על ראש שמחתי/ אמילי עמרוסי

לקריאת הכתבה כפי שפורסמה בישראל היום לחצו כאן
חמישי, ינואר 26, 2017 – 14:30

חצי שנה לאחר שעברתי מטלמון לירושלים, ההבדלים מתחדדים ואני מבינה כמה קל להוציא ממני את המתנחלת • וגם: עונשו של הרב מצגר הוא תמרור אזהרה ותזכורת – אסור שהכוח בידיים ובפה ישבש את הראש

1 מעשה באדם שנרדם לעשר שנים. כשהתעורר גילה שבכלא יושבים ראש ממשלה לשעבר, שרים ושועים, נשיא לשעבר אך השתחרר ממאסר, כתבי אישום מוגשים נגד בכירים, והארץ תוהו ובוהו, וחשרת ענני חשדות מסתירה את השמש. ער ומבוהל הוא מחפש את הרב ההוא, הכריזמטי, הנפלא. אתם יודעים את הסוף.
לפני חמש שנים פירסם המגזין "פורבס" את רשימת 20 הרבנים המשפיעים בישראל. הלוואי שהרשימה היתה נעלמת מגוגל; כמה עגום להתבונן בה כעת. הרב עובדיה והרב אלישיב, זכר צדיקים לברכה, נפטרו. הבאים בדירוג הם הרב קנייבסקי, בן 89 היום, והרב שטיינמן, בן 103, ה' יאריך שנותיהם. ההמשך מעורר מבוכה. מוטי אלון הורשע במעשים מגונים בכוח. יאשיהו פינטו יצא השבוע משערי הכלא. בדלת המסתובבת אחריו נכנס יונה מצגר, שהורשע בלקיחת שוחד. הכוכבים התורניים אל האגף התורני, ופני הציבור המאמין – חפו.
יש רבנים שמקופלים תחת גבעות ספרים, ויש רבנים שמפעילים מעורבות והשפעה על החיים הציבוריים. שילוב בין רוח ועמקות לבין יכולת ציבורית הוא תפר עדין: להיזהר שהכוח בידיים ובפה לא ישבש את הראש.
חלק מהרבנים הרועים, אלו שידעו להוביל צאן, התבררו כרבנים רעים, כמי שניצלו את כוחם לרעה. הרשעת רב ראשי בישראל היא בושה גדולה ותמרור אזהרה: צבירת כוח חייבת להיות מלווה בתפילה "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".

2 חצי שנה אחרי המעבר לעיר, נסעתי ליישוב שלי לביקור ונתקפתי נוסטלגיה עוד בנסיעה. התגעגעתי לנהגי המשאיות הפלשתינים שבנסיעתם האיטית בעלייה בראס־כרכר מסמנים לי, באחוות נהגים, לעקוף אותם. לרדיו שבסיבוב ליד הפילבוקס עובר בעצמו לתחנות בערבית. לנוף הפתוח. לנסיעה הארוכה שבה הראש נשטף והמחשבות הופכות לשיר.
כשראיתי ג'יפ וחיילים בצומת הפרסה נזכרתי בפליאה שבשום צומת בירושלים לא ראיתי צבא. בכניסה ליישוב האטתי. הבל של חממה מילא את האוטו. נופפתי לשלום לאנשים המוכרים, לאופניים הזרוקים על המדרכות.
קל להוציא את המתנחלת ממני. כמה מהר התרחקתי, רואה בחדשות פצצת תאורה באיזה מרדף, והמראה המוכר זר. באירוע גדול מזהה מרחוק מקבץ מטפחות צבעוניות על ראשי נשים ובמקום לנהות אליהן, אל הבית, אני נרתעת. מבינה שתמיד הייתי זרה. משילה את הראייה הסקטוריאלית, המודדת כל אדם ועניין לפי האזימוט שלו כלפי סוגיות ציבוריות. היום, רק אינדיבידואלים אני רואה לפני העיניים.
פתאום הכל קרוב. התפנו שעתיים ביום. שמתי לב שכירושלמית אני מאחרת לפגישות: לא לוקחת מקדם ביטחון ולא יוצאת שעתיים לפני, אז אני מאחרת. וזה הרבה יותר אופנתי.
הסמיכות למרכזי קניות דווקא הפחיתה את הבזבוזים. כבר אין בבית מזווה ימ"ח שאני חייבת למלא. מה שצריך יש, ואם נגמר, חוצים את הכביש וקונים. אין צורך במלאי. בעבר קניתי יותר בכל ביקור בקניון, כי חשבתי שזו הפעם האחרונה, מי יודע מתי אחזור לשם, ואולי הנעליים כבר לא יהיו. היום אני יודעת שהן שם, ויעלו פחות מחר, ולא טורפת כפיי בשופינג מבוהל. אנחנו גם מטופלים יותר. המרחק לרופא מומחה, בדיקת שמיעה, מרפאת שיניים, מסתכם בקפיצה שלא דורשת היערכות. העיר בריאה לי.
כמה שתדברו על ההוצאה לנפש בהתנחלויות, אף אחד לא יכול לצעוק את ההשוואה יותר ממני. אני משלמת על צהרון בדיוק חצי ממה ששילמתי בשנה שעברה, וזו רק דוגמה. גידלתי ילדים בגילים דומים פה ופה. אין מה להשוות. מתנחלים מקבלים פחות. נחמץ הלב נוכח העליבות שחיינו בה בלי דעת. להיזכר במרכז להתפתחות הילד בטלמון – קרוואן רועד – מול המרכז הממוזג עם דלתות הזכוכית שנמצא פה בהמשך הרחוב. תור מיוזע במתנפחים דהויים עם מפעיל בן 14, לעומת ג'ימבורי באולם ספורט עם סדרנים במדים זוהרים, שם שילמנו, פה לא משלמים, והיד נמשכת שוב להצדיע אל הגיבורים שחיים בתנאים האלה, אוכלים בוץ, וגם מוקעים בשקר הכסף.
הבית בעיר הוא יותר דומיננטי. אין קהילה שמגדלת לי את הילדים, האחריות עליהם היא משימה פרטית מאוד, ואני צריכה לתכנן ולמלא בעצמי את אחר הצהריים והשבתות. התוצאה: השבתות ארוכות יותר. ועוד חידוש מוזר: החברות החדשות שמורות אצלי בנייד כ"אמא של". ביישוב קהילתי אף אחת היא לא "אמא של", כי מכירים את הבעל ואת שאר הילדים ואת הכלבה.
הילדים נמצאים באנרגיות שונות. ילדי כפר שמסתובבים בחוץ הם פרפרי חופש, נערי טבע. ילדי עיר כאלה הם "ילדי רחוב". הסטיגמה של מתנחל שזוף, בחולצה גזורה ובסנדלים ולעומתו עכבר עיר חיוור וידען, מתבררת כנכונה. נדמה לי שהחברים שלהם פה קוראים יותר ספרים.
אנחנו נחשפים למגוון עצום של דעות וסגנונות, והילדים סקרנים ומרותקים, מבררים את הזהות המובחנת שלהם מול השאר (אין קולקטיב אחיד). לא עלה בדעתי לחשוב גם על גיוון גילי, עד שהילדים אמרו שהם פוחדים מהקשישים בפארק: הם לא ראו קשישים בטלמון. ביו"ש אין עדיין שכבה רחבה של הגיל השלישי, חלק מהמקימים עוברים בכלל העירה, להתקרב למוזיאון ולבית החולים, ועל הספסלים בגני השעשועים יושבים אנשים שעורם רענן.
עוד זווית של מפגש עם העולם הוא בית הספר, שלעומתו נראית מערכת החינוך בטלמון כמעבדה סטרילית. בית הספר שבו לומדים ילדיי, של הקיבוץ העירוני ראשית, הוא פלא ישראלי ומופת חינוכי. יש בו אינטגרציה אמיתית – דתיים ומסורתיים, עולים, בעלי מוגבלויות, כל הגוונים – וראה, ההישגים הלימודיים לא פחותים מבתי ספר שהאף שלהם נדבק למצח.
אני מאושרת שהילדים שלי לומדים בכיתה אחת עם ילדים שונים מהם. החשיבה שלהם הופכת להיות מורכבת. הם לומדים לנהל דיאלוג. לכבד את השונה. גם המרחב המעורב מגדרית יוצר תחושה נורמלית, כשהמגדר השני לא נתפס כאיום או כאובייקט. זו החברה שרובנו חיים בה.
השבוע נפתח הרישום לכיתות א' ברחבי הארץ. ברור לי שחינוך שאינו מסתגר בונה ילדים בריאים יותר, שמחים בדרך שבה בחרו. במוקדם או במאוחר הם ייפגשו עם העולם. השאלה היא לא כמה זמן אצליח להסתיר מהם את העולם אלא האם אתן להם כלים להתמודד איתו. נפצו את הבועות.