בחודש כסלו מתגברים צינת החורף וקודרים השמים, שעות האור מצטמצמות והעלטה גוברת. זמן מתאים הוא זה להאיר את האפלה זה לזה. בחודש כסלו ראוי לפתוח את הכיס ואת הלב [1]. ואכן מצוות התורה הנוגעות לחובת האדם לעזור לאחר בכלל ולחלש בפרט חולקו על ידי חז"ל לשני סוגים: צדקה וגמילות חסדים. בראשון פותחים את הכיס, ובשני את הלב. על ההבדל בין שתי הקטגוריות הללו עמדו חכמים במסכת סוכה (מט, ב), תוך שהם ממחישים את היקפה הרחב של מצוות גמילות חסדים לעומת תחולתה המצומצמת יותר של מצוות הצדקה. חכמים אמרו: "בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה – בממונו, גמילות חסדים – בין בגופו בין בממונו. צדקה – לעניים, גמילות חסדים – בין לעניים בין לעשירים. צדקה – לחיים, גמילות חסדים – בין לחיים בין למתים".
למרות זאת, אם נחפש בתורה מצוות העוסקות במפורש ובמפורט בגמילות חסדים לא נמצא שלל רב. תחת זאת יש בתורה שלושה מקורות כלליים לחובה לנהוג בדרכי החסד: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט), "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח) והציווי ללכת בדרכי ה' שמופיע בניסוחים שונים מספר פעמים בספר דברים. בכל המקורות הללו מופיעות אמירות כלליות שניתן היה להבינן בתור רעיונות מוסר מופשטים. היו אלה חז"ל שהורידו אותן אל המישור הפרקטי, והפכום להוראות קונקרטיות. מהפסוקים הנ"ל למדו חז"ל על החובה לבקר חולים, ולנחם אבלים, להכניס הכלה, ללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה הלוויה, וכו' (ראו משנה תורה לרמב"ם הלכות אבל יד, א).
א. המחויבות כלפי החלש
לעומת הגישה הכוללנית והערטילאית קמעא שמצויה בתורה בנוגע ליחס שבין אדם לחברו, כאשר מדובר על חובותיו של האדם כלפי החלש יש בתורה אמירות מפורשות ביותר. אמנם, לא יכלה התורה לעסוק בכל המקרים האפשריים, שכן אי אפשר לפרטם, אולם מוצאים אנו קריאת כיוון ברורה ומחייבת. קריאה זו זכתה, כמדומני, לפיתוח משמעותי בידי בעל "ספר החינוך" בדרך שהופכת אותה לרלבנטית ביותר לזמננו.[2] להלן אדגים זאת בקצרה בעזרת שני נושאים.
1) היחס כלפי הגר.
התורה מזהירה שוב ושוב את חשיבות היחס הנאות כלפי גרים. כשהרמב"ם פוסק זאת להלכה הוא מוסיף ומציין שהקב"ה ציווה על אהבת הגר כמו שציווה לאהוב אותו, וכן שהקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר (משנה תורה, דעות ו, ד). בתשובה שכתב הרמב"ם לעובדיה הגר הוא מדגיש שמבחינה מסוימת "גדולה היא החובה שחייבתנו התורה על הגרים ממה שחייבתנו על האב והאם. עליהם נצטווינו בכבוד ומורא… ועל הגרים ציוונו באהבה רבה המסורה ללב". מצוות אהבת הגר מציבה אתגר גדול בפני החברה הישראלית, ובאשר לחברה הדתית האתגר הינו כפול, שכן עלינו מוטלת גם המשימה לקרבם לתורה ולמצוות.
בעל ספר החינוך (מצוה תלא) המאדיר אף הוא את המצווה לאהוב גרים מוסיף ומרחיב מצווה זו מדעתו. לדבריו "יש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר… ויכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן".
לדברים אלה משמעות רבה לגבי החברה הישראלית אליה מגיעים יהודים רבים שקיימו בעצמם את הצו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". יהודים אלה מגיעים אלינו מארץ זרה, כשהם מאבדים במהלך העליה לארץ את מקצועם ואת הביסוס הכלכלי, אינם דוברי עברית, ואין להם כל התמצאות ביהדות, דבר שלא הם אשמים בו. אתגר גדול רובץ לפתחנו להטמיע ביחסנו אליהם את דבריו בעל ספר החינוך.
2) היתום והאלמנה
המצווה העיקרית שמופיעה בתורה לגבי היתום והאלמנה בולטת בסגנונה המיוחד: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". כפילות הלשון החוזרת שלוש פעמים, נובעת כפי שפירש הרמב"ן מהעובדה שנושא זה נחוץ במיוחד ודורש חיזוקים. עדות אחרת לחומרת הסכנה של התעלמות מחובת היחס הנאות כלפי אלה יכולים אנו למצוא בקללה המיוחדת בתורה: "ארור מטה משפט גר, יתום ואלמנה" (דברים כז, יט), ובתוכחות הנביאים על התנהגות העם בתקופת הבית הראשון. לא בכדי מדגיש ישעיהו כבר בתחילת דבריו: "שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א, יז).
חז"ל הוסיפו גם הוראות חיוביות-אקטיביות וקבעו "שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א, סנהדרין יט, ב), והגדירו אותו כמי ש"עושה צדקה בכל עת" (כתובות נ, א). חכמי ישראל שבדורנו ראו דברים אלה כקריאות כיוון להתחשבות הלכתית מיוחדת בבעיות הנוגעות לאימוץ ילדים.[3] ואכן בדורנו נפתחו שערי אימוץ בפני הורים חשוכי ילדים במדינות רבות בעולם, ונדרשת מידה רבה של התחשבות בילדים אלה ובהוריהם כדי להקל עליהם. כאשר מסביר בעל ספר החינוך את המצווה (מצוה סה) הוא יוצר פתח להרחבה משמעותית הנוגעת לכל אדם שחסר כוח וסיוע בענייניו.
נכון יהיה ליישם אפוא את העיקרון הגלום במצוות התורה כלפי היתום והאלמנה גם ביחס אל חלשים אחרים בחברה. דוגמא מעודכנת לכך היא התופעה של המשפחות החד-הוריות שבחברה המודרנית נשים אלה וילדיהן חשופים יותר לסכנות של אפליה וניצול, עלולים יותר לרדת אל מתחת לקו העוני ובוודאי הם רגישים יותר לפגיעה רגשית ולעלבונות. כמידת רגישותם, כך צריכה להיות מידת זהירותנו, כמידת חולשתם – מידת עזרתנו.
ראוי לשים לב במיוחד להשלכות של נושא זה על היחס לילדים ללא אב או ללא הורה מתפקד במסגרת מערכות החינוך. כל מערכת החינוך של עם ישראל החלה למעשה מדאגה ליתומים. הגמרא במסכת בבא בתרא (כא, א) מספרת על היווצרות הממסד החינוכי וראשיתו, ולמעשה הכול התחיל מכך ששמו לב למצב בו "מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה… התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד", וכך התקדמו הלאה והתייעלו בבניית המערכת.
ב. האתגר – מוסר חברתי דתי
צו השעה של זמננו הוא להביא לכלל יישום את מערכת הערכים המוסרית-חברתית של היהדות. בשנים האחרונות התוודענו לכך שהממסד מתקשה לתת מענה הולם לצרכיהם של החלשים בחברה. אנשים פרטיים וגופים וולונטאריים היו צריכים להיכנס לחלל שהתפנה, ולמלא את הצורך האקוטי בדאגה לבעלי קשיים ומוגבלויות שונות. המצווות המוסריות-חברתיות אמורות לתת לאדם הדתי את הכוח, ואת המוטיבציה לפעול על מנת להיטיב, עם מי שגורלם לא היטיב עימם. לשם כך עלינו לדעת לתרגם את מצוות התורה בדבר היחס לחלשים למשמעויות הרלבנטיות בזמננו. מצוות אהבת הגר צריכה להיתרגם לאהבת העולה החדש המרגיש כזר, היחס ליתום ולאלמנה צריך להתפרש גם כחובה להיות לעזר למשפחות חד-הוריות, האיסורים כלפי החרש והעיוור צריך לכוון אותנו לעזור לכל בעלי המוגבלויות.
אתגר זה מחייב אותנו להיות יצירתיים גם בעולם המחשבה הפנימי שלנו. על מנת לעזור למי ששונה מאיתנו עלינו להפעיל את הדמיון והרגישות, כדי להבין מה הם צרכיו, כיצד הוא מרגיש במצבים אלה ואחרים, וכיצד ניתן לסייע לו באופן אמיתי. עם זאת לא די לתת את הדעת, צריך לתת גם את הלב. בעשייה החברתית לא די בפעולה טכנית של נתינה, אלא הכרחי לשים דגש על היחס האישי, שהרי "אם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאלו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חבירו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו כלום מעלה עליו הכתוב כאלו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם" (אבות דרבי נתן יג).
על מנת להביא ממד זה לידי ביטוי כל האישיות של האדם צריכה להיות דרוכה ומכווננת להבנת האחר, להזדהות עימו ולאמפטיה כלפיו.
לסיום, יש להוסיף שלקיומן של המצוות המוסריות-חברתיות יש משקל רב על מעמדה של היהדות בחברה הישראלית. ההתנהגות המוסרית-הומאניטארית תופסת כיום מקום מרכזי בסדר היום הציבורי. אם יהודים שומרי תורה ומצוות יהיו נגועים במחלוקת פנימיות שלא לשם שמים ובשנאה כלפי האחר, ואם החברה הדתית לא תשכיל אל דל ולא תטמיע בקרבה את המצוות ההומאניות, מעמדה של תורת ישראל יסבול מתדמית שלילית, וההגדרה התורנית לכך ידועה: חילול השם. לעומת זאת אם ישכילו יהודים שומרי מצוות ליישם בנחישות וברגישות את המצוות הנוגעות ליחס כלפי האחר, כי אז יתקיים בנו "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט), ויימצא שם שמים מתקדש על ידינו (ראו יומא פו, א).
המאמר פורסם לראשונה בעמודים, תש"ע.
[1] להרחבה בנושא ראו: מאמרי, 'המצוות המוסריות-חברתיות: עקרונות ואתגרים', בתוך: נ' בעדני (עורך), לתת: התנדבות והשירות הלאומי לאור המקורות, ירושלים תשס"ח, עמ' 221-199.
[2] ספר החינוך חובר כנראה בסוף המאה ה-13 ע"י רבי אהרון הלוי או ע"י אחיו, רבי פנחס הלוי בברצלונה.
[3] ראו לדוגמא הרח"ד הלוי, עשה לך רב ח"ג, סי' לט והרב וולדינברג בציץ אליעזר ח"ו, סי' מ.
