על ברכת הגומל לנשים יולדות. פרשת ויצא, תשפ"ג
גר אני כעת בישוב דתי קטן ליד ים המלח בשם אבנת- מלשון אבן-, ששם רבים התינוקות והילדים על פני הגדולים. כי כמעט בכל שבוע מתבשרים אנו על לידה חדשה. והנה במשנה ברורה אורח חיים רי"ט ס"ק ג', איתא: צריך לברך ברכה זו [ברכת הגומל] בפני עשרה, ותרי מינייהו רבנן, דכתיב, "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" (תהילים ק"ז ל"ב). ומי הם המברכים? זה מתבאר שם סעיף א': ארבעה צריכים להודות… ומי שהיה חולה ונתרפא… וכו', (על פי ברכות נ"ד ע"ב). עוד כתב המשנה ברורה, ד"ה ומי שהיה חולה:… ועוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות [ואפילו מצד חינוך ותמה על כך באשל אברהם שם סעיף א', וחלק עליו מהר"א אזולאי כמובא בילקוט יוסף חלק ג' עמ' תק"ע, ובשו"ת בית נאמן לנאמן ס"ט, בני ברק תשע"ה, סימן כ"ד, עמ' קי"ד-קט"ו], וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו. וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה… ולא אורח ארעא לאישה. ויש שכתבו דמכל מקום נכון הוא שתברך בפני עשרה, על כל פנים בפני נשים ואיש אחד. (עיין בכנסת הגדולה ואליה רבה וכו').
אכן, הכנסת הגדולה (לבית יוסף אורח חיים שם) כתב: ותמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל, ויראה לי שמנהג בטעות הוא, כיוון שברכת הודאה היא, מי פטר לנשים מברכה זו! ואם משום שצריך להודות לפני עשרה, ואין כבודה של אישה לעמוד בפני אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה [יבמות ע"ז ע"א], אין טענה זו מספקת לבטל ברכה שנתחייבה בה.
ובעקבות פסיקתו של בעל כנסת הגדולה (ודעתו של מהר"י מולכו בתשובותיו כ"י סי' קמ"א), קבע בעל כף החיים, הלא הוא ר' יעקב חיים סופר (שם): נשים חייבות בברכת הגומל… ואין לאלה לברך אלא בפני עשרה כמו איש [הגהות הטור, ברכי יוסף לחיד"א, אורח חיים כ"י, ודלא ככנסת הגדולה שסבר דדי בפני איש אחד או נשים]. ומשום שאין כבודה של אישה לעמוד בפני אנשים, יש לה לברך בבית הכנסת [בעזרת] נשים. וישמעו עשרה אנשים בבית הכנסת שלהם, או בפני עשרה ממקורביה ומיודעיה. ואם לאו, תברך בלא שם ומלכות.
אמנם באליה רבה (שם אות י"ב) כתב… נראה לי שיותר טוב שבעלה יאמר "ברוך… אשר גמלך כל טוב", והיא תענה אמן. אשתו כגופו. [וראה בשדה חמד, מערכת ברכות ה', סעיף י"ט, שאין למחות בידי נשים הנוהגות לצאת ידי בעליהן.] וכן נראה גם דעתו של הערוך השלחן (שם סעיף ט') שכתב: ומזה למדו דאישה שנתחייבה בברכת הגומל, יכול הבעל לברך בעדה. ולכן כשילדה וניצולה מן הסכנה יכול הבעל לברך "שגמלך כל טוב", והיא תענה אמן, דאין לך אהבה ונוגע בטובתה יותר ממנו. ואשתו כגופו [ברכות כ"ד ע"א, כתובות ס"ו ע"א, סנהדרין צ"ג ע"ב, בכורות ל"ה ע"ב]- ועל כן אינה ברכה לבטלה (עיין שם סעיף ה')- (ב"ח, מגן אברהם שם ס"ק ד'), ודלא כיש מפקפקין בו (עיין בית יוסף וט"ז שם ס"ק ג'). אמנם הביאור הלכה (שם) כתב: צריך עיון- כמו בברכה על הנס [ש]אינו מברך בעל על אשתו, והוא הדין כאן. ותו, דכתב המגן אברהם (שם): משמע דסבירא ליה דכל ששמח בו רשאי לברך. וכל שכן אשתו שילדה. וכן משמע בדרכי משה [אות א'] ובשלטי הגיבורים [ברכות מ"ג, א' אות ו'], וכו כתב הב"ח [ד"ה, ואם בירך אחר], דלא כמו שכתב הבית יוסף [ד"ה וממה שכתב רבינו דלא-רבינו יונה]… וכו'.
וראה מה שסיכם ר' יהודה הנקין ז"ל, בספרו:
Responsa on: Contemporary Women’s Issue
, ניו ג'רסי 2003, עמ' 60-52, שם כתב (בהסתייגות כלשהי), However When it is customary for woman to recite the blessing in synagogue following childbirth they should continue to do so, so that the entire community can respond.
וראה עוד מה שכתב בספר שו"ת בני בנים ח"ד, ירושלים תשס"ה, סי' ה' עמ' כ"א-כ"ג. ואילו בעניין האיסור שב"קול אישה ערווה", שבהקשר זה לא התייחסו אליו הפוסקים, ראה מה שהרחבתי עליו הדיבור בספרי סדר נשי- הלכות לאישה המודרנית, ירושלים 2021, עמ' 48-47, 251-246, הערה 125-135, שבבית הכנסת, מקום שהשכינה שורה יש אימה ויראה המונעות הרהור עבירה, וכו', (על פי נידה י"ג ע"א, משום שיש שם "ביעותתא דשכינתא") ואכמ"ל.
המורם מכל זה הוא שאין מניעה הלכתית כלשהי לאישה לברך ברכת הגומל בבית הכנסת, או, על כל פנים, בעזרת הנשים, שממנה ניתן לגברים לשמוע את ברכתה, ולא כדברי אותם המקורות שמנעו ממנה, או הסתפקו בהתרת ברכתה זו בציבור.
ואולם, מה שנראה היה בעיניי כמפליא היא העובדה שהראשונה שבירכה ברכת הודיה אחר הלידה הייתה אישה. כי בבראשית כ"ט ל"ה קוראים אנו, "ותהר עוד [לאה] ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה, ותעמד מלדת". ובברכות ז' ע"ב איתא: אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאתה לאה והודתה, שנאמר, "הפעם אודה את ה'", וגו'. והקשה החיד"א בספרו פתח עיניים (לברכות שם) שהרי: דרשו חז"ל כי "מזמור שיר ליום השבת" [תהילים פרק צ"ב] אמרו אדם הראשון: [ויקרא רבה י' ה', מהדורת מרגליות עמ' ר"ו, בשמו של ר' לוי, ובמדרש תהילים ל"ב ג', וז', ובפסיקתא רבתי פרשה מ"ו, קפ"ז ע"ב, ובבראשית רבה כ"ב י"ג, מהדורת תיאודור עמ' 220, ובקהלת רבה א' ב'], ושם נאמר "טוב להודות לה'" (פסוק ב'). ותירץ על פי הפרקי דר' אליעזר פרק י"ט: טוב שיודה על פשעיו ויינצל מדינו של גיהנום… עוד הקשה בעל תורה תמימה (לבראשית שם, י" ט'): ודע דכלל דרשה זו, "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה", צריך עיון טובא לכאורה, מבבא בתרא י"ד ע"ב, דהמזמור שבתהילים (קל"ט) [למנצח לדוד מזמור], "ה' חקרתני ותדע" אמרו אדם הראשון, עיין שם ברש"י, ובאותו מזמור אמר, "אודך על כי נוראות נפליתי" (שם פסוק י"ד)… וכו'. אמנם הודיה זו היא אחרי זמנה של לאה אמנו, שהרי דוד אמרה, אך מה נעשה עם הודאתו של אדם הראשון? תשובתו של בעל תורה תמימה היא: אפשר לומר דהכוונה הכא היא מין הודאה של לאה, אשר נפל בחלקה יותר ממה שמגיע לה…, בזה הייתה הראשונה, והודאת אדם הראשון הייתה בכלל על נפלאות ה'. עוד אפשר לתרץ על פי פרקי דר' אליעזר, כי שם איתא: "מזמור שיר ליום השבת"- ר' ישמעאל אמר: המזמור הזה אדם הראשון אמרו, ונשכח בכל הדורות עד שבא משה וחידשו, שנאמר, "מזמור שיר ליום השבת", ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם הבא וגו'. וביאר הרד"ל [ר' דוד לוריא] שם [מהדורת ירושלים, תשס"ה, עמ' קס"ב הערה ט"ו]: שיש אומרים מזמורים שמן "תפילה למשה" [תהילים צ'] ולהלן, משה רבינו אמרן, כמו שכתב בשוחר טוב [מדרש תהילים] מזמור צ' [ובבבא בתרא י"ד ע"ב], ובכללן "מזמור שיר ליום השבת"… ורמז לזה שראשי תיבות מזמור שיר ליום השבת הוא "למשה", וכן הוא בפרי עץ חיים [לר' חיים ויטל] בכוונות [ס"ו ע"א], עיין שם…
הווי אומר שאף אם אדם הראשון הקדים באמירת ברכת הודיה כלשהי, וזו נשתכחה עד לזמנו של דוד המלך, ברכת הודאה על הולדת הבן לא נאמרה עד שבירכה לאה אמנו, ועל כן זכות ראשונים לה בברכה זו. אומנם היא לא אמרה בפני עשרה וכו'. אך ברור כי ברכת הגומל שלנו יניקתה מברכתה של לאה, וכפי דאיתא בהדיא בבראשית רבה ע"א ד' (ובמקבילות בתנחומא, ויצא י', ובמדרש שמואל כ"ה וכו', ראה במהדורת תיאודור עמ' 828), דשם איתא: אמר ר' לוי: "לא יגרע מצדיק עינו" (איוב ל"ו ז'- ובמקרא עיניו)- דיגמא דידיה [פירושו: בנים ובני בנים הדומים לו]. תפסה לאה פלך [=מידת] ההודיה, ועמדו כל בניה בעלי הודיה, (וראה בהערותיו של תיאודור שם, ובמקבילות שהובאו שם, וראה בהמשכה של הדרשה שם.) ועל כן בריר ושריר לי כי ברכה זו חלה על בנות ישראל, ונזכה כולנו לשמוח בברכות ה' הגומל לנו טובות וחסדים, כי קל גמולות ה'. אמכי"ר
