על מקורה של אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", פרשת ויחי תשפ"ג
חוזרים אנו שוב לעניין קריאת שמע, ואולם הפעם בהיבט אחר לגמרי. שהרי ידוע לכל שאחרי שאומרים את הפסוק הראשון של קריאת שמע, שכפי שראינו בשיעור של השבוע שעבר יש בו משום קבלת עול מלכות שמיים, ישנה תוספת שנאמרת בשקט, תוספת שכלל אינה מפסוקי המקרא, והיא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" [להלן: בשכמל"ו]. נשאלת השאלה, מניין לנו פסוק זה, ולמה בא הוא להפסיק בין הדביקות? והנה הגמרא במסכת פסחים נ"ו ע"א מביאה ברייתא המבארת את אשר שנינו במשנה שם (נ"ה ע"ב), שבין ששת הדברים שנהגו בהם אנשי יריחו, אחד היה שהיו "כורכין את השמע", כלומר, מדביקין כל הקריאה כמו שהיא, ולא היו מוסיפין [בשכמל"ו] (רש"י שם). על דבר זה "לא מיחו חכמים בידם". הגמרא עוד מביאה ברייתא בזה"ל: תנו רבנן: כיצד היו כורכין את השמע? אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ולא מפסיקין [בין "אחד" ל"ואהבת"-רש"י שם], דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים "בשכמל"ו", וגו'. וממשיכה הסוגיה: אמר ר' יהודה: אלו ואלו שלא ברצון חכמים היו עושין… [אלא ש] על שלושה [מהם] לא מיחו בידם, וגו'. דעתו של ר' יהודה, אם כן, שהיו מפסיקין בין הפסוק הראשון, שיש בו משום קבלת עול מלכות שמיים, לבא אחריו ("ואהבת"), שהוא בלשונו של רש"י שם "צואה", אך לא הפסיקו בתוספת אותו פסוק שכלל אינו במקרא.
וממשיכה הגמרא שם: ואנן, מה טעמא אמרינן ליה (כלומר, אותה אמירה נוספת)? דדריש ר' שמעון בן לקיש [צ"ל: בן פזי], דאמר ר"ש ב"ל [צ"ל בן פזי], "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם [את אשר יקרא אתכם באחרית הימים]"… וכו', (בראשית מ"ט א'). ביקש יעקב לגלות את קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא, חס ושלום, יש במיטתי פסול [שהיה שוכב הוא עליה בהיותו קרוב למותו, ובלשון התרגום הירושלמי: על דרגשתא דדהבא]… אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אמרו: כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בלבבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וגו'. ומוסיפה הגמרא שם: אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו? לא אמרו משה [דהיינו שאינו בתורה]. לא נאמרוהו? אמרו יעקב. התקינו שיהא אומרים אותו בחשאי [=בשקט, בלחש]. אמר ר' אבהו: [שחי בארץ ישראל]: התקינו שיהו אומרים בקול רם מפני תרעומת המינין [שלא יהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי- רש"י]. ובנהרדעא [שבבבל], דליכא מינין, עד השתא אמרי ליה בחשאי, וגו'. וכדעתם של אנשי נהרדעא נפסקה הלכה בשלחן ערוך, אורח חיים ס"א י"ג: אחר פסוק ראשון צריך לומר בשכמל"ו בחשאי, וגו'. (פה נעיר כי אמירה בלחש יש בה משום פשרה בין אמירה לאי-אמירה , כפי שביררתי בהרחבה במנהגי ישראל ח"ב עמ' ל"ז-ל"ט הערה 11, ושם ח"ד, עמ' כ"ז-כ"ח, ובח"ו עמ' רס"ד-רס"ה, ובח"ח עמ' רס"ח- רס"ט.)
ואולם מסורה זו נראית כסותרת את אשר הביא הטור באורח חיים סי' תרי"ט, על פי דברים רבה ב' ל"ו, דשם איתא: דבר אחר: "שמע ישראל" (דברים ה' א')- רבנן אמרין: בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה "בשכמל"ו", והוריד אותם לישראל. ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיה [כלומר, בקול רם]? אמר ר' יוסי: דומה לאחד שגנב קוזמין [=תכשיט] מתוך פלטין של מלך. נתנה לה לאשתו, ואמר לה: אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך הבית. אבל ביום הכיפורים שהן [בני ישראל] נקיים כמלאכי השרת, הן אומרים אותו בפרהסיא, "בשכמל"ו". [והשווה הלשון בדברים רבה, מהדורת הר"ש ליברמן שם.] וכן הובא להלכה בשלחן ערוך אורח חיים תרי"ט ב'. המגן אברהם שם ס"ק ח' עמד על הסתירה בין שתי המסורות הללו, ויישב אותה באמרו: והא דכתב [בטור] בסימן ס"א: נימריה? לא אמרה משה, כלומר שלא כתבה בתורה, להצניע מפני המלאכים, ע"ש. (וליישוב על דרך הקבלה ראה מה שכתב ר' משה זכותא, בשו"ת הרמ"ז, וינציאה תקפ"א, סי' ל', ובמטה משה, לר' משה מפרעמיסלא וכו'. וראה בהרחבה גדולה בספר פרדס אליעזר, עשרת הדברות- יום כיפור, ברוקלין תש"ס, עמ' רפ"ט- שי"ט, ואכמ"ל.)
לפי שתי המסורות הללו שראינו לעיל, יוצא שאבינו יעקב חידש אמירה זו, והמלאכים אימצו אותה, אך בני יעקב אף ששמעו אותה לא העבירוה לדורות הבאים אחריהם. ואילו משה רבנו בשמעו את המלאכים מכריזים אותה, העבירה לבני ישראל. נמצאנו למדים שאמירה זו נאמרה בשני אירועים שונים ובשני מצבים שונים, ובשניהם הייתה בה בכדי להמליך מלכות שמיים.
והנה בשו"ת התשב"ץ, לר' שמעון בן צמח, מהדורת ר"י קטן, ח"ב סי' רל"ו, עמ' רט"ו, נשאלה "על הא דאיתא בזהר פרשת לך [והוא זהר חדש, לך לך, כ"ה ע"ד], וזה לשונו של הזהר:… אמר ר' יצחק: כל הקורא קריאת שמע כתקנה על מיטתו, נשמתו עולה לשוט בארץ החיים, הדא הוא דכתיב, "ששים גיבורים סביב לה מגבורי ישראל" (שיר השירים ג' ז') . אמרו ליה: לימא מר. אמר לון: דבקריאת שמע אית שיתין אתוותא [הכוונה לתיבות] ידיעאין עד "ובשעריך"… וכו'. (וראה בהרחבה במילואים לניצוצי זהר, לזהר חדש, מאת ר"ר מרגליות, ירושלים תשי"ג, עמ' 246-247.) השאלה הייתה, שהרי לפנינו יש רק נ"ד תיבות, ותשובתו של התשב"ץ היא: דע כי רגילין היו לכפול "בשכמל"ו", ואז הם ששים תיבות … וכמו שאנו כופלים אותו ביום הכיפורים ובעשרת ימי תשובה [בתוך דברי תחנונים וכשאנו אומרים חטאנו, שמע, ברוך…] ונראה שכופלין אותו לפי שלא אמרו משה, אולי יזלזלו בו. על כן היו רגילים לכפלו כדי לחבבו… (וראה בתשב"ץ ח"ג סי' נ"ו, עמ' ע"ו, שחזר לעניין זה. וע"ע בשו"ת יכין ובועז, מנכדו של התשב"ץ, ח"ב סי' ה', פירוש אחר, ועוד בספר מגדל דוד, מאת הרדב"ז, על שיר השירים ס"א, ומה שציין רמ"מ כשר, תורה שלמה, ויחי, עמ' 1775, הערה כ'.) וכעין זה מצאנו ברוקח, הלכות קריאת שמע, סי' ש"כ, עמ' רי"ב. ובאבודרהם, הלכות קריאת שמע. משמע שלאחר שאמרו יעקב חזרו עליו בניו, ואולי בגלל זה כופלים אותו. וכן משמע מלשון המדרש לקח טוב לפרשתנו, מהדורת בובר עמ' 231:… מיד ענה הוא בלחש, "בשכמל"ו". הם אמרו שש מילות בלחש, ולא בקול, בלחש משום כבוד יעקב אבינו שאמרו, ולא בקול משום כבוד משה רבינו שלא אמרו וגו'. הרי שהיו שתי אמירות, אחת של יעקב ואחת של בניו.
ואולם המנהג שלנו, כידוע, הוא לומר "בשכמל"ו" רק פעם אחת. והוא על פי ספר שבלי הלקט, מבית מדרשו של רש"י, סי' ט"ו, שם נאמר: והקורא את השמע צריך שיתחיל ב"קל מלך נאמן", לפי שפירשו רבותינו ז"ל בתנחומא פרשת שמע [ולפנינו היא בפרשת קדושים ו']: ואמר ר' מנא ב"ר לא [אילעאי]: לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך, שהרי רמ"ח תיבות יש בה כנגד רמ"ח איברים שבגוף. אמר הקב"ה: אם שמרת רמ"ח אותיות [הכוונה לתיבות] שיש בשמע וקראת אותן כתיקנן, אני משמר רמ"ח איברים שבך, וגו'. ועל זה שואל בעל שבלי הלקט: ותימא, שהרי בג' פרשיות שבקריאת שמע יש [רק] רל"ט תיבות. וכשתוסיף "בשכמל"ו", שהן שש תיבות, הרי רמ"ה. ואנו אומרין רמ"ח? ומשיב: מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, דתירץ ר' דניאל גאון זצ"ל: רמ"ה תיבות יש בקריאת שמע, והוסיפו עליהן "קל מלך נאמן", שהן ג' תיבות, כדי שיעלו למנין רמ"ח כנגד רמ"ח איברים שבאדם. וכן כתב רבינו שלמה [רש"י] בפרדס שחיבר. [ראה על זה במאמרו המצוין של ידידי י' תא-שמע ז"ל, בספרו מנהגי אשכנז הקדמון, ירושלים תשנ"ב, עמ' 285, 298, ועוד מה שכתבו על זה חכמים נוספים, וכפי שציינתי במנהגי ישראל ח"ב, עמ' קפ"ג-קפ"ד הערה 61, ואכמ"ל.) הרי שר' דניאל, אחיו של ר' נתן בן יחיאל מרומי, בעל הערוך, ובן זמנו של רש"י, בדיונו על הוספת אמירת "קל מלך נאמן" לפני קריאת שמע, בכדי להגיע לרמ"ח תיבות, יכול היה להגיע למספר זה אך ורק אם אין כופלים את "בשכמל"ו".
ואלו שאמרו אותו פעמיים, אמרוהו, ככל הנראה בשני הפעמים שאמר הש"ץ שם ה', דהיינו, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ובכך קיבלו עליהם עול מלכות שמיים. (ראה משנת ברכות ב' א'.) ואילו לפי השיטה השניה שהבאנו, היתה אמירה זו מכוונת בעיקר למילת "אחד", ולהדגיש את אחדותו של הקל, ועל כן נאמרו אחרי הפסוק הראשון. (וראה עוד ברכות י"ג ע"ב, זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא, דהיינו הפסוק הראשון, והמשך הסוגיה שם, אם רק פסוק זה דאורייתא או כל הפרשה הראשונה, ואכמ"ל.) ושמא באיטליה, מקומו של בעל שבלי הלקט, וצרפת, מקומו של רש"י (ואף באשכנז) הייתה בכוונתם של חכמי אירופה לשלול את האמונה הנוצרית בשילוש. ושמא זו אף מרומזת בהלכה שבשלחן ערוך אורח חיים ס"א ז': ידגיש בדל"ת [של אחד] שלא תהא כרי"ש [דהיינו: אחר]. (ומקורו בירושלמי ברכות ב' א', ובירושלמי שם א' ה' אמרו דאותם ג' פרשיות שתקנו בקריאת שמע יש בהן עשרת הדיברות:… "ה' אחד"- דיבור "לא יהיה לך", וכו'.) ומדי השערה לא נפקינן. ולפי כל האמור לעיל, מה שמובא בשלחן ערוך שם ס"א א', יקרא קריאת שמע בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע, וגו', הלכה זו תקפה במיוחד לגבי הפסוק הראשון שבקריאת שמע, כי בו ממליכים מלכותו ית' בשמיים ובארץ. ויהי רצון שנקבל עלינו את עול מלכותו בכל תפילותינו. אמכי"ר.
