על מצות קריאת שמע פרשת ויגש, תשפ"ג
בפרשתנו קוראים אנו על המפגש הדרמטי בין יוסף ליעקב אביו, וזה לשונו: "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (בראשית מ"ו כ"ט). והנה על הפסוק הזה מצאנו בדרך ארץ זוטא א' י' (מהדורתי עמ' 16, ושם 80-79), ובמסכת כלה ג' ט"ז (מהדורת היגר עמ' 238-237) את זה הלשון: העבר רצונך ורצון חברך מפני רצון שמיים, שכן מצינו ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף בנו וכו'. וביאר רש"י לבראשית שם: אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את השמע.
מקורו הישיר של רש"י אינו ברור, אך מצינו מסורת זו בכמה מספרי הראשונים, כגון בבראשית זוטא, לר' שמואל ברבי ניסים מסנות, מהדורת ר' מרדכי הכהן, ירושלים תשכ"ב, עמ' ש"ח, וכן הוא בייחוסי תנאים ואמוראים, מאת ר' יהודה ב"ר קלונימוס משפירא, מהדורת ר' י"ל הכהן מימון, ירושלים תשכ"ג, עמ' ק"פ, וז"ל: וברייתא היא במסכת דרך ארץ, שכן מצינן ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף, פירוש בשעה שויאסור מרכבתו ועלה לקראתו ונתראה אליו, ובאותה שעה היה יעקב אבינו קורא קריאת שמע, ולא הפסיק, וגו'. (ובהערה 26 שם, טוען ר"י מיימון שמקורו של רש"י אכן הוא בדרך ארץ זוטא, ונראים דבריו.) (והשוה רד"ק כאן בשם "ויש דורש".) והעניין מפורש יותר בתשובות הגאונים ליק, תרכ"ד. סי' מ"ה, וזה לשונו: שאלו מן קמאי רב יהודאי גאון ריש מתיבתא ז"ל:… מהו שלא נשק לו ליוסף? ואמר דהוה קרי יעקב אבינו קריאת שמע ולא פסק ליה, וגו'.
על דברי רש"י שהזכרנו לעיל הקשה בעל שפתי זקנים: איך נפל [יוסף] על צואריו, שמא יבטל כוונתו וכו'. [שהרי בברכות כ"ז ע"ב נאמר שאסור לעבור לפני המתפלל כדי שלא יבטל כוונתו.] ותירוצו, שקריאת שמע עיקר הכוונה הוא בפסוק הראשון דהוה עיקר קבלת מלכות שמיים, ובדומה לכך כתב החיד"א, בברכי יוסף ליורה דעה רמ"ד אות א'. אמנם במעין מאמר מוסגר נעיר, שלפי דעתו של ר' אברהם בן הרמב"ם היה זה יעקב שנפל על צווארו של יוסף, וכן פירשו אחדים מן הראשונים, אך רוב הראשונים פירשו כדעת רש"י ודעמיה. וכן הוא בתוספות השלם (לבראשית שם) שביארו מסורת זו, שמרומזת היא בפסוק "ויעל לקראת אביו" (שם)- אל תקרי "לקראת" אלא "לקריאת", כלומר לקריאת שמע של אביו. (וכן הוא במנחה בלולה ובדבק טוב וכו'). ושמא פירשו את הפסוק באופן זה, מתוך ייתור הלשון, שהרי אפשר היה לומר "ויעל אל", כי כך רצוי רבות במקרא, או אפילו "ויעל גשנה". (ראה לדוגמה בבראשית ל"ה ג', "ונקומה ונעלה בית אל", ושם פסוק א' וכו').
לפי דרשות אלה למדנו לדעת כי מאחר והיה יעקב עסוק בקריאת שמע, מנע את עצמו מלנשק את יוסף בנו, כי יהיה בכך משום הפסקה בתפילתו, והרי איתא ביומא י"ט ע"ב: תנא ר' אליעזר חסמא אומר: הקורא את השמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתו ומראה באצבעו, עליו הכתוב אומר, "ולא אותי קראת יעקב [יגעת בי ישראל] " (ישעיה מ"ג כ"ג). וכתב המהרש"א שם: ושמעתי בזה על פי המדרש, "ויבך על צוארו", ויעקב לא נפל, שקרא את השמע- וזה שאומר: "ולא אותי קראת", כי יעקב לא רמז בעיניו ולא הפסיק בקריאת שמע. (ולפי האמור קצת תימא על הא דאיתא בהגהת הרמ"א לשלחן ערוך אורח חיים כ"ד ד':.. גם נוהגים קצת לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל הוא חבוב מצוה. ואולי יש לתרץ שמכיוון שזה בפרשה השלישית, בה אין איסור ההפסקה, או שיש הבדל בין נשיקת אדם לנשיקת ציצית, ואכמ"ל.)
ונראה כי הלימוד הזה בא מתוך ההשוואה עם הפסוק שבבראשית מ"ה י"ד, ששם כתוב, "ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין נפל על צואריו". הרי ששם מפורש ששניהם בכו איש על צוארי אחיו, ודלא כפי שהיה במפגש שבין יעקב לבין יוסף.
והנה בשלחן ערוך אורח חיים ס"ג ב' איתא: מי שרוצה להחמיר על עצמו לעמוד כשהוא יושב ולקרותו מעומד נקרא עבריין, וגו'. והכוונה היא שחוששים שמא נוהג הוא כבית שמאי. שהרי שנינו בברכות א' ג': בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבוקר יעמדו, שנאמר, "ובשכבך ובקומך" (דברים ו' ז'). ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר, "ובלכתך בדרך" (שם). אם כן למה נאמר "בשכבך ובקומך"? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. אמר ר' טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים. אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל וגו'. ועל פי זה כתב השלחן ערוך שם שמי שמחמיר בעמידה נקרא עבריין. וכתב המגן אברהם (שם סעיף ג'): דמאי טיבותא יש בעמידה כיון דקרא "בקומך" לא איירי בהכי כלל לבית הלל, אלא מיירי בזמן קימא… וכו'. וזה שנקרא עבריין הוא על פי שבת מ' ע"א, [במימרא דרבא] מאן דעביד [צ"ל: דעבר] אדרבנן שרי למקרי עבריינא. (וראה באר היטב שם.)
כדברים הללו מצאנו בסדר רב עמרם גאון, מהדורת ר"ד גולדשמידט ירושלים תשל"ו, ח"ב סי' כ"א, עמ' ט"ו-ט"ז. [= אוצר הגאונים לרב"מ לוין לברכות, חלק התשובות סי' מ"ו, עמ' 26-25], וז"ל: והני דמתחזי מחמירין אנפשייהו למימרא דמקבלין עול שמים בעמידה, טעות ותעות בידם והדיוטות ובורות ושטות. למה להו לאישתבושי כולי האי? כבר קיימא לן הילכתא כבית הלל בכל התורה כולה. ובכמה דוכתאה גרסינן בית שמאי במקום בית הילל אינה משנה. ובכל פלוגתא דפליגי בית שמאי ובית הילל בכולי תנויי לא מיתוקמא הלכתא כבית שמאי אלא בשית… והני לא סגיא להו דעברי אדבית הלל, אלא אפילו כבית שמאי לא עבדי. דאי כבית שמאי, בצפרא מעומד וברמשא מוטה. ואינון לא שנא צפרא לא שנא רמשא מעומד. יש לך כסילות גדולה מזו? מכדי מאן תקינו קריאת שמע ערבית ושחרית? רבנן ניזיל בתרייהו. כי היכי דנהיגין בתרתי מתיבתא ובכל אספמיא ובכל קהילות שבארץ אשכנז כולם זכורים לאלף טובות וברכות. שכולם מלאים תורה ומצוות כרימון ומעשיהם מעשים נאים ומחמירים בבדיקת טריפה ובטבילת הנדה ובכל מה שראוי להחמיר. אבל בקריאת שמע מיושב.
לשונו החריפה של הגאון- "יש לך כסילות גדולה מזו וכו?'"- מביאה אותנו לחוש בעליל שיש כאן יותר מאשר רק ויכוח על סוגיית הגמרא בברכות י' ע"א, ובאמת הגאון עצמו הסביר שם, "שאותן האנשים שאומרים כי מנהג ארץ ישראל אנו עושים", ומסתמכים על הא דגרסינן בתלמוד ארץ ישראל הירושלמי (ברכות ב' א', ד' ע"א): רב הונא ורב אידי רב יוסף ור' יהודה בשם שמואל [כולם אמוראי בבל] אמר: צריך לקבל מלכות שמיים מעומד. מה אם היה יושב, עומד? אלא אם היה מהלך עומד וגו' (שם עמ' י"ז). ופירושו של עומד מפסיק מללכת.
והנה לכאורה ניתן להביא ראיה לכך שקריאת שמע נאמרת בישיבה ממה שפירשו אותו פסוק שהתחלנו בו, ששם נאמר "ויפל על צואריו", ועל זה דרשו חז"ל שעסוק היה בקריאת שמע. כי התרגום יונתן שם מתרגם "ויפל על צואריו- ורכין על פריקת צורא, (ולעומת אונקלוס שתרגם "ונפל על צורא"). והנה לשון "רכין" פירושו להתכופף כלפי מטה (השוה תרגום יונתן לבראשית מ"ט ט"ו, וכו'). משמע שיעקב ישב בקריאת שמע, ועל כן יוסף צריך היה להרכין את עצמו כלפי מטה- "ויפל"- בכדי לחבקו בצוארו. (וראה במילונו של סוקולוב לארמית ארץ-ישראלית, ערך "רכן", עמ' 525-524.) ואולי אף ראיה לכך מבראשית מ"ט ל"ג ששם כתוב, "ויאסף רגליו אל המיטה ויגוע ויאסף אל עמיו". ואילו לאחר מכן (שם נ' א') נאמר, "ויפל יוסף על פני אביו", ותרגם יונתן: אתרכין יוסף על אנפי אבוי, שהרי יעקב מוטל היה על מיטתו, והיה יוסף צריך להרכין את עצמו בכדי לחבקו ולנשקו. ואם כן, שמא בארץ ישראל, מקומו של בעל תרגום יונתן, היו כאלה שסברו כחכמי בבל שיש לשבת בזמן קריאת שמע, וכשיטת רב עמרם גאון.
אך לאמיתו של דבר מצאנו שזהו אחד החילוקים בין בני בבל ובני ארץ ישראל, שהרי בחילוקים שבין אנשי מזרח [=בבל] ובני ארץ ישראל, מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תרצ"ח, סי' א', עמ' 75, קוראים אנו בזה הלשון: אנשי מזרח יושבים בקריאת שמע, שדורשין בשבתך, ובני ארץ ישראל עומדין, וכו'. ואכן בארץ ישראל הייתה נטייה מחמירה לעמוד בשעת תפילות וברכות ידועות, ובייחוד אלה אשר ראוי בהן משום "שבח ותהלה אל חי העולמים", כלשון מסכת סופרים [הארץ ישראלית] ג' ט', (מהדורת היגר עמ' 246). כך, למשל, עמדו בברכת ההפטרה (מסכת סופרים שם ח'), ובאמירת "יהי כבוד ה'" בימים הראשונים של פסח (שם י"ח ג', עמ' 314), ובשעה שעונים "אמן יהא שמיה רבא" (שם כ"א ה', עמ' 358), ובשעה שאומרים "עלינו לשבח" (ספר המחכים עמ' 13, והאשכול עמ' 125, ומובא שם בשם פרקי דר' אליעזר [הארץ ישראלי] וליתא במהדורות שלנו), ואולי אף ב"כל הברכות" וכו', (ראה מרגליות שם עמ' 93, הערה 15.) נמצאנו למדים שבארץ ישראל בתקופת הגאונים נהגו בעמידות שונות משום חיבת מצוה… וכבוד המקום. ואילו גאוני בבל עמלו להשליט את מנהגי הישיבות הבבליות בכל קהילות ישראל, ונלחמו במנהג זה של עמידה בקריאת שמע. (וראה עוד במרגליות שם עמ' 93.)
ראינו לעיל את חריפותם של דברי רב עמרם גאון נגד שיטת ארץ ישראל. ויש להעיר כי שיטה קדומה זו מצויה אף בין הקראים. ואולי חריפותו של הגאון מופנית אף כנגד הקראים בעניין זה, כפי שהציע החכם ר"ד רעוועל, במאמרו בחורב ו' תש"ב, עמ' 18-16, ואכמ"ל.
ואם נכונו דברינו בפירוש תרגומו של יונתן הארץ-ישראלי, נצטרך להניח כי אף בארץ ישראל היו כאלה אשר קיבלו את מנהג בבל של ישיבה בקריאת שמע, ומדי ספק לא נפקינן.
תהא אשר תהא, אם בעמידה ואם בישיבה, בכך אין חולק שאת קריאת שמע קוראים בכוונה ובאימה, ביראה, ברתת ובזיע, וכלשון השלחן ערוך שם ס"א א'. (השוה הלשון בויקרא רבה כ"ז ו', ומהדורת מרגליות, עמ' תרל"ז.) ויהי רצון שתתקבלנה תפילותינו ברצון.
