על סכמות חכמים ואחריות אישית / הרב יצחק בן דוד

האם בכוחה של מערכת החיים ההלכתית להעצים את עירנותו ומעורבותו של האדם בעיצוב חייו הרוחניים והמוסריים?
או שמא חלק בלתי נפרד מן האתוס ההלכתי נעוץ דווקא בנכונותו של האדם להשיל מעליו את האחריות והמעורבות בעיצוב הכרעות בעלות אופי דתי ורוחני, ולהעביר אותן לידי גורמים סמכותיים יותר שהם חיצוניים לו?
זוהי השאלה הגדולה שמציב הרעיון של חיים הלכתיים.
נראה שאנו יכולים ללמוד רבות על דילמה זה מהצלבתן של שני סיפורים תלמודיים שמציפים את שאלת הסמכות ההלכתית הריכוזית אל מול האוטונומיה של האדם הפרטי.
המשנה המפורסמת במסכת ראש השנה (ב', ט) מתארת מחלוקת שנפלה בין רבי יהושע לרבן גמליאל ביחס ליום שבו יש לקדש את החודש. רבן גמליאל הנשיא, שהחזיק בידיו את הסמכות ההלכתית הרשמית, דרש מרבי יהושע לחלל את יום הכיפורים שחל להיות על פי חשבונו, וזאת כדי להטיל עליו את מרותו ההלכתית. רבי יהושע ציית לדרישתו של רבן גמליאל, והסיפור מסתיים בהבעתה של הערכה הדדית בין שני החכמים.
ישנו סיפור אחר, שהוא קצת פחות מוכר, על מחלוקת נוספת שהתלקחה בין שני החכמים הללו: האם תפילת ערבית היא רשות או חובה? המחלוקת הזאת הסתיימה בצורה קצת פחות אופטימית: רבי יהושע לא הסכים לקבל את מרותו של רבן גמליאל באופן שלם, ובגין כך הוא הועמד על מקומו באופן פומבי על ידי רבן גמליאל. חכמי בית המדרש לא ראו בעין יפה את הקפדתו היתירה של רבן גמליאל, ויזמו מהלך חתרני להדיחו, מפאת דרך הנהגתו התקיפה והסמכותית (ראה בבלי ברכות כז, ע"ב).
מה עומד ביסוד ההבדל שבין שני הסיפורים? ייתכן שההבדל נעוץ באופיו של התחום שלגביו התגלעה המחלוקת: קביעת מבנה הלוח וזמני המועדים היא פעילות ציבורית-לאומית מובהקת שהאחידות הכללית חשובה בה הרבה יותר מאשר נתינת מקום לאמת האישית של כל אחד מהצדדים החולקים. לכן הפעלת מרותו של רבן גמליאל הייתה מוצדקת במקרה זה, והיא התקבלה בהבנה על ידי רבי יהושע ועל ידי כלל החכמים.
לעומת זאת, ההכרעה לגבי תפילת ערבית היא בעלת אופי פרטי ואישי יותר. לדעתו של רבי יהושע, הרעיון של תפילת הציבור יכול להתממש במסגרת תפילות שחרית ומנחה, ויש מקום לאפשר מרחב הלכתי של תפילה אישית יותר, שכל אחד יוכל להחליט האם הוא מתפלל אותה או לאו. רבי יהושע חתר לעצב מרחב אישי ואינדיבידואלי בתוך עולם ההלכה, וזאת לצד הפן הכללי והציבורי שלה.
הפעלת הסמכות מצידו של רבן גמליאל במקרה זה התקבלה בהרבה פחות הבנה, ולבסוף הובילה להדחתו. שכן, במקרה זה הוכיח רבן גמליאל שהוא חפץ להעמיד את עולם ההלכה כולו על סמכות אחידה, שחונקת את מרחב החירות והאחריות של היחיד בכל הקשור לעיצוב חייו הרוחניים והמוסריים.
המסקנה העולה משני הסיפורים הללו היא חשובה ורלוונטית גם למציאות ימינו: ישנם נושאים הלכתיים שבהם הפן הציבורי והחברתי הוא בולט ומרכזי ובהם החתירה לאחדות הנוהג, גוברת על הרצון לאפשר מרחב של דעות. במקרים אלו ראוי שהאדם היחיד יביע את עמדתו ואף יילחם עליה, אך בסופו של יום עליו לקבל את ההכרעה הציבורית המחייבת.
אך חשובה לא פחות מכך הקביעה ההפוכה: בנושאים בעלי אופי פרטי ואישי יותר, ישנה אפשרות ואף חשיבות לשמירה על מרחב הכרעה ושיקול דעת גדול ומשמעותי יותר של האדם הפרטי. מרחב הכרעה זה הוא שמאפשר לפרט לעצב את עולמו הרוחני באופן מעורב ואקטיבי, ללמוד מטעויות, ולהביא לידי ביטוי את ייחודיותו האישית ואת דגשיו הערכיים.
במציאות ימינו ישנם שני מרכיבים חברתיים שמעצימים את מקומה וחשיבותה של המעורבות האישית של האדם בעיצוב חייו הרוחניים: א. לא קיימת סמכות הלכתית ריכוזית כלשהי שמתפקידה לעצב באופן פעיל את נורמת הקיום היהודי; ב. אף הסמכויות ההלכתיות החלקיות שקיימות לא נהנות מאמון ומגיבוי של רוב הציבור, שלא רואה עצמו שותף לשמירת ההלכה וקיום המצוות, ועל כן סמכותם ההלכתית היא חלקית בלבד.
למשתנים חברתיים אלו, ישנו כמובן גם צד שלילי שלדעתי יש לחתור לשינויו. אך יש להם גם צד חיובי לא מבוטל: הם מרופפים מאוד את עוצמתה וסמכותה של סמכות מוסדית ברורה ומוסכמת בהלכה, והם מעבירים חלק גדול מן האחריות על עיצוב החיים הרוחניים לידיהם של הפרט, המשפחה והקהילה.
רבי יהושע ודאי היה יודע להעריך כראוי יתרונות אלו…