על חומרת הלבנת פנים, פרשת צו, תשפ"ג
בויקרא ו' י"ז-י"ח קוראים אנו, "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: זאת תורת החטאת- במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת לפני ה', קדש קדשים הוא". ועל הפסוק השני נאמר בירושלמי יבמות ח' ג':… כי הא דאמר ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש, "במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת לפני ה'"- שלא לפרסם את החטאים וגו'. ופירש בעל קרבן העדה שם: לכך לא קבע לחטאת מקום בפני עצמו לשחיטה שלא יבינו הרואים שהיא חטאת ומתבייש, וגו'.
ובמדרש תדשא (שנקרא אף מדרש ר' פנחס בן יאיר וכו') איתא על הפסוק שם י' י"ט, "הכהן המחטא אתה יאכלנה במקום קדש תאכל בחצר אהל מועד"- למה גזר לכהנים שלא לאכול חטאת הדיוט חוץ למקדש אלא בחצר אהל מועד? שלא ילמוד אדם אחר שחטא ההדיוט ההוא ויתבייש. (תורה שלמה שם עמ' 199 אות ק"ע, אך טרם מצאתיו בבית המדרש ליעללינעק ח"ג. עמ' 164 ואילך. ולא באוצר המדרשים לי"ד אייזנשטיין, ח"ב, עמ' 475 ואילך.)
ובסוטה ל"ב ע"ב מוצאים אנו לימוד זה בהקשר אחר אך באותו עניין: מפני מה תקנו תפילה [דהיינו עמידה] בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חילק הכתוב בין חטאת לעולה, וגו'. (וראה בתורה שלמה לויקרא ד' כ"ד, עמ' 207 אות קמ"ט, על הלשון "תקנו", ואילו בלקח טוב הלשון הוא "סמכו", עיין שם, וראה להלן. וראה מה שהביא שם ממה שכתב העין יעקב. ואילו לגבי הא דאיתא בברכות כ"ד ע"ב: המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני האמונה, ראה בשלחן ערוך אורח חיים ק"א ב', ואכמ"ל.)
ובספר הפרדס הגדול, לבית מדרשו של רש"י, סי' נ"ז, מבאר שלמדו עניין זה מחנה, שכתוב בה, "היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א' א' י"ג), למדה לעשות כן מהקב"ה שציווה "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת". למה מקום אחד לשחיטה? מפני כבוד הבריות (וראה תורה שלמה לויקרא ו' י"ח, עמ' 195 אות קס"ב.)
ומעין זה באבות ה' ב': עומדים צפופים ומשתחווים רווחה, וכתב רש"י שם: משתחווים כלפי השכינה לבקש ולשאול כל אחד לפי צרכיו, הוה ריווח בין אחד לאחר ד' אמות, שלא ישמע תפילת חברו. ובמושב זקנים כאן בשם רב האי גאון: דלהכי היה ריווח בין איש לחברו ד' אמות, כדי שלא ישמע כל אחד וידוי של חברו ויתבזה עליו, שהתורה הקפידה לכסות החוטא.
ובשלחן ערוך אורח חיים תר"ז ב' כתב המחבר: אין צריכים לפרט החטא [בוידוי מנחה של ערב יום הכיפורים] וגו'. ועל זה כתב המגן אברהם שם (אות ב'): משמע דאיירי אפילו בקול רם. ונראה דדוקא בחטא מפורסם. אבל בחטא שאינו מפורסם לכולי עלמא אסור לאמרו בקול רם, כדכתיב "אשרי נשוי פשע [כסוי חטאה]" (תהלים ל"ב א'), וגו'. (וראה הסוגיה ביומא פ"ו ע"ב, והמחלוקת בין ר' יהודה בן בבא ור' עקיבא, ודברי המגן אברהם בהמשך שם, ובתורה שלמה שם, עמ' קצ"ו אות קס"ז.)
והנה מעצם הלימוד מקרבן החטאת שבגמרא בסוטה שם נשאלה סדרה של קושיות בהמשך הסוגיה בזה הלשון: ולא! והא איכא דמים (כלומר: והרי יש סימנים אחרים להכירה, רש"י), דם חטאת למעלה [מחוט הסיקרא, דכתיב, "על קרנות" ויקרא ד' כ"ה, ובעולה כתוב "קרנות", והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא, וכן בשאר דמים]? התם כהן הוא דידע [לחודיה, ולא שאר כל העולם, ואין בושת בכך.] הא איכא חטאת נקבה, עולה זכר? התם מכסיא [הנקבות של נקבה] באליה [בזנבו, ולא ניכר]. תינח כבשה. שעירה מאי איכא למימר? (שאין לו זנב וניכר הנקבות.) התם איהו דקא מכסיף נפשיה, דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה, [שהרי כל החטאות של יחיד, רצה כבשה רצה שעירה, חוץ מחטאת עבודת כוכבים, שכתובה בה "עז בת שנתה" (במדבר ט"ו כ"ז).] חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה, מאי איכא למימר? התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה. [הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא כפרה מעונש גדול כזה].
הרי ששורה של שאלות נשאלה על דרשה זו, ואף שניתנו להן תשובות, יש במקצתן משום בדוחק. קושיות כאלה נשאלו גם על ידי הראשונים, כגון הא דהקשה בשפת החומה על חומת אנך של החיד"א, על פי רבינו אפרים, שלכאורה קשה, דהא במתנות אפשר להכיר, דבעולה שתי מתנות, ובחטאת ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח. ותשובתו: ויש לומר דמפני שהשחיטה כשרה בזר, יש במקום השחיטה גם ישראלים, וגם מוכרחים להיות שם הבעלים על הקרבנות משום סמיכה שהיא תקפה לשחיטה, מה שאין כן בזריקה שאינה אלא בכהנים ובושתה מועט, ובפרט שהכהנים רגילים בזה, וגו'. אך באמת קושיה זו כבר נשאלה בגמרא שם, "והא איכא דמים" וכו', ומשני התם "כהן הוא דידע" וכו'.
אך במגדים חדשים לר' דוד יואל וייס לויקרא, ירושלים תשע"ט, עמ' קי"ב, הקשה קושיה נוספת, שהרי ידוע שבכבש יש רק בזכר קרנים ולא בנקבה, וכדאיתא בבכורות מ"ז ע"א, שמשם משמע שסתם רחל אין לה קרנים. (והביא לכך מקורות נוספים.) ולפי זה צריך ביאור מאי שנא התם "מכסיא באליה" ולא ניכר שהיא נקבה. והרי ניכר בקרנים, שהכבשה אין לה קרנים, וזה סימן יותר ניכר שרואים גם מרחוק וכו'. ולאחר דיון בנידון נשאר הוא בצריך עיון.
הרי ששלל קושיות אלו שהובאו לעיל יש בהן בכדי ללמדנו כי הדרשה המקורית בעניין הקרבנות אינה אלא אסמכתא בעלמא, הבאה להשמיענו את חומרת איסור הלבנת פנים, שכאילו כבר מרומז במקרא, (וראה לעיל שהערנו על לשונו של הלקח טוב בשימוש מילת "סמכו" במקום "תקנו".) והרי רבו מימרותיהם של חכמים על חומרת איסור זה, כגון בבבא מציעא נ"ח ע"ב: תני קמי דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חברו ברבים שופך דמים. אמר ליה: שפיר כאמרת, דחזינן ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא (שהאודם יורד מפניו ונעשה חיוור). [והשווה ישעיה כ"ט כ"ב, "… לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו".] ושם: אמר מר זוטרא אמר רב.. . ואמרי ליה ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה [לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה]". (בראשית ל"ח כ"ה) וגו'. ופירש רש"י שם: אף על פי שהיו מוציאין אותה לשריפה, לא אמרה להם ליהודה נבעלתי, אלא "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה". ואם יודה יודה, וגו'.
(וראה מה שהארכתי בעניין זה בספרי
The Importance Of The Community Rabbi, pp. 168-172, note 6.)
ובאבות ג' י"א: ר' אלעזר המודעי אומר:… והמלבין פני חברו ברבים… אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק בעולם הבא. וראה בתורת המדות לר' ישראל יעקב ובנו אברהם ברוך, ירושלים תש"ז, עמ' שפ"ה-ת"ד, ערך "הלבנת פנים", שליקט מאמרים רבים בעניין זה. ולא יכולתי שלא לזכות את הרבים בסיפור הנפלא שהביא בסוף הליקוט שלו בעמ' ת"ג-ת"ד, והוא בתוך ספר ארך אפיים, לר' אברהם ילין, פיעטרקוב תרס"ט, סי' א', וזה לשונו: שמעתי מרב אחד סיפור נפלא בעניין זה. פעם אחת נזדמן שהגאון הר"ר יעקב מליסא ז"ל, בעל החוות דעת בא לניקלשבורג והגאון הר"ר מרדכי בנעט ז"ל היה שם אב בית דין בעת הגיעו, וכיבד הרב מניקלשבורג את הרב מליסא לדרוש בבית הכנסת, וגם הוא הלך לדרשתו.
בהיות הרב מליסא דורש הקשה לו הרב מניקלשבורג מירושלמי אחד. ולא השיב לו הרב מליסא כלום, רק קיצר תיכף דרשתו וסיים וירד. והיה נראה לכל שהרב מליסא לא מצא תשובה על הקושיא והקפיד על הביוש שהקשה לו ברבים, ומשום זה ירד. והרב מניקלשבורג כאשר ראה זאת ונצטער צער גדול מאד על שגרם ביוש להרב מליסא ז"ל, ומיד הלך אליו והרבה מאד לפייסו. והרב מליסא השיב לו שאין בלבו עליו כלום. אבל הרב מניקלשבורג לא נתקררה דעתו מתשובה זו ושוב נצטער מאוד על זה. ויהי כאשר נסע הרב מליסא משם, השתדל שכל בני העיר ילווהו בכבוד גדול, והוא הרבה מאד להתחנן ולבקש מלפניו שימחול לו. והוא שוב השיבו שבאמת לא הקפיד עליו בלבו כלום. אבל שוב לא נתקררה דעתו של הרב מניקלשבורג והיה עומד ומצטער מאוד. ויהי כראות הרב מליסא כן, קראו לצד אחד ואמר לו, הנה אגיד לכם עתה האמת, כי את אשר תפסתם אותי מהירושלמי, הנה באמת לא עיינתם שם שפיר, כי כדבריכם כן הוא רק אליבא דהוה אמינא שם. אבל המסקנה שם כדבריי. ואני לא הקפדתי על שאלתכם אותי כלום, ומה שלא השבתי לכם והראיתי לפני העולם כי הקפדתי על עלבוני, זאת הייתה רק משום כבודכם שלא אנצח אתכם ברבים ולא תתביישו על ידי.
ויהי כשמוע זאת הרב מניקלשבורג ציווה לקרות לבית הכנסת לדרשה, ויספר לפני כל בני העיר כל העניין, כי באמת לא הרב מליסא טעה רק הוא טעה, ועוצם ענוותו וצדקתו של הרב מליסא היה בדבר זה לבייש עצמו מפני כבוד חברו.
ואף שאין בנו מידות כאלה, עלינו להיזהר בתכלית הזהירות שלא לבייש ולהכלים פני חברנו ברבים, ויהי שכרנו בזה, אמכי"ר.
