין ישיבה בגלות, ואף את מעשה היציאה מן הבית אל הסוכה- שהיא כמעין "הכשר מצוה" לכאילו יציאה לגלות, ובהתאם לכך נתחברה אמירה מיוחדת זו שבתוכנה הודגשה נימה זו של הגלות. (וראה בהרחבת מה בספרי מנהגי ישראל, ח"ג, ירושלים תשנ"ד, עמ' קי"ד-קט"ז).

כן יש להעיר כי באשכנז היה חג הסוכות נופל בתקופת קור וחורף, עונת גשמים ושלגים (וראה מש"כ במנהגי ישראל שם עמ' ע"ה-ע"ז, על הישיבה בסוכה והשינה בה בקהילות אשכנז.) על כן לא קל היה לקיים מצות ישיבה זו, ואולי על כן נראתה היא כדרך של כפרת עוונות, ואילו לנו בארץ ישראל היא, בדרך כלל, ישיבה נוחה ונעימה. ואולם בימינו, ישנם מאחינו היושבים בערי הגולה שנמצאים בסכנה גדולה, סכנת חיים הגורמת להם לנדוד מבתיהם בגלות אחרי גלות. ויהי רצון שהקב"ה יפרוס עליהם את סוכת שלומו וישמרם מאויב וחרב ומכל פגע רע, וישיבם למחוז חפצם בקרוב בימינו. אמן כן יהי רצון.