שלושה עקרונות יסודיים מנחים אותנו בנושא זה:
1.הצורך הטבעי של בנות ושל אבות הוא לאפשר להם לחגוג יחדיו אירועים, טקסים ומסיבות שיש להם משמעות בחיי הבת. מעבר לכך, יש צורך לחזק – בייחוד בימינו – את לכידותה של המשפחה, ואת תחושת השייכות המשפחתית של כל אחד ואחת מבני המשפחה היהודית. לכן יש לעשות מאמץ גדול לאפשר לאבות ולאימהות להיות נוכחים יחדיו באירועים של בניהם ובנותיהם.
2. מסיבות ואירועים, הן של בנים והן של בנות, צריכים להיות צנועים ומאופקים. זאת בלי קשר לנוכחות האבות.
3. חשוב לאפשר גם לבנות להביע את עצמן במסיבות ובאירועים, כמובן – בהתאמה מוחלטת להוראות ההלכה. אם הבנות יחושו שאינן יכולות לבטא את עצמן בתוך המסגרות הדתיות, עלולות להיות לכך השלכות הרסניות. בנקודה זו יש להקשיב לבנות עצמן. לעתים הבנות דווקא מעדיפות שבאירוע (או בחלק ממנו) יהיו נוכחות נשים בלבד, ואז הן יוכלו לבטא את כל כישוריהן באופן מלא ומשוחרר.
איך יש לשלב את היסודות הללו? אנו מציעים את הכיוונים המעשיים הבאים:
א. דיבור והצגה: אין מניעה שבנות ידברו ויציגו בנוכחות גברים. כמובן, התכנים צריכים להיות מאופקים וערכיים, ללא לשון הרע, רכילות, פגיעה באחרים או חוסר צניעות.
ב. ריקוד: יש להבחין בין ריקודים צנועים לריקודים שאינם כאלה. קשה מאוד לתת אבחנה מדויקת. כאשר מדובר בריקודים קבוצתיים מתואמים ומאופקים, שאין בהם התפרקות או סממן מיני כלשהו, והם מתואמים עם הסמכות החינוכית במקום, בדרך כלל לא תהיה בעיית צניעות. הדבר תלוי כמובן גם בגיל הבנות ובנסיבות אחרות.
ג. שירה: ההלכה מגבילה את יכולתם של גברים להאזין לנשים שרות. בנושא זה ישנן מחלוקות הלכתיות מסוימות. לא בכל אירוע צריך לשלב שירת בנות. במקום שיש צורך נחוץ בדבר, כדאי לנסות ולמצוא את הדרך ללכת לקראת הבנות, תוך שמירה על כללי הצניעות ועל הוראות ההלכה. גם כאן, יש להתחשב בגיל הבנות ובנסיבות אחרות.
ד. בשאלות כאלו יש להתחשב במנהג המקום. כאשר הקהילה המקומית נוהגת להחמיר מעבר לשורת הדין בנושאים כאלו, יש לכבד את מנהגם. לפיכך אנו ממליצים להיוועץ במרא דאתרא במידת האפשר.
