על הפוליטיזציה של הדת בישראל – הרצאה בכנס "עדה"/ משה קינלי טור פז

לפני כעשר שנים, מצאתי את עצמי עם חמישה חיילי מילואים נוספים, לאורך לילה
שלם, ליד ג'יפ תקוע, אי שם בנגב. הלילה היה קר אך אנו הדלקנו מדורה והכנו
לעצמנו ארוחת ערב מאולתרת. הימים היו ימי ערב הפסח ואחד מהחבר'ה, שחקן
תיאטרון חילוני ידוע, ביקש ממני, הדתי שבחבורה, לספר קצת במעשה יציאת
מצרים, הזכור לו אך במעורפל מימי בית הספר התיכון. פצחתי בסיפור בני ישראל
היורדים מצרימה בראשית ספר שמות, המשכתי לעשרת המכות, הפלגתי למעשה קריעת
ים סוף וקינחתי במעמד הר-סיני. כמעט ארבע שעות דיברתי, כשדברי נקטעים מדי
פעם בשאלת הבהרה של אחד מהחיילים. סיפרתי דברים שכל ילד בכיתה ו' מבית ספר
דתי יכול לספר, אך עבור רעיי, בני שלושים ומעלה, הדברים היו בבחינת אזכור
נשכחות. הכיפה שלראשי הפכה בעיני חברי לנשק, מפרט זניח לעובדה משמעותית.

סקרי מכון גוטמן מסוף שנות התשעים הפכו את השיח אודות הדת בישראל משיח של
ספקולציות לשיח של עובדות. אם תשעים ואחד אחוז מהציבור הישראלי מדווח שהוא
מדליק חנוכיה בחנוכה, שבעים וחמישה אחוז מדווחים שהם מחליפים חלק או את כל
הכלים לקראת פסח ושמונים ואחד אחוז מהציבור צמים את חלק או כל הצום, הרי
שלפנינו עובדות המציגות את הציבור בישראל כשומר מצוות או שומר מסורת במידה
רבה. על רקע זה בלטו נתונים אחרים שבדק המכון, וביניהם הנתונים לפיהם 74
אחוז מגדירים את יחסי דתיים וחילוניים כרעים או רעים מאד ו-47 אחוז סבורים
שצפויה מלחמת אחים על רקע דתי חילוני.

רוב הציבור הישראלי נוהג לשמור את מסורת ישראל ברמה כזו או אחרת, וזאת
למרות גל עליה עצום, חילוני ברובו, ממדינות ברית המועצות לשעבר, בשנות
התשעים. רוב הציבור הזה סבור למרות זאת כי יחסי דתיים וחילוניים הינם
מכשול גדול בקיומה של המדינה. רובו הגדול גם מתנגד לכפייה דתית מכל סוג
שהוא. כיצד ניתן להסביר פערים אלו?

השאלה מתחזקת והולכת מהכיוון של הציבור הדתי. רוב הציבור הדתי סבור כי
מדינת ישראל הופכת לחילונית יותר ויותר. היא פחות שומרת שבת, ישנם יותר
מקומות בילוי ומסחר הפתוחים בשבת, למעלה מ-600 חנויות ברחבי הארץ מוכרות
בשר חזיר, הטלוויזיה הפכה לבוטה וסקסיסטית יותר ויותר. התחושה הזו בולטת
בניגוד לחיזוק בכוחן של המפלגות הדתיות בכנסת, נציגות הציבור הדתי בארץ.
כיום ישנם למפלגות הדתיות 23 מנדטים, 50 אחוז יותר מאשר לפני שני עשורים.
בנוסף, ישנם כשבעה ח"כים דתיים במפלגות אחרות. כלומר כרבע מחברי הכנסת
בארץ הינם דתיים. כיצד ניתן להסביר את תחושת 'ירידת הדתיות' בישראל דהיום,
אל מול ההתעצמות הפוליטית הדתית ושמירת המסורת המסיבית בישראל? שאלה זו
מתחדדת אל מול כניסתם של דתיים רבים לאמצעי התקשורת, לצבא ולבתי המשפט.
קיומם של שנים או שלושה שופטים עליונים דתיים ושלושה-ארבעה אלופי צה"ל
דתיים, הינו מצב ללא תקדים. מדוע חשים הציבור הדתי לאומי והחרדי ירידה
ביהדותה של המדינה?

דומני כי יש לחפש את התשובות לשאלות בשני מקומות מרכזיים. הראשון הוא
תפישת הדת של המנהיגות הדתית בישראל. השני הוא בפוליטיקה הדתית.

ראשית, המנהיגות הדתית מציבה היום דרישות טוטאליות להגדרת דתיות מהי. כפי
שהצביעו הפרופסורים צ'ארלס ליבמן (ז"ל) וברוך זיסר בספרם 'ובחרת בחיים'
(תשס"ד), השיח הישראלי איננו פתוח להגדרות נרחבות של דתיות. דת נתפשת
בפרשנותה האורתודוכסית המצומצמת ביותר, ע"י חילונים ודתיים כאחד. האופציות
הקונסרבטיבית והרפורמית, כמו גם הדתיות המודרן – אורתודוכסית או המסורתיות
המזרחית, כמעט ואינן עומדות על סדר היום הדתי בישראל. כמילותיו של פרופ'
אסא כשר: 'אני מעדיף שבית הכנסת בו אינני מתפלל יהיה אורתודוכסי'. לאור
זאת, חש הישראלי החילוני מנוכר לאורח החיים ההלכתי המוצג לו כ'יהדות'.
הישראלי הדתי מצידו, איננו מתרשם מהדלקת נרות וארוחת ליל שבת של החילוני,
הצופה אחר-כך בתוכנית טלוויזיה והולך למשחק כדורגל. בזאת מביעים שני
הצדדים את אי סיפוקם מהמסורתיות הישראלית, ואינם רואים בה בת-שיח ליהדות
הישראלית האורתודוכסית. שיח זה מנותק כאמור מהמציאות הישראלית המסורתית,
ותורם במידה רבה לניכור הדדי. העובדה שגם מפלגות כש"ס והמפד"ל נהנות
מתמיכת חילונים ומסורתיים רבים, ושפעילויות החברה למתנ"סים בחגים זוכות
לנוכחות מרשימה של יהודים חילונים הבאים להשתתף בטקסים דתיים, איננה זוכה
להערכה פנים-דתית.

מי שעוקב אחרי דפי פרשת השבוע נפוצים מאד בבתי הכנסת בישראל [בין השאר עקב
ירידת הענין בתפילה!], מתרשם כי פועלות היום בישראל תנועות ציוניות דתיות
של החזרה בתשובה, נוסח פעילות חב"ד. תנועת 'מעייני הישועה' טוענת לאיושם
של עשרות דוכני הנחת תפילין ברחבי הארץ. הדרך החדשה הזו מובילה את הציונות
הדתית מתפקיד המגשר שבחרה לה בשלב מסויים בתולדות הציונות, להסתגרות בצד
אחד של הגשר, ליד היהדות החרדית. מי שמחזיר בתשובה יתקשה להמשיך לנהל שיח
פתוח, יהודי תרבותי, עם הצד החילוני במדינה.

שנית ואולי חשוב יותר, הדתיות מתקשרת היום בישראל עם שורה של כלי ביטוי
פוליטיים, המסמלים בעיני הישראלי את הדת באשר היא. תהודתו של המאבק על ארץ
ישראל גדולה לעין ערוך מהפרסום לו זכו מפעלי חסד שהוקמו בשנים האחרונות על
ידי החברה הדתית. במידה מסויימת זוכים החרדים האשכנזים לעדנה בשיח
הישראלי. אורי לופוליאנסקי, ראש עיריית ירושלים, הקים את מפעל החסד 'יד
שרה'. יהודה משי זהב, המכונה הקמב"ץ של העדה החרדית ומוביל מלחמות השבת
בשנות ה-80, הקים את זק"א, שזוכה להערכה רבה בציבוריות הישראלית רווית
האסונות. לעומתם, אפי איתם, יו"ר המפד"ל, תא"ל (במיל.) בצה"ל, מוביל את
המאבק על ארץ ישראל השלמה. ערן שטרנברג הציוני דתי הוא הדובר הרהוט והניצי
של גוש קטיף. שני לוחמים של חסד אל מול שני לוחמים על ארץ ישראל. אלו שני
קטבי יהדות אותם פוגש הישראלי דהיום. במידה רבה הוא מעדיף את החרדי
המסתגר, אשר תורם בדרכו רבת החסד, ומפיצת החסד של אמת, מאשר את הציוני
הדתי המשרת עימו בצבא אך מתמודד עימו על הגדרת הציונות ובמידה רבה משחק על
אותו מגרש.

זאת ועוד, הרב עובדיה יוסף הפך בעיני חילונים רבים לסמל הבורות
והפרימיטיביות בדת ישראל. הסיבה לכך היא דווקא פתיחותו הטכנולוגית והעובדה
שדרשותיו מבית הכנסת בשכונת היזדים מועברות במוצאי שבת לכל רחבי העולם. כך
מוצפים עיתוני אמצע השבוע באמירה כזו או אחרת של הרב עובדיה אודות
החילונים, הגויים או הנשים, שאמורות היו להישמע באוזניים דתיות בלבד.
הציונות הדתית, אשר התקנאה ברעותיה החרדיות, הצמיחה בשנים האחרונות ממש
'יש מאין' את גדולי התורה שלה, הרבנים מרדכי אליהו ואברהם שפירא. רבנים
אלו שצמחו בסביבה חרדית הפכו לפוסקי הדור עבור ציונים דתיים רבים. תופעה
זו, של ניסיון לייצר 'דעת תורה' ציונית דתית, מקבילה לזו של הרבנים אלישיב
ויוסף החרדים, לוקחת את הציונות הדתית צעד נוסף אל עבר ההתנתקות מהמדינה
המודרנית.

ש"ס הפכה לאויב הדמוני של השמאל החילוני, ואליה מצטרפת בחדווה רבה המפד"ל,
לוחמת ארץ ישראל השלמה. בעיני חלקים גדולים בציבור בישראל שתי המפלגות
הללו הן האיום הגדול על חייהם החילוניים המודרניים.

כמו במקרים רבים אחרים, לפוליטיקה חיים משלה, והם אינם חופפים את החיים
היומיומיים של האדם הפשוט. היא משפיעה בעיקר על נקודות הפתיחה של חיינו
ובכך חשיבותה. אבל לחיים כח משלהם. כמעט כל אדם דתי יעיד כי יש לו קשרים
טובים עם ישראלים חילונים. קשרים אלו בנויים על אחווה שנוצרת משותפות, בין
אם היא שותפות לנשק, לספסל הלימודים, למקום העבודה או לבית המגורים. קשרים
אלו בנויים על בסיס אישי. כמעט כל אדם דתי שמע בחייו את המשפט: 'אתה לא
כמו כל הדתיים…'. קשרים אלו מעידים כי תיתכן, הלכה למעשה, שותפות בין
חילונים ודתיים בישראל. שותפות זו חייבת להתגבר על המכשול הפוליטי.
לאחרונה יצא לי להשתתף

בתוכנית טלוויזיה בה נכחו שני פוליטיקאים, ערבי ישראלי ודתי לאומי. השנים
החליפו הלצות מאחורי הקלעים ונראו נינוחים ושלווים. עם כניסתם לאולפן הם
עטו, כל אחד בנפרד, ארשת רגוזה ותוקפנית, הרבו בהתקפות הדדיות וביקרו כל
אחד את הצד השני בחריפות.

השיח הפוליטי מתאפיין בקיצוניות ובחריפות, בצחצוח חרבות. שיח זה ניזון
מתחושת פוליטיקאים כי הם מייצגים את רצון הציבור וציבור זה מצפה מהם
לקיצוניות והתלהמות, וכמובן מן המלחמה על הזמן היקר בתקשורת והרצון
הצהובוני בכותרות. כך יוצא שהציבור מזין את הפוליטיקאים בשיח שהוא עצמו
איננו משתמש בו. הציונות הדתית חייבת לסגל לעצמה לא רק שיח דתי חדש אלא גם
שיח פוליטי אחר. הדרך העכשווית יוצרת חילול ה' עצום. היא מרחיקה חילונים
בדיוק כפי שעשו חוקי השבת והכפייה דתית של שנות השמונים.

צריך להיווצר בישראל קוד אתי-פוליטי שיכיל פוליטיקאים דתיים וחילוניים
כאחד. גם השיח הרבני המזין את השיח הפוליטי חייב להשתנות. רבנים חייבים
להבין שהם הפכו לדמויות מצוטטות בשיח הישראלי. היות ודבריהם מייצגים את
היהדות של כולם, הם חייבים להפסיק להתנהג כאילו הם משוחחים אך ורק עם בני
ברית.

דומני כי הפוליטיקה הדתית הינה כיום גורם מעכב ומפריע בשיח הדתי בישראל.
היא אימצה את הדוגמות של הפוליטיקה הכללית ופועלת על פי כללי המשחק
החילונים. ואולם, כפי ששמע כל יהודי דתי במהלך חייו, 'ממכם מצפים ליותר'.
כאשר יהודי פוגע באדם, הוא נתפש כאיש שפל ונבזה. כאשר יהודי דתי פוגע או
מבצע כל פשע אחר, הוא גורם ליהדות כולה להיראות שפלה ובזויה. שיח זה,
המודע לבעיה של חילול ה', כמעט איננו נשמע בציבוריות הישראלית. עולם
ההישגים בפוליטיים תפש את מקומו של עולם של קידוש השם. הציבוריות הישראלית
משוועת היום לדמויות שייצגו את הדת באופן המקדש שם שמים. חלק מהפוליטיקאים
החרדים הבינו זאת. הגיע הזמן שרעיהם הציונים דתיים יפנימו ויישמו בהתאם.
הרי מהם מצפים ליותר.