עליות ומורדות בדרגות הקדושה, פרשת ויקרא, תשפ"ב
לפני כחמישים שנה, בפרשת ויקרא, פגשתי לראשונה את מי שלאחר מכן הייתה לי לאשתי ובחירת לבי. באותה הפגישה היא שאלה אותי, אולי בכדי לבחון אם בן תורה אנכי, למה המילה הראשונה בספר ויקרא כתובה באלף זעירה, ויקרא. ולא ידעתי לענות לה, במשך שנים רבות היא הייתה מזכירה לי את אותה השאלה בה נכשלתי בבחינתה, וגם אז לא היה לי מענה לשאלתה.
והנה רק לאחרונה שמתי לב כי אצל בלעם נאמר, "ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו…" (במדבר כ"ג ד'), וכתב על כך הרמב"ן: בעבור לא היה האיש הזה מגיע למעלת הנבואה, על כן יאמר בו כלשון הזה. כי עתה בא אליו דבור ה' דרך "מקרה" לכבוד ישראל… וכו'. הרי כאן מעין משחק מילים המרמז על ההבדל בין "ויקרא", מלשון "לקרוא", לבין "ויקר" מלשון מקרה, רמז הבא ללמדנו על דרגת הנבואה הנחותה של בלעם. וממשיך הרמב"ן שם: לכן אמר בו: "ויבא אלקים אל בלעם" (שם כ"ב ט'), כי הלשון הזה לא יאמר בנביאים, רק ממי שלא בא במדרגה ההיא. וכן "ויבא אלקים אל אבימלך" (בראשית כ' ג'), ו "ויבא אלקים אל לבן" (שם ל"א כ"ד)… וכו'.
וכבר העיר על כך בעל כלי יקר, שכתב בזה הלשון: אלף של של 'ויקרא' קטנה, כאילו נאמר "ויקר". וטעמו של דבר להשוות נבואת משה אל נבואת בלעם, שנאמר בו לשון "ויקר", כמה שכתב "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה…" (דברים ל"ד י'), אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם. ואין הפירוש שהיה בלעם שווה למשה בנבואה חלילה, אלא כך פירושו, שמשה השיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על פי הבנתו… וכו'. אכן, לפי דבריו אלה ניתן לומר שההפרש בין נבואת משה לזו של בלעם מרומז באותה אל"ף קטנה הנוספת אצל משה על פני ה"ויקר" של בלעם.
אך עלתה המחשבה בליבי לומר כי ה"אלף" הזעירה הזאת באה גם לרמוז לנו כי הדברים הבאים בפרשה הזו העוסקת במעשי הקורבנות וכו', הם, כביכול, בדרגה נחותה קמעא. שהרי מעשה הקורבנות בא לאחר חטא העגל, דשם נאמר, "וידבר ה' אל משה: לך רד כי שחת עמך…" (שמות ל"ב ז'): וכתב רש"י שם: "לך רד"- מגדולתך. לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם (ראה ברכות ל"א ע"א). באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה (ראה תנחומא כי תשא כ"ב). והכוונה היא שישנה מידה מסויימת של תלות הדדית בין העם ומנהיגיו, ובירידת דרגתו של העם, יורדת גם דרגתו של מנהיגו, כפי שעמדו על כך המפרשים וגדולי החסידות.
והנה לפי שיטת הרמב"ם (מורה נבוכים ג' ל'- ל"ז, ובדומה לו בויקרא רבה כ"ב ח') כל עניין הקורבנות לא היה אלא מעין פשרה, שכאשר ראה הקב"ה כי אין בני ישראל מסוגלים להתנתק לגמרי ממחשבת עבודה זרה והקורבנות הקשורים אליה, נתן להם מעין תמורה ותחליף שמצד אחד דומה לה, אך בפן העיקרי הרי היא טהורה בתכלית הטהרה, וזהו סוד מעשה הקורבנות.
אכן כך היא שיטתו של הרב קוק זצ"ל, וכפי שהסבירה תלמידו המובהק הנזיר, הרי הוא ר' דוד הכהן זצ"ל, במסתו המופלאה "חזון הצמחונות והשלום" (אצל לחי רואי, ירושלים תשנ"ו), בה מבואר כי לעתיד לבוא לא יהיו קורבנות בעלי חיים, אלא אך ורק נסכים ומנחות. והדברים מצויים אף בסידורו של הרב "עולת ראיה", שלעתיד לבוא תשלוט הצמחונות בנו. והרחיב על כך ועל חובות האדם כלפי בעלי החיים במסתו "אפיקים בנגב", שפרסם ב"הפלס", ברלין תרס"ג- תרס"ד, וב"טללי אורות" שבתחכמוני, ברן תר"ע.
לירידה זו שלאחר חטא העגל, כבר קדמה ירידה אחרת בראשית תקופת האנושות. שהרי על אדם הראשון וחוה אשתו נאמר: "ויאמר אלקים: הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א' כ"ט). ומה שכתוב שם בפסוק כ"ח, "ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ", ביאר הרד"ק שם: "ורדו"- לא אמר אלא לדורות מהמבול ואילך. וכן אף דעתו של אבן עזרא, כפי שכתב לפסוקים כ"ט-ל': "פרי עץ"- מותר לכם… ועד נח לא הותר הבשר עד אחר המבול, וגו'. ראה בראשית ט' א'-ג': "ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל". וכתב רש"י שם: "לכם לאכלה"- מה שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא רק ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל. (וראו סנהדרין נ"ט ע"ב.)
ולולי דמסתפינא הייתי מוסיף ואומר כי הלשון "ורדו" יש בה בכדי לרמוז לאותה ירידה, בבחינת "לך רד".
ואולי ממה שראינו לעיל, יובן אף עניין נוסף. כי בשמות מ' ל"ה נאמר, "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן". ואילו בבמדבר ז' פ"ט נאמר, "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים, וידבר אליו". וביאר רש"י (על פי ברייתא דרבי ישמעאל א' ח'): אמור מעתה: כל זמן שהיה בענן, לא היה יכול לבוא. נסתלק הענן, נכנס ומדבר עימו וגו'. ואף זה דייק ר' יוסף בכור שור על הפסוק בריש פרשתנו: "וידבר ה' אליו מאהל מועד"- "מאהל מועד", לפי שהיה משה חוץ לאוהל, כדכתיב, " ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן" (שמות מ' ל"ה), בא הקול אליו, וגו'. ושמא הכוונה בזאת היא כי בעת ירידת דרגתו של משה, לאחר חטא העגל, לא יכול היה להיכנס לתוך אוהל מועד בעוד כבוד ה' מילא אותו, ורק שמע את קול ה' כאשר הוא עומד מחוץ לאוהל. ויש אשר עלתה דרגתו וישמע את הקול בהיותו בתוך האוהל והקול מדבר מעל הארון ומבין שני הכרובים.
ללמדנו שכפי שלכל בני האדם ישנן עליות ומורדות, כך אף למשה עליות ומורדת היו לו, אף כי בדרגות אחרות משאר בני האדם. ובכל הדורות ישנן תקופות של שפל, ושומה על העם להתעלות, כי בכך גם יתעלו מנהיגיו. ויהי רצון שנתעלה גם אנו במעלות הקדושה, ותהא בכך גם בכדי רפואת הגוף יחד עם רפואת הנפש בקרוב בימינו, אכי"ר.
