עמדת הבדיעבד

תיאור:

מרבית רבני הציונות הדתית מביטים על החברה המעורבת בתנועות הנוער בהשלמה. לטענתם, קיומה של חברה מעורבת אינו
המצב הרצוי והראוי על פי התורה, אך בתנאים הקיימים לא ניתן להשיג הכל, וכדי למשוך את הנוער לערכים ולעשייה בתנועת הנוער ולא למקומות שליליים – יש להתפשר על חברה מעורבת בשעה זו, שהיא מעין שעת הדחק. דוגמה מובהקת לעמדה זו ניתן למצוא בתשובתו
הנודעת של הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בנוגע לתנועת הנוער "ישורון" בצרפת. הרב השיב לשואל שהעלה קושיות בדבר אופיו המעורב של הארגון. נצטט חלקים מהתשובה, המציגים הן את תמיכתו של הרב בארגון, הן את הסבריו לכך, והן את תפיסתו את ההלכה מלכתחילה
בתחום זה: ערעורי החרדים בוודאי יש להם על מה לסמוך, שהרי עפ"י דין תורה צריך להפריש אנשים מנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש, [כאן מפרט הרב את עניין התיקון הגדול שבמסכת סוכה] ומטעם זה נמנעו בכל קהלות קדושות ליסד חברות שיש בהם תערובת אנשים ונשים, כידוע. […] מכל מקום, כשנשאלתי ע"ז ממנהלי "ישורון" הוריתי להם שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהתוו להם גדולי אשכנז,

שהיו צדיקים גדולים וכל כוונתם היתה לשם שמים, להציל את הנוער מסכנת הטמיעה שהתפשטה באשכנז בימיהם […] והטעם הוא משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כמו שנבאר להלן. […] ידוע כמה חזק שטף ההתבוללות בארץ צרפת וכמה גדול מספרם של נשואי התערובת במדינה זו. […] עת לעשות לה' וכו'. (שו"ת שרידי אש, חלק א סימן עז)

לפי עמדה זו, תנאי החיים הרוחניים הקשים בצרפת במחצית המאה העשרים, לאחר השואה, מחייבים אותנו לוותר על העיקרון של הפרדת החברה וללכת בדרך אחרת. בהמשך התשובה דן הרב ויינברג בנושאים ההלכתיים כגון ישיבה מעורבת, העמדת מחיצה ושירה משותפת, ותשובתו, במישור ההלכתי, מהווה מקור משמעותי לדיון בדבר היקפו של איסור שמיעת קול אישה – אולם הטון העולה מדבריו ברור:
הפעילות המעורבת של תנועת הנוער נועדה להציל את הנוער היהודי- צרפתי המנוכר ליהדותו מטמיעה בחברה הצרפתית הקורצת, ובתנאים הללו פעילות תנועת הנוער, על כל היבטיה, היא המעשה הנכון מבחינה חינוכית. זאת, על אף ההתרחקות מדרך המלך של ההלכה.
יש לציין, כי יחסית לתקופה שבה נכתב, היתר זה הינו נועז ביותר, אולם לא ניתן להכחיש כי העמדה המוצגת בו היא עמדה של בדיעבד.

אכן, רבים הם המצטטים את עמדתו של הרב ויינברג כמקור לתמיכה בחברה מעורבת, אך המעיין יראה שעם כל חשיבותה של התשובה ושל הרגישות החינוכית המתוארת בה, לא מדובר על מענה לשאלה מהו חזונה הבסיסי של התורה בדבר התנהלותה של החברה בתחום זה, אלא בתשובה שקשורה קשר הדוק ובלתי ניתן להפרדה עם תנאי הזמן והמקום. למעשה, עולה מהדברים כי ישנו יחס הפוך בין רמה דתית לבין הצורך בחברה מעורבת – ככל שרמתך הדתית גבוהה יותר, סביר להניח שחברה מעורבת אינה החברה המתאימה עבורך. רק מצוקה רוחנית קשה תצדיק את החברה המעורבת, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.

עמדה זו נשמעת, בסגנון שונה, מפי רבנים שונים שנשאלים בנוגע לאופייה של תנועת 'בני עקיבא' בימינו. אמנם הנוער הדתי אינו נמצא, ברוך ה', בסכנת התבוללות ושמד רוחני, אולם, לדבריהם, קריאה לחברה נפרדת תרחיק רבים מהתנועה, וממילא גם מהערכים הציונים-דתיים, משמירת מצוות ומעולם התורה בכלל. כדי לעודד רבים לקחת חלק בתנועה ולהשתתף בה, יש להתיר קיומה של תנועה
מעורבת.

ישנה חשיבות מרובה בעמדה זו, שכן קו הגבול בין 'בדיעבד' ובין 'לכתחילה' הוא קו שאינו חד, וישנו מרחב גדול המשתרע בין שני התחומים האלה. דברים רבים הפכו בתורת ישראל מ'בדיעבד' ל'לכתחילה' (כגון כתיבת תורה שבעל פה), ותחומים רבים נותרו באותו מרחב לא מוגדר שבין שניהם.
מרחב זה מאפשר את קיומה של החברה הצנועה המעורבת, ואת ההתמקדות בהתקדמות מתמדת לקראת חיים בצניעות, מבלי להכריע בשאלה העקרונית ומבלי להילחם עליה. לא זו בלבד, אלא שהדבר גם מותיר מרחב גדול למציאות, ולהימנעות מגזירת גזירות שאין הציבור יכול
לעמוד בהן.

טיעונים אלו כשלעצמם מחזקים בפועל את עמדת החברה המעורבת הצנועה, אך בפי הדוגלים בעמדת הבדיעבד, אלו ודומיהם
הם הטיעונים היחידים המאפשרים את קיומה של החברה הזו. כלומר, מצבנו הלא תקני אינו מאפשר לממש את החזון, אך כהוראת שעה, כדי לקרב רבים לתנועת הנוער ולהקל על הנישואין בעתיד – יש לשלם מחיר בדמות אי-מימוש החזון.

ביקורת העמדה:

הדוגלים בעמדה הבדיעבדית מציבים למעשה את אותו החזון שמציבים הדוגלים בעמדה הראשונה שהצגנו, הדוגלת בחברה נפרדת
מבחינה עקרונית. המחלוקת בין העמדות היא בשאלת המימוש – בעלי העמדה העקרונית סוברים שיש לחתור ולשאוף להפרדה מקסימלית של החברה, באופן כזה או אחר, גם בימינו אנו, ואילו בעלי עמדת הבדיעבד סוברים שבמציאות ימינו מתחייבת פשרה בנושא, שתתבטא
בקיומה של חברה מעורבת. על כן, כל טיעוני הביקורת שהועלו כנגד העמדה העקרונית תקפים גם לגבי חזונם של אלו – הכפלת המקורות, הדרת הנשים וכו'.

אולם, הנקודה המייחדת את הקבוצה הזו מחייבת התייחסות פרטנית: המימוש העומד בניגוד לחזון. בעלי עמדה זו עונים בשתי
תשובות שונות לשאלות בדבר חזונה של התורה ובדבר הדרך שיש ללכת בה על פי התורה בימינו אנו. המענה הסותר לשתי השאלות יוצר מתח בקרב המתחנכים בדרך זו. המסר שמתקבל הוא שאנו חיים במציאות קלוקלת ודרכנו, לאורך כל מסלול חיינו, היא דרך של בדיעבד.

בחוברת זו, כאמור בראשיתה, אנו מבקשים לברר את שאלת החזון. הנחת היסוד היא שהצבת החזון מחייבת חתירה מתמדת
למימושו. אולם העמדה הבדיעבדית מציגה דרך אחרת וקשה: במשך שמונים שנות קיומה של תנועת בני עקיבא התנועה הייתה מעורבת, ולדעת רוב הרבנים התומכים באופי זה של התנועה, מדובר בשמונים שנים בהן היה מדובר רק בדרך שבדיעבד. מעבר לכך, הציונות
הדתית כולה חיה בחברה מעורבת בחברת המבוגרים.

לא ניתן לקיים תנועת נוער כאשר המסר המרכזי העולה הוא כי עצם קיומה של התנועה הוא בדיעבד, וכי יש לפעול לחיסולה
של המציאות הקיימת. גישה זו, המעמידה יסוד מרכזי ומתמשך בחיינו כפשרה, גורמת לנזק חינוכי רב. נוער החי בתודעה שדרך חייו היא 'חטא' ואינה עומדת בקריטריונים של התורה – כפי שהם מוצגים בפניו – עשוי לסבול ממתח רב, או מקרירות כלפי התורה, שבתחום זה
מקרינה על חייו את ההפך הגמור מהדרך בה הוא נוקט במסגרת תנועת הנוער שלו. לא זו בלבד, אלא שעמדה זו מנציחה את מה שמתחולל כיום בתנועת הנוער. מדובר בשדה מערכה מתמיד, בגורם מפלג ומפריד שהביא ליצירת תנועות נוער אחרות, בעיסוק מתמיד בשאלת
החברה הדוחק נושאים חשובים לא פחות, בהתמקדות בנושאים חיצוניים בלבד (שכמובן יש להם חשיבות מרובה אך לא בלעדית) ולא בהיפוך הלב לחיים של צניעות וקדושה. כאמור בפתיחת החוברת, הנושא איננו נוגע לתנועות הנוער בלבד, אלא קשור לכל מבנה החברה. עמדה זו טוענת אפוא כי רוב מוחלט של החברה הציונית דתית חיים למעשה במצב של בדיעבד, שיש לשאוף באופן מתמיד לשנות אותו, ולהגיע בסופו של תהליך למצב בו החיים הם נפרדים לחלוטין. ההגדרה של "בדיעבד" אפוא רובצת לפי תפיסה זו כעננה על רוב מוחלט של שומרי התורה

והמצוות בחברתנו, וקשה לאמוד את הנזקים העצומים של תפיסה זו. לא פחות מכך קשה לאמוד את הנזק הכבד הנובע מהעובדה שרוב מוחלט של הציבור כלל אינו שואף למציאות הנפרדת לחלוטין על אף שבעלי התפיסה ה"בדיעבדית" מחייבים אותה.

עלינו לנקוט בדרך של אמת ויושר, המציבה מטרה וחותרת למימושה. חתירתנו צריכה תמיד להיות אחר הדרך הראויה מלכתחילה,
ולכיוונה עלינו להציב את פעמינו. לפיכך, אין אנו יכולים לקבל דרך המנציחה את הבדיעבד, הן במישור האמיתי והעקרוני והן במישור החינוכי.