עלות מול תועלת בתקצוב ממשלתי לעמותות יהדות

פורסם בדה מארקר, 11.3.24

 

בימים אלו מעבירה הממשלה 25 מיליון ש"ח לרשות לזהות יהודית של סגן השר אבי מעוז, המצטרפים למאות מיליונים נוספים המיועדים בתצורות שונות לעמותות "קירוב" וחיזוק יהדות. השאלה הגדולה האם הדבר יחזק את יהדותה של המדינה ולשם כך נמשול משל דמיוני:

 

בבחירות לכנסת ה-26 השתנתה המפה הפוליטית ועלתה ממשלת "שמאל מלא מלא". לאחר כמה וכמה מאמרי חשבון נפש של השמאל, הועלה הצורך "להילברל בלבבות" ו"להחזיר את עם ישראל בשאלה". מאות מיליוני שקלים הוקצו ע"י שר האוצר רם פורמן, יחד עם שר החינוך יאיר נהוראי, לטובת עמותות וארגונים אשר יפיצו ערכים של ליברליות, מדע וחופש בכל מקום. הוקמו "גרעינים ליברלים", ויחד עם ארגונים כמו "ראש ליברלי", פתחו סניפים בבני ברק, באלעד, בבית אל, ובכל מקום בו ניתן להפיץ את ה"אור הליברלי".

הארגונים גייסו כספים מתורמים פרטיים, אך חלקם בנה עצמו על תמיכה ממשלתית בעזרת תקנות תמיכה כמו "בית ליברלי", "תקנת הכוללים הליברלים", "תרבות ליברלית" ועוד. באופן רשמי התקנות היו פתוחות לכל וגם היו ארגונים חרד"ליים שקיבלו תמיכה, ואולם התבחינים נבנו בצורה שרק ארגונים בסגנון "הפורום החילוני" ו"דעת אמת" יוכלו להנות מעיקר התקציב.

הכנסים היו מרשימים, נכחו בהם נערים חרדים וחרד"לים ודוברת כמו הפיסיקאית שקמה ברסלר עברה מידי יום והציגה לדור הצעיר את נפלאות המדע, יחד עם מערך דוברים אשר מנגיש מדע פופולרי לציבור והופך אותו ככלי בניסיון להחזרה בשאלה.

 

נניח לרגע שמשל זה הינו מציאותי ועיריית בני ברק היתה מאשרת להם לעשות כנסים בגן וורשה. השאלה היא אם פעילות שכזו, שחלק גדול ממנה במימון המדינה, היתה מסייעת לחזרה בשאלה או לא.

אבקש לטעון שאכן יש ציבור דתי שהיה מושפע מהתכנים, אך מרבית הציבור היה מסתגר עוד יותר, מיישר את שורותיו ומתרחק מכל דבר שמריח ליברליות. הפעילות היתה גורמת לציבור הדתי להיכנס למצב תמידי של פחד. מילים כמו "מדע" או תורת האבולוציה, שכבר שנים אינן מאיימות על החיים הדתיים, היו הופכות לסמל של ניסיונות המרה. שיעורי מדעים שהתקיימו כהרגלם בחינוך הממלכתי דתי, היו הופכים לאיום, ומספר ועדי הורים היו מבקשים להוציא החוצה את העמותות שמלמדות מדעים. ערכים ליברליים שקיימים באופן טבעי בחברה הדתית, היו מסומנים ומוצאים ממנה.

ראשי הפורום החילוני היו חיים בתודעה של הצלחה לאור הפעילויות הרבות, אך בהפוך על הפוך, בראיית המקרו, הם היו מביאים לחיזוק תהליך התחרדות והקצנת החברה הדתית. זה היה קורה משתי סיבות מרכזיות: הראשונה בגלל הליהוק של מובילי המיזם: ראשי המיזם אינם חילונים ליברלים הקשובים לדעות ולתפיסות שונות אלא מדובר בסוג מסויים של חילוני קצה, אשר בטוח מידי בנכונות שיטתם האחת והיחידה.

הסיבה השנייה היא מימון המדינה: ברגע שיש מימון פוליטי, מכספי המיסים, הרי שהפעילות נצבעת כמאיימת ומרחיקה.

 

אם נחזור למציאות שלנו, בהתאם, אם חפצים אנו בחיזוק יהדותה של המדינה, איננו יכולים לעשות זאת ע"י ארגונים שבאים עם אמת אחת בלבד. כזו אשר אינה מאמינה בפשרות כלפי אחרים, אך דורשת אותן כלפיה. כאשר נשאלתי פעם ע"י הורה חילוני, כיצד יוכל להבדיל בין אדם דתי קשוב לבין אדם דתי "סגור", נתתי לו את מבחן ההזמנה ההדדית: אם ראש הארגון מוכן להזמין אותך כחילוני לדבר מול ילדיו, הרי שמדובר באדם שראוי לעורר איתו שיח יהודי. אם הוא יסרב בנימוס והזמנתו אליך היא חד צדדית, הרי שלא יצא מזה דבר טוב.

 

אז מה כן יסייע לקרב את עם ישראל ליהדותו?

ננסה להציע ארבעה מרכיבים:

הראשון והחשוב הוא דוגמא אישית במידות טובות. מרכיב זה עולה מספר פעמים ע"י חז"ל, כגון באמירה הידועה: "ואהבת את ה' אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות – מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו… ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו…". אין תחליף לדוגמא אישית.

 

המרכיב השני הוא לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים- כלליים. מאות אלפי שעות יהדות במוסדות הכללים מגן ועד תיכון, הם המקור הראשון של כל ילד חילוני על יהדות וראוי לפעול לכך שדווקא חילונים הם אלה שילמדו אותן. באופן פרדוכסלי, דווקא גורמים דתיים, הם אלו שפועלים לנתינת עצמאות יתרה לבתי הספר, באופן שיגרום להדחקת לימודי היהדות לקרן זוית. הדבר נעשה בין ע"י טיפוח מערכות חינוך פרטיות על חשבון מערכת החינוך הממלכתית, ובין ע"י הענקת חופש פעולה רחב מידי למנהל, אשר כאמור, יגרום ללימודי היהדות להיות הראשונים שנופלים ממערכת השעות.  במקביל, דווקא גורמים דתיים פועלים לגדר את תקציב שעות היהדות למערכות חינוך דתיות בלבד, במקום לחלקן בשווה לכלל האוכלוסייה.

 

המרכיב השלישי הוא חיזוק החינוך הממלכתי דתי ופתיחת שורותיו בכל מקום. מנתונים רבים עולה כי המקור המרכזי להתקרבות ליהדות, במספרים הגבוהים ביותר, הינו החינוך הדתי אליו מגיעים מידי שנה אלפי משפחות חילוניות ומסורתיות. באופן פרדוכסלי, מי שמרחיקים משפחות אלה הם לעתים דווקא גרעינים וקבוצות חרד"ליות אשר מגביהות את חומות בתי הספר, ומביאות ע"י כך להברחתן אל החינוך החילוני.

 

המרכיב הרביעי הוא הקהילות ובתי כנסת הפועלים באופן וולנטרי. זכורני בילדותי כיצד הציבור הרחב היה מגיע לבתי הכנסת ביום כיפור, חוגג את בר המצווה ורואה עצמו שייך במידה רבה לבית הכנסת. מודל זה קיים ביתר שאת בקהילות היהודיות בעולם, אך בישראל נותר כמעט ורק בבתי כנסת של עדות המזרח. צו השעה הוא להחזיר את בתי הכנסת להיות פתוחים ומכילים, אך הדרך לעשות זאת היא ללא תמיכה ממשלתית.

הכנסת המרכיב התקציבי היא זו שמקלקלת את השורות, הופכת את הפעילות לבעלת סממן פוליטי וצובעת אותה בגוון מאיים ומרחיק. דווקא הויתור על תקציבי גרעינים תורניים וריחוקם מהפוליטיקה, הוא זה שיחזק את מקומה של היהדות ויהפוך אותה למקור השראה.