עמדתי כלפי מושג הצניעות היא מורכבת, אפשר אף לומר אמביוולנטית: מחד גיסא, אני מחבב מאוד את ערך הצניעות, אולם מאידך גיסא, אינני אוהב לדון בו. דומני שאין נושא הדומה לצניעות בכך שכל כמה שרוחשים לו יותר חיבה, כך כמהים להעניק לו את זכות השתיקה. בדרך צחות ניתן לומר שגם לכך התכוון רבן גמליאל באומרו: "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"[1] – בענייני גוף מוטב לדבר כמה שפחות.
נקודת המוצא בדבריי היא שמידת הצניעות היא יקרת ערך וחשובה עבורנו, והיא שייכת לערכי הלבה של המסורת היהודית. יחד עם זאת, קיימת בעייתיות מסוימת שאין להתעלם ממנה, והיא שיישומו של ערך זה תורם לא אחת להנצחת אפלייתן של נשים, השתקתן והדרתן מן המרחב הציבורי, וכי הטיפול בו לוקה לעתים קרובות ביחס לקוי כלפי נשים.
ניתן לחלק את הדיון בנושא הצניעות לשני תחומים עיקריים: ההיבט האישי, המשתקף בהתנהגות של האדם כיחיד ומוצא את ביטויו החיצוני יותר מכול בצורת הלבוש, וההיבט החברתי, הנוגע לנושאים הקשורים בחיים המשותפים של גברים ושל נשים במרחב הציבורי. בשני התחומים הללו קיימות גישות הנוהגות לפי הכלל: "המחמיר – תבוא עליו הברכה". עמדות אלו תקבענה לגבי צניעות הלבוש כי "כל המרבה – הריהו משובח", ולגבי ההיבט החברתי הן תלכנה בדרך של "הפרד ומשול", לאמור: ככל שתפריד יותר בין המינים כן ייטב. לכאורה, גישות אלה עולות בקנה אחד עם השקפת העולם ההלכתית הנורמטיבית, הרואה בדקדוקי מצוות את עיקר העשייה הדתית, אולם זהו מקסם שווא. ההפרזה היא גורם מסוכן בכל עניין, ובנושא הצניעות היא מסוכנת במיוחד. הפרזה בענייני צניעות עלולה להוביל לאבסורדים גמורים, שיהיו להם השלכות חמורות הן על מעמד האישה והן על מעמד היהדות כדת הומאנית ומוסרית הרלוונטית בעידן המודרני כפי שהייתה בעבר. דוגמה קיצונית אפשר למצוא בקבוצת נשים בבני ברק, שהחלו להקפיד על כיסוי כל גופן, ואף לעטות רעלה על פניהן כדרך המוסלמיות. הן האמינו שאם יעלה בידן להפיץ את הבשורה של כיסוי מוחלט של גוף האישה ושל פניה, תבוא הגאולה. כפי שאנו למדים ממקורות מן המאה ה – י"ב כבר היו דברים מעולם, ו"מנהג א"י ובבל ואספמיא שהנשים מכסות פניהם ומניחות חור אחד כנגד עין להסתכל בו".[2] הקבוצה הנ"ל אמנם הוקעה, וככל הנראה הפסיקה את פעילותה, אולם היא יכולה להמחיש לנו יפה עד כמה ניתן למתוח את יריעת ההגזמה.
במישור החברתי אנו עדים בשנים האחרונות לכך, שעם כניסתן של נשים לתחומים שונים, שהיו בעבר נחלת גברים בלבד, נעשים ניסיונות שונים להטיל עליהן הגבלות שגם בהן אפשרות ההפרזה היא סיכון מוחשי. דוגמה מובהקת לכך מצויה בפרסום שעליו חתומים רבנים חשובים מגדולי התורה של הציבור החרדי הנקרא: "כללי הנהגה במקומות עבודה". הכללים המופיעים באותו מסמך הם מפורטים ומגבילים ביותר ונוקטים גישה מחמירה גם לפי הקודים המקובלים בחברה החרדית. בדברי המבוא לרשימת הכללים נאמר שגם אישה "הצריכה לעבוד מחוץ לבית, לא תעבוד ככלל במקום שישנם גברים, ורק בשעת הדחק ודיעבד, תשאל רב מובהק על מקום העבודה המוצע". בין יתר הסעיפים קובעים כללי ההנהגה הללו: "עובדים ועובדות לא ישוחחו יחד על נושאים שאינם נוגעים ישירות לתפקידם (ענייני חדשות, פוליטיקה וכדומה)…גם בשיחה שמשתתפים בה כמה עובדים". כדי להמחיש את רוח הדברים, אציין כדוגמאות מתוך הרשימה הארוכה את האיסור לומר 'שלום' זה לזו, ולהיפך, בנוסח אישי, כגון: 'שלום לך', 'להתראות' וכדומה ואת האיסור לפנות זה אל זה בשמות פרטיים. יש לפנות רק בשם המשפחה, ורצוי בתוספת 'הרב', 'מר', 'הרבנית' או 'גברת'. הכללים ממשיכים ומפרטים כיצד להימנע מקירוב דעת וידידות, כיצד לשמור על מרחק פיזי, ומהי צורת הלבוש המתאימה לעבודה, ומעמיסים איסורים והגבלות על אסיפות בענייני עבודה ועל נסיעות משותפות של עובדים ועובדות אל העבודה וממנה. ייתכן שלא הייתי נדרש לדוגמה זו אלמלא זכה קוד כללי ההתנהגות הזה לחדור גם אל הציבור הדתי – לאומי. הכללים נמצאו, כנראה, ראויים לאימוץ על ידי ישיבת 'עטרת כוהנים' ופורסמו בכתב העת של הישיבה,[3] וכך הם זכו גם לשבח של אחד העיתונאים בהצפה, שיצא בקריאה לרבני הציונות הדתית לנסח מסמך דומה.[4]
מהפכת לימוד התורה בקרב נשים אף היא מביאה אתה פסקי הלכה הבאים להגביל ולתחום את מי שחשקה נפשן בתורה ואת המסוגלות ללמדה. כך שומעים אנו בשנים האחרונות על פוסקים בולטים ובעלי השפעה בחברה הדתית הציונית המביעים הסתייגות מפורשת מכך שנשים יעבירו שיעורי תורה לקהל שיש בו גברים. בעניין אחר אנו פוגשים באיסור של רבנים על לימוד תורה משותף של משפחות הרוצות להיפגש ללימוד בשבת עם הילדים, שכן "יש פה פגיעה חמורה בצניעות"[5]. דוגמה נוספת לניסיונות תיחום ניתן לראות בהטלת הגבלות על חגיגת בת מצווה, המצמצמות באופן ניכר את אפשרות הביטוי של בנות המצווה.
דוגמאות אלה מראות כיצד הגדלת היקף הפעילות של האישה בזמננו הן בענייני קדושה והן בעולם החולין מביאה אתה שלל סייגים והגבלות שמקורן בדאגה לערך הצניעות. אולם דוגמאות אלו יכולות ללמדנו אף עובדה חשובה שמעבר לכך. הן ממחישות את העובדה, שכאשר מרבים בהפרדה ומחמירים בצניעות יש גם מה להפסיד. בכל המקרים שציינתי אי אפשר לומר שהמחמיר תבוא עליו הברכה, שכן ההחמרה בצניעות הולכת בד בבד עם הקלה בעידוד לימוד התורה ועם פגיעה בנשים בתחום התעסוקה. ניכר במקרים אלה כיצד נטייה לקו הלכתי שעיקרו הוא כוח דאיסורא עדיף – יוצא שכרה בהפסדה. יחד עם זאת, אנו עדים לכך, שגישה הלכתית זו חדרה ונקלטה במחוזות הציונות הדתית בעשורים האחרונים, ויש מקום לתת את הדעת על הרקע ועל הגורמים לכך. בהמשך אשתדל להציע כמה קווים מנחים לשינוי הדרוש, כאשר מטרת השינוי אינה ויתור על הצניעות, אלא עידון המושג ויצירת שיח שונה המתאים יותר לזמננו.
חיזוק הצניעות בתקופתנו על שום מה?
אתוס הצניעות קיבל בעשורים האחרונים גיבוש וחיזוק בחוגים מסוימים של הציבור הדתי – ציוני, והוא מוטמע באופן אינטנסיבי בחינוך הדור הצעיר. אין ספק שבדורנו יש הקפדה והחמרה רבות יותר במה שמכונה לבוש צנוע, מכפי שהיה בדור של אמותינו שבחוגי המזרחי, והכול מודים שבחינוך הדור הצעיר כיום מושם דגש על נושא זה יותר מכפי שהיה בשנים עברו.
מה עומד מאחורי תופעת ההקפדה וההחמרה בענייני צניעות כיום לעומת העבר? לשאלה זו ניתנו כמה הסברים:
א. ד"ר טובה הלברטל בהרצאתה בכנס 'קולך' המתפרסמת בכרך זה, רואה תופעה זו כפרי השפעתה של תרבות הגוף הבלתי צנועה של העולם החילוני המערבי.
ב. יוסק'ה אחיטוב במאמרים שפירסם בדעות ובהצפה, סבור שאתוס הצניעות זכה לחיזוק משמעותי על ידי אסכולת 'מרכז הרב', שהכניסה מרכיב חדש אל תוך התחום של הלכות צניעות, והוא המושג המטפיזי של קדושת ישראל.[6] לדבריו, הראי"ה קוק העלה על נס את האיפיון של האומה הישראלית כקדושה, וראה בהקלות בענייני צניעות השחתה של אותה קדושה. בנו, הרב צבי יהודה קוק, הלך בעקבותיו וכתב על הצניעות המתגלה בלבוש כמחוברת אל "תכונת אופיים של ישראל", "המקושרת עם טהרה". אותו קו ממשיך, לדעת אחיטוב, הרב שלמה אבינר הרואה בצניעות את הטבע היהודי המיוחד לעומת הפריצות המאפיינת את הגויים.
ג. לעומת שתי הגישות הראשונות, המוצאות מרכיב ייחודי בנושא הצניעות, יש הרואים את היחס המחמיר בזמננו כחלק מנטייה כללית להחמרה ולהקצנה דתית שפשתה בציבור הדתי הציוני בדור האחרון. גישה זו באה לידי ביטוי, לדוגמה, בדברי ד"ר אמנון שפירא במאמרים רבים שפרסם, שבהם הוא מותח ביקורת על ההקפדות בענייני צניעות כמשקפות מגמה של הקצנה דתית כללית.[7]
ד. השאלה שיש לשאול היא כמובן מהיכן נובעת נטייה זו להקצנה? בתשובה לכך ברצוני להעלות את ההסבר שנראה לי המתאים ביותר לגבי תופעת ההחמרה בכלל ובענייני צניעות בפרט.
לדעתי, ההקפדה במצוות בחברה הדתית הציונית בדור האחרון היא תוצאה של תהליך כללי של התפתחות אורח חיים תורני יותר הנשען על כמה גורמים הפועלים בד בבד:
1) התפתחותה של חברת לומדים. אם בעבר היה הנוהג הדתי נקבע בעיקר בדרך מימטית, באמצעות חיקוי של הנורמות המקובלות בדור ההורים, ובאמצעות יישום של המנהג הרווח בקהילה, הרי שכיום הנוהג נקבע בדרך קוגניטיבית מתוך למידת המקורות וספרי ההלכה.
פרופ' חיים סולובייצ'יק כבר הצביע על כך, שלקראת סוף המאה ה – 19 החל תהליך, שבו הרגישו שלא ניתן עוד לסמוך על הנורמות הדתיות המקובלות בחברה, והוא רואה ב"משנה ברורה" את ספר ההלכה המסמל את המעבר לנורמה החדשה, שלפיה – אינני בודק מה עושים במשפחתי ובקהילתי, אלא מה אומרים הפוסקים בספריהם ועל פיהם יישק כל דבר[8]. בשאלת הצניעות, אימותנו לפני עשרות שנים, כשהיו צריכות להכריע כיצד להתלבש לא בדקו בספרים, ואף לא נועצו ברבנים. הן הלכו על פי הנוהג שרווח בקרב חברותיהן בתנועת 'המזרחי', ומה שכולן עושות בתנועה הוא מן הסתם בסדר. בני הדור שלי כבר לא יעשו שום דבר "כי כולם עושים". מי זה "כולם"?! הרי יש כל מיני זרמים ואנשים; יש לבדוק על פי הספר מה נכון. והספר הוא תמיד שמרן, זהיר וקפדן יותר ממנהג העולם. את המילה הכתובה אי אפשר להגמיש ולשנות, ובעולם הלכה שבכתב הפרטים וההחמרות הולכים ומתווספים, בדרך כלל, הולכים ונערמים.
2) בתוך כך ישנו מרכיב שני והוא: צמיחתה של מנהיגות רבנית – חינוכית. בעולם של מבוכה ואין ספור אפשרויות יש צורך במנהיגות שתורה דרך. ביהדות החרדית קוראים לזה 'דעת תורה', ואצלנו מדובר בסתם שאלת רב או בפנייה אל בן תורה כלשהו לשם התייעצות. הביקוש לייעוץ מביא רבנים לדבר ולהסביר, לפסוק ולהשיא עצות, גם בלי שיפנו אליהם באופן ישיר, וכך פרטי ההוראות המעשיות הולכים ומתרבים, ובד בבד הפסיקה חודרת לעוד ועוד פרטים, תוך שהיא קובעת בהם מסמרות.
3) מיסודן של המסגרות הדתיות. המסגרות החינוכיות השונות, ובראשן הישיבות והאולפנות, הציבו לעצמן מטרה להקים חלופה לעולם המערבי הפרוץ, ולגדל בהן בנות ובנים שיקפידו וידקדקו יותר במצוות. מוסדות חינוך אלה תרמו לגיבושן של נורמות מחייבות גם בענייני צניעות ופעלו להעלאת הרף של נורמות אלה.
מה בדבר צניעות הגבר?
בתוך התהליכים שתוארו לעיל התחוללו מהפכות ביחסו של הציבור הדתי הלאומי לקיום מצוות. בקרב הבנים חלה התחזקות משמעותית בקיום מצוות מסוימות, ואפשר שבולטת מכולם היא התעצמותו של ערך לימוד התורה. בקרב הבנות הערך שהתעצם באופן הבולט ביותר הוא ערך הצניעות. מאחר שניתן להדגיש ולהרגיש את ההתחזקות הדתית באמצעות הצניעות, מתאפשר לבת לשדר על ידי הקפדת הצניעות מסרים ברורים לגבי השינוי והשיפור שחלו בזהותה הדתית. מעבר לכול – מדובר בערך השווה לכל נפש. במישור האישי, הקפדה על צניעות מקיפה את מכלול הווייתה של הבת והולכת אתה כל הזמן ולכל מקום, וזאת, בשונה מהקפדות הלכתיות בעניינים אחרים, כגון: כשרות, תפילה וכיו"ב, התחומות לזמנים ולמצבים מוגדרים. במישור החברתי רמת הצניעות מוקרנת כלפי חוץ ומשפיעה על מעמדה של הבת בסולם הדירוג הדתי. כך אירע שעל הקפדות בענייני צניעות עטו בנות בשמחה, ניאותו להטות אוזן להנחיות רבניהן ומחנכיהן ונטו להטמיען בהתלהבות באורחות חייהן. ומה בדבר התחזקותם הדתית של הבנים? הם בחרו לבטא אותה בהגברת לימוד התורה, בפעילות נלהבת למען ארץ ישראל כערך דתי ובהקפדה כללית במצוות נוספות. נושא הצניעות לא היה בראש סדר העדיפויות לעלות על ראש שמחתם.
תהליכים אלה הביאו לכך, שנושא הצניעות הפך למזוהה לחלוטין עם המגדר הנשי. עם זאת, הבנות המתחזקות נדרשו לקבל הנחיות מפורטות מרבנים וממחנכים, כדי לדעת כיצד עליהן להקפיד. הצניעות הייתה לנושא שהמבוכה בו רבה, ועקב כך נוצר ביקוש רב להדרכות ולהבהרות יותר מאשר בנושאים אחרים. המבוכה וחוסר הבהירות נובעים, לדעתי, בעיקר מן הרב גוניות של האפשרויות הקיימות כיום בתחום הלבוש ובאופי החברה. בניגוד לחברות מתקופות קודמות, שבהן הייתה מידה של אחידות בנורמות הלבוש ובדפוסי המעורבות של גברים ושל נשים בחברה, בזמננו עומדות בפני הבת אפשרויות רבות ומגוונות ביותר של סגנונות ושל פריטי לבוש, ואף החברה הדתית מודעת למגוון הרחב שזוכה ללגיטימציה בחברות המשנה השונות. גם בנוגע לתחום החברתי היא עדה למינונים ולסייגים שונים של הפרדות, וכל אלה יוצרים באופן טבעי את ההזדקקות למורי הוראה. כיוון שכך, התהווה מצב שנושא הצניעות תופס בו מקום מרכזי בעולמן של בנות ונשים, ובה בעת הגברים הם אלה שבאים ומכתיבים להן כיצד עליהן לנהוג. בכך חובר נושא הצניעות לתחום אחר שקיים בו אותו דגם, והוא – דיני טהרת האישה. גם בענייני הלכות נידה האחריות מוטלת על האישה, ואילו מורי ההוראה הם הגברים. ברם, בתחום זה המשמעות והלב של הדברים ממוקדים בהרחקה שבין בני הזוג, הרחקה שהם שותפים לה באופן שוויוני, ולכן קל היה לטבוע עבור העניין מטבע לשון נקי, יפה וכללי ולקרוא לכך: טהרת המשפחה. בענייני צניעות, לעומת זאת, האישה מתפקדת כאובייקט מול הגבר כסובייקט, וכך בולט המצב הנחות שמצויה בו האישה בתחום זה.
ההתעלמות היחסית מענייני הצניעות בחברת הבנים איננה דבר המובן מאליו. אם נתבונן, לשם השוואה, ביהדות החרדית, נמצא שיש בקרבה התייחסות לא מעטה למחויבות לצניעות מזווית הראייה של הגבר. כך לדוגמה, בכל ישיבה חרדית הבחורים מקפידים מאוד להתלבש ולהתפשט תוך כיסוי הגוף. בחוגים חסידיים יקפידו גם על לבוש עליון מעל למכנסיים ומעל החולצה, ומעיל עליון זה נועד גם לשם צניעות. היבט אחר של הקפדות צניעות גבריות בא לידי ביטוי במושג: "שמירת העיניים". אפשר שמושג זה איננו מרכזי בשיח של בני תורה חרדים כמו המושג שמירת הלשון, אך הוא בהחלט נוכח.
בשיח שגרתי של בני ישיבות ניתן לשמוע בחור המסביר, לדוגמה, שהוא מעדיף לנסוע באוטובוס הישיר מירושלים לחיפה, כדי לשמור את העיניים מהתחנה המרכזית בתל אביב; או שהאחד ייעץ לחברו לקנות בחנות במקום מסוים ולא ללכת לקניון, וזאת לשם שמירת העיניים. בחורים עשויים לוותר על משקפי הראייה שלהם כשהם הולכים בחוצות הכרך למען שמירת העיניים, ומסיבה זו הם עשויים גם למנוע עצמם כליל מהליכה למקומות שונים. גבר חרדי נדרש לא פעם לוותר על אפשרות של לימודים,של מקום עבודה, של נופש וכיו"ב בשל הצורך בשמירת העיניים ולשם הקפדה על ההפרדה שהוא אמון עליה.
בחברה הדתית הציונית דומה שהאחריות והוויתור הם נחלתן של נשים באופן גורף הרבה יותר. אני סבור שיש מקום להטמיע את הערך של צניעות הגבר גם בחברה שלנו. שימת לב מצד גברים להקפדה בנושא זה אינה ראויה מצד עצמה, אלא היא עשויה אף לתרום למידה מסוימת של תחושת שותפות בכינונה של הצניעות. גבר המקפיד בדיני צניעות עם אשתו ועם בתו, ואינו נותן את הדעת לצניעותו שלו, נוהג איפה ואיפה. אמנם אין להתכחש לעובדה שאין בהלכה סימטריה גמורה בין דרישות הצניעות מגברים ומנשים, לא מבחינה מהותית ולא מבחינת ההיקף והמידה של ההקפדה. צניעות הגבר היא בעלת ממד אחד – כלפי הבורא, ואילו לצניעות האישה שני ממדים: כלפי הבורא וכלפי הגברים. יחד עם זאת, דומה שבחברה המקפידה גם על צניעות הגבר נוצרת בכל זאת מידה מסוימת של איזון, שאינה קיימת כל כך בחברה שלנו. הדבר יבוא לידי ביטוי הן בכך שגם הגבר בהתנהגותו יהיה אחראי על יישום ערך הצניעות, והן בכך שאף הוא יידרש לעשות וויתורים משמעותיים למען יישומה.
צניעות וכבוד האישה
בנושא צניעות האישה ישנו מושג חשוב שבאמצעותו ניתן יהיה לעמוד על השינוי הדרוש בשיח זה. כוונתי למושג 'כבוד האישה', שמאז ומעולם היה קשור בקשר של קיימא עם הצניעות והלכותיה. דוגמה מובהקת ומתאימה שתאפשר לנו לעמוד על קשר זה נוכל למצוא בתשובתו של הראי"ה קוק לאנשי 'תורה ועבודה' ששאלוהו על ריקודים מעורבים.[9] הרב כותב:
ע"ד הריקודים, חס מלהזכיר פריצת גדרי תוה"ק ודרכי הצניעות והטהרה שהם מוחזקים בין שלמי אמוני ישראל מעולם. וחלילה לחקות את פורקי עול תורה ויראת שמים, ולהכשל אפילו בשמצא דשמצא דאביזרא האסורה ומגונה.
הרב קוק אינו מסתפק בקביעתו ההלכתית החד משמעית, והוא רואה לנכון להוסיף דברי הסבר המתייחסים להיבט הרעיוני של האיסור המתמקד בכבודה של האישה בישראל:
הרגש החברותי וכבוד הבנות בישראל מתחזק ומתפאר הוא דוקא עם יסוד חיי הקודש. ואפילו בנות עמים אחרים, היודעות פרק בתרבות, יכולות להעיד על היתרון של כבוד האשה ויחס ערכה החברותי, שהוא מרומם ע"פ יסוד תרבותנו והליכות חיינו ע"פ היהדות בטהרתה, לעומת אחרים המתפארים בכאלה ותוכם נחר.
בהקשר זה ידוע הפסוק מתהלים מב, שהפך למעין מוטו בנושא הצניעות: "כל כבודה בת מלך פנימה". ספרות חז"ל ובעקבותיה הפרשנות המקראית והתלמודית לדורותיה, הוציאו פסוק זה ממשמעותו הפשטנית והפכוהו למשפט מפתח בענייני צניעות. אין בדעתי לקבול ולערער על תוקפו של מוטו זה, אלא לטעון שהמושגים המרכיבים את תחום הצניעות, וכן תכניו של השיח הדתי בנושא זה בנויים על תפיסות מוגדרות של המושג 'כבוד האישה' שהיו יפות לזמנן, אך לאור התמורות שחלו בעולם המודרני הן ארכאיות ואינן מתאימות עוד.[10]
המסורת היהודית מתייחסת לאישה באופן חיובי לפי העולם שבו עוצבו הדברים. המושג 'כבוד האישה' היווה אבן פינה חשובה בבניית יחס הגון ומכבד כלפי האישה במקורות חז"ל בכלל ובהלכה בפרט. ברם, יש לתת את הדעת על שני מרכיבים המוטמעים במושג 'כבוד האישה' כפי שהוא משתקף בהם: האחד הוא הפטרנליזם שבחותמו טבוע מושג זה במקורותינו, והאחר הוא כפיפותו לקביעות ולהגדרות כוללניות המבוססות על סטיגמות בנוגע לאישיותן ומאווייהן של נשים. דוגמה מובהקת המשקפת את שני המרכיבים הללו מצויה בהלכה הידועה של הרמב"ם:
גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב: כל כבודה בת מלך פנימה.[11]
אנחנו רואים כאן את הפטרנליזם בשיאו, כאשר הבעל הוא שמכתיב לאשתו מתי לצאת מהבית ולאן, ואת התפיסה הסטיגמטית במלוא עוזה, שכן הרמב"ם קובע לכל אישה מה יפה עבורה בעצם היותה אישה. דוגמה זו אינה יוצאת דופן, אלא היא משקפת גישה רווחת, לפיה ההלכה קובעת לנשים מה נאה וצנוע עבורן, וזאת בהתאם לאופיין הטבוע בהן מטבע בריאתן.
עניין אחר היכול לשמש דוגמה לטענה המועלית כאן הוא ההסבר המופיע בספרות הראשונים להימנעות מקבלת עדות של אישה בבית הדין. בגמרא למדו זאת כידוע מגזירת הכתוב: "ועמדו שני האנשים" – "אנשים ולא נשים", אך המפרשים נתנו הסבר לדין זה וקישרו אליו את המשפט: "כל כבודה בת מלך פנימה", ובהתבסס עליו כתבו הראשונים ש"אין מזלזלים בנשים" להביאן לבית הדין, אלא שולחים אליהם את שליח בית הדין לביתן.[12]
דוגמה נוספת מספק לנו בעל ספר חסידים הפוטר נשים מן הציווי "מפני שיבה תקום", שכן "כבודן של נשים להיחבא", ואילו קימה מבליטה את נוכחותו של האדם הקם.[13]
ברור שגדולי ישראל התכוונו באמת ובתמים להגן על כבוד האישה. אולם הגנה זו מתבססת על מציאות החיים החברתיים בזמנם, ובהתאם לכך – נקודת המוצא שלה היא חולשתה של האישה והצורך לספק לה מעטפת ביטחון הלכתית שתשמור עליה, כפי שאנו, בעלי ההלכה, מבינים שיש לשמור עליה. הפוסקים פועלים, אפוא, כמי שהתגייסו לעזרתו של אדם הנתון במצב שכל חשיפה תסכן אותו. כבודה של אישה בדורות קודמים אכן תבע להצניע את נוכחותה ולהסתיר אותה כמידת האפשר: ברשות היחיד, בתחום הבית והמשפחה, בביגוד שיצניע אותה וכו'. כיום, לעומת זאת, כבוד האישה הנו דווקא בכך שתהיה הכרה בנוכחות שלה, ובכך שהיא תקבל מעמד כאדם שווה ערך לגבר, ותוערך בזכות כישוריה ובזכות מעשיה בכול תחום. המושג 'כבוד האישה' שעיצב דפוסי חיים וקבע מסמרות בתחום הצניעות הוא מושג חיובי ויפה, אלא שכיום עליו להוביל למסקנות מעשיות שונות בעניינים רבים.
ניתן לעמוד על התמורה שחלה בעולם המודרני בהבנת המושג 'כבוד האישה' על ידי כך שנצביע על זיקתו של מושג זה לערך 'כבוד האדם' המקובל בחברה בת ימינו. כבוד האדם מושתת בחברה המודרנית על ערך השוויון בין הבריות, וכבודה של אישה הוא חלק ממנו. זאת, בעוד שמושג כבוד האישה' במסורת אינו כרוך כלל ברעיון השוויון. היהדות דורשת מן הגבר לכבד את אשתו לא משום שהיא שווה לו, אלא אף על פי שהיא כפופה לו. אין במורשת היהודית קשר הכרחי בין כבוד ובין שוויון. עובדה זו אוצרת בקרבה אידיאל יפה, והוא: החובה לכבד גם את מי שנחות מאתנו בעליל, כגון העבד או עם הארץ. ברם, בעולם המושגים של זמננו יש בכך גם חיסרון גדול, שכן הכבוד כלפי הנחות מושתת על פטרנליזם השורר בחברה היררכית, ולא על שוויוניות הדדית.
להבדל שבין כבוד האדם השוויוני ובין כבוד האישה הפטרנליסטי יש השלכות משמעותיות במיוחד:
א. בעולם של שוויון אנו מכבדים כל אדם באשר הוא אדם, והמשמעות הבסיסית ביותר היא לכבד את רצונו של אותו אדם. כל יחיד הוא בן חורין לעצב את אישיותו, לבחור את עיסוקו, ולקבוע את העדפותיו בכל תחום, וכל מה שנאמר במשפט זה, גם אם נאמר בלשון זכר, מתייחס לגברים ולנשים כאחד. לעומת זאת, כבוד האישה במובנו הפטרנליסטי מתגבש תוך כדי כך שגברים קובעים עבורה מה טוב ונכון בשבילה בהתאם לאופיה ולתפקידיה כאישה המוגדרים על ידי החברה הנשלטת בידי גברים. אין היא אוטונומית לקבוע את כללי החיים ואת פרטי הנוהלים שיאפשרו לה לפעול בחברה, ולהביא את עצמה לידי מימוש ולידי ביטוי באופן אישי, מקורי ועצמאי. כך יכלו חז"ל לקבוע כללי התנהגות ראויים לנשים על פי אמירות הקובעות בצורה מכלילה קווי אופי המיוחדים לנשים: הן עצלניות, קנאיות, צייתניות, רחמניות, שחצניות כחשניות, כשפניות ועוד. מאמרי חז"ל רבים קובעים בבירור מהי "דרכה של אישה" ומה "אין דרכה של אישה" לעשות. כך למשל – "דרכה של אישה להיות יושבת בתוך ביתה ודרכו של איש להיות יוצא"[14], או: "אין דרכה של אישה לחזור על בתי דינין"[15], וכך עוד כהנה וכהנה קביעות לגבי אופיין ולגבי הליכותיהן של נשים באשר הן, כגון:"אישה משתוקקת לתכשיטין"[16]; "אישה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך"[17]; "אישה מכרת באורחין יותר מן האיש"[18]; "אין אישה תובעת באיש"[19]; "אין אישה מתקנאת אלא בירך של חבירתה"[20]; "אין חכמה לאישה אלא בפלך"[21]; וישנן אמרות רבות נוספות כיוצא באלו.
ב. כבוד האישה הפטרנליסטי מבוסס על תפיסה היררכית שבה ברור כי על הנחות לרחוש כבוד כלפי הנעלה ממנו. בעולם של תפיסות היררכיות הצו המוסרי של מתן כבוד לאדם המצוי בעמדה נחותה הוא רק מענה לכבוד גדול הרבה יותר שצריך לבוא מצדו של הנחות. אכן, המסורת היהודית בלטה ביותר בקביעת עקרונות מוסריים המחייבים יחס מכובד כלפי הכפוף וכלפי הנחות, אולם על זה לכבד את הנעלה ממנו הרבה מעבר לכך. חז"ל מדגישים, למשל, את חובתו של תלמיד חכם לכבד כל אדם, אף אם הוא עם הארץ, אולם גדולה וחמורה בהרבה היא חובתו של עם הארץ לכבד את התלמיד-חכם. כך ההלכה היהודית מחייבת יחס נאות של האדון לעבדו, אך מובן שחובת העבד לאדונו עמוקה ומקיפה הרבה יותר. וכך הכירו כבר חז"ל ברעיון של כבוד התלמיד שהמורה מחויב בו, אולם הוא כאין וכאפס לעומת הכבוד שמחויב בו התלמיד כלפי רבו.
העיקרון שבא לידי ביטוי במקרים הללו נכון גם לגבי מידת הכבוד שצריכה להיות נהוגה בין אישה לבעלה. אמנם "צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו", אולם לפני כן קיים ועומד הציווי על האישה שבא לעולם כשהוא כרוך בתביעה לכפיפותה של האישה לבעלה : "צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה… ותהיה נשמעת לו בכל עת שירצה"[22].
יתרה מזו: בעוד שכבוד הבעל כלפי אשתו הוא בגדר עצה טובה שנותן הרמב"ם לבעל, הרי הכבוד שצריכה האישה לגלות כלפי בעלה הוא בגדר של חובה גמורה, שיש מחלוקת לגביה האם היא מאורייתא או מדרבנן. בין כך ובין כך, הגמרא והפוסקים הכריעו באופן ברור שהאישה כפופה לבעלה, וחובתה לכבדו היא בעלת השלכות מרחיקות לכת.[23] האידאל הנשי של ספרות חז"ל הוא האישה הצייתנית והכנועה, כדבריהם: "איזוהי כשירה שבנשים – שעושה רצון בעלה".
הנחיות ברורות בדבר היחס הנכון של האישה לבעלה הניח לנו מחבר הספר מנורת המאור שהיה מהספרים הפופולאריים גם בקרב נשים, ובו הוא קובע בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "אע"פ שהאישה היא בת זוגו של אדם אל תחשוב בעיניה לבעלה כחבר, אלא כאדון… והוא ימשול בה… ויהיו עיניה תלויות לו כעיני שפחה אל יד גבירתה, אז תיקר ותכבד מאד בעיניו".[24]
כל הקורא דברים אלו ודומיהם מבין אל נכון כי לא מדובר בקביעת נורמות הלכתיות, אלא בהמלצות המשקפות מצבים חברתיים. דא עקא, המצב ההיררכי של גברים ונשים בחברה עיצב גם את היחס אל נושא הצניעות, כאשר לאור מעמדה של האישה אך טבעי היה לנקוט בגישה לפיה כל המרבה בצניעות מרבה בכבודן של נשים. בעולם שאנו חיים בו כיום אותו מושג עצמו של כבוד האישה מחייב לגבש תפיסה שונה. היחס בין המינים המתבקש בזמננו צריך להתבסס על יחסים שוויוניים, ולא על פטרנליזם; על מתן ביטוי אישי לכול אישה באשר היא, ולא על קביעות מכלילות.
שוויון האישה ועבודת ה'
כאן יש מקום לשאלה העולה תכופות בהקשר של פמיניזם ויהדות והיא: האם אין בקריאה זו לשינוי משום השלמה של כניעה עם עולם הערכים של התרבות המערבית, תרבות של אנשים האמונים על אורח חיים דתי יש לא מעט ביקורת כלפיה בדרך כלל? האם הצעה לניסוח מחודש של מושג שיש לו הגדרות ותכנים מוגדרים היטב במקורותינו איננה בבחינת מכירה של ערכי היהדות תמורת נזיד העדשים של מושגי שוויון השאובים מבחוץ והעלולים להסב נזק וקלקול מוסרי?
אני סבור שאין הדבר כך כלל ועיקר. אדרבא, השינוי הנדון כאן שעיקרו החלפת המושג 'כבוד האישה' ב'כבוד האדם' באשר הוא, המעניק לכל אישה מקום בכל תחומי העשייה כשווה בין שווים, אינו בא להיטיב עם האישה ועם מעמדה בלבד אלא הוא רכיב חשוב בשדרוג ובהרחבה של העשייה הדתית. יש לזכור כי המושגים 'צניעות' ו'כבוד האישה' משובצים בתוך העולם של עבודת ה'. בעולם זה, כפי שהתקיים בכל הדורות בעבר, הייתה עבודת ה' מוטלת על כתפיו של האדם מישראל, קרי – הגבר, בעוד שהאישה נדרשה להיות עזר כנגדו. חכמים ביטאו תפיסה זו בעליל בדבריהם על זכויות הנשים בלימוד תורה ובתפילה, שהם הענייניים המרכזיים של עבודת ה', כשאמרו: "נשים במאי זכיין? באקרויי" – כלומר: זכויותיה של האישה אינן בפעולותיה האוטונומיות האישיות, אלא הן בכך שהיא מאפשרת לבעלה ולילדיה להגיע לבית הכנסת ולבית המדרש.
צורת חשיבה זו עיצבה גם את היחס לתפקידן של נשים בתחום הצניעות. דוגמה קטנה מספרות חז"ל המשקפת זאת יפה נוכל למצוא בסיפור על אבא חלקיה שאשתו יצאה לקראתו מקושטת כדי שלא ייתן עיניו באישה אחרת. תפקיד האישה הוא לדאוג לכך שעבודת ה' של בעלה לא תיפגע, וגם בזהירותה בענייני צניעות עליה לשוות תכלית זו לנגד עיניה. על פי גישה זו יכול בעל מדרש תנחומא לטעון שאסור לאישה לצאת בתכשיטים לרשות הרבים אף בימי חול "מפני שהעם מסתכל בה, ופגם הוא לאישה, שלא ניתנו תכשיטין לאישה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה"[25]. הופעתה החיצונית של האישה צריכה להיות מונחית על פי עיקרון אחד, והוא – כיצד היא מסייעת לעבודת ה' של בעלה ומונעת פיתוי מזיק מגברים אחרים. ביטוי קיצוני לעיקרון זה מופיע במעשה על בתו של רבי יוסי דמן יוקרת, שבגין יופיה היו הבריות מסתכלים עליה ואביה גזר עליה: "שובי לעפרך", שכן את מצערת בני אדם.[26] הבת והאישה בספרות חז"ל הן, אפוא, סובייקט שצריך להתאים את עצמו ואת הופעתו לעבודת ה' של אחרים, הלא הם הגברים.
מהפכת השוויון במעמד האישה שאליה מכוונים דברינו כאן איננה באה לחבל בעבודת ה', חלילה, אלא היא מתיימרת להוסיף לה ממד חשוב ולהעלות אותה מדרגה. היא באה לתת לנשים תפקיד עצמי ועצמאי בעבודת ה' החורג מהיותן עזר כנגדו של בן הזוג. המטרה איננה, אפוא, לערער ולצמצם את עבודתו הרוחנית של הגבר, אלא להעצים את עבודת ה' בעולם. בדברינו כאן איננו באים להציע רק שיפורים משמעותיים במעמדן של נשים. מגמתנו היא גם להביא לעולם קול נוסף של עבודת ה', קול חדש ומחדש, קול האישה.
יכולים אנו להיתלות באילן גדול, האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי, שכותב בביאורו לפסוק "אשת חיל עטרת בעלה": "וזהו שבשני ברכות אחרונות בנישואין אומר תחילה "משמח חתן וכלה" ובאחרונה אומר "משמח החתן עם הכלה", כי לעת עתה הכלה מקבלת מהחתן, וזהו "משמח חתן וכלה", אבל לעתיד יהיו שוין בקומתן כתר אחד לשניהן כמו שהיתה קודם המיעוט, …אומר גם כן "ישמע קול חתן וקול כלה", כי לעתיד יהיה לכלה קול". הגם שהחתן והכלה שעליהם הוא מדבר הם בחינות שונות בא-לוהות, ודבריו נטועים בתשתית של חשיבה קבלית, רשאים אנו שלא להוציאם מידי פשוטם. ואמנם זכור לטוב ממשיכו הרבי מלובביץ רבי מנחם מנדל שניאורסון, שתרגם רעיון זה לעולם המעשה וראה בהעצמה רוחנית ובמתן תפקיד עצמי לנשים אידיאל שהיווה לדעתו גם סימן מטרים לעידן של גאולה.
לאור כל זאת, מגמת דברינו כאן איננה לתור אחר הקלות הלכתיות בדיני צניעות, אלא לתבוע החמרה ביישום של עיקרון 'כבוד האדם'. אין המדובר במליצה בעלמא, שכן יצירת מערכות יחסים שוויוניות בין גברים לנשים בכל תחומי החיים היא תהליך המציב תביעה לא פשוטה מגברים. בחברה שנותנת מקום נרחב כראוי לנשים נדרש הרבה יותר ריסון מצד הגברים. ברם, יש לראות ריסון זה כחלק מתהליך של התקדמות חיובית, כיוון שסובלימציה וריסון מקדמים את המצב הרוחני – מוסרי של היחיד ושל החברה.
אכן, אין להתעלם מן האפשרות שהשמעת קול אישה טומנת בחובה סכנה של החלשת קול הגבר. כאן רובץ לפתחנו האתגר שהאחד לא יבוא על חשבון האחר, ולא ייווצר מצב שייאמר לגבר: לך ומעט את עצמך. דומה שבתחומי חיים אחרים אפשר לראות בעולמנו ניצנים של שיבה לעולם שבו יכולים שני מלכים להשתמש בכתר אחד, ומן הסתם יכול הדבר להיות גם כשמדובר בכתרה של תורה.
שינוי השיח בענייני צניעות
בעולם שלנו חלו שינויים חברתיים מפליגים – מחברה גברית שבה מקום האישה מוגבל לצורך האלמנטרי ההכרחי, לחברה מעורבת, שבה נמצאים גברים ונשים יחדיו באופן טבעי.
כדברי סיכום נזכיר שפתחנו דברינו בציון שני סוגים של שאלות העולות בענייני צניעות: ענייני לבוש הנוגעים למישור האישי, ושאלות העולות מתוך היותנו בחברה מעורבת – במישור הציבורי. לגבי נושא הלבוש – אני מצדד בהחלט בצניעות כנורמה, אך לא כאובססיה; כהקפדה מאוזנת, מבלי להפריז בכללים חמורים המלווים בהענקת תשומת לב מוגזמת לנושא זה.
לגבי התחום החברתי – שומה עלינו להכיר בהשלכות של השינוי במושג "כבוד האישה" על כללי ההתנהגות בחברה. יש לעכל את העובדה שאין מדובר בשינויים טכניים וכמותיים, אלא בתמורה מהותית הנוגעת למעמדה של האישה בחברה כיום, וממנה מתחייבת גישה חדשה המיישמת את ערך הצניעות באופן שלא יבוא על חשבון האפשרויות של הביטוי ושל העשייה של נשים.
בשני התחומים דרוש כיום שיח שונה שנשים נוטלות בו חלק פעיל. אין מקום להמשיך בקו פטרנליסטי שבו גברים מכתיבים לנשים את עקרונות הצניעות ואת פרטיהם, כשם שלא ניתן עוד לקבל התייחסות הרואה באישה את התגלמות היצר הרע המאיים על עבודת ה' של הגבר.
כאשר רבנים רושמים עבור בנות רשימות מפורטות של כללי לבוש המתייחסים לכל גופן ולתלבושתן, אבר אבר ובגד ובגד, כפי שהדבר חוזר ונעשה, יש בכך, לפי מושגינו כיום, דווקא חוסר צניעות. כאשר מחנכים מורים לתלמידותיהם כיצד להתלבש, יש בדבר פריצה של גדרי הצניעות במסווה של הקפדה עליה. ערך הצניעות ידע תקופה יפה הרבה יותר כאשר דברים אלו ייעשו על ידי נשים, וכיום יש נשים רבות היכולות להוביל את החינוך בנושא זה, והן אלו שצריכות לעסוק בו.
השיח החדש צריך להיות שיח משותף, שבו מעצבים יחדיו כללי צניעות הולמים. אם יתעורר הצורך במקום עבודה מסוים לדון בסדרי צניעות בעבודה, יהיו הכול שותפים לדיון זה, וההחלטות לא יוכתבו על ידי גורמי סמכות גבריים.
בעולם שאנו חיים בו החיצוניות מושלת בכיפה. המבט החיצוני, המראה האטרקטיבי והתדמית הפופולרית שולטים ביד רמה בתקשורת, בפרסומת וברחוב, ובעולם זה אסור לזנוח את ערך הצניעות ואת הדגשת הפנימיות, ויש לתת להם את מקומם הראוי. חברה דתית, ערכית ומודרנית צריכה לדעת, ויכולה ליישם ביושר, את ערך הצניעות, ובד בבד גם לא לוותר על כבוד האישה ועל מעמדה השוויוני כפי שאנו מבינים אותו כיום.
פורסם: בספר: להיות אישה יהודיה, ג, ט' כהן וע' לביא (עורכות), ירושלים, 2005, עמ' 198-183.
[1] אבות, סוף פרק ראשון.
[2] ר' שלמה אבן פרחון, מובא אצל א' גרוסמן, 'חסידות ומורדות', עמ' 180.
[3] עיטורי כהנים (215), תשרי התשס"ג, עמ' 41- 44.
[4]שיף, שאול, 'בסוד שיח', הצפה, כ' סיוון תשס"ג.
[5] זהו פסק הלכה של הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, ולשעבר הרב הראשי לישראל, והוא מצוטט על ידי הרב שלמה אבינר בספרו – חסד נעורייך, עמ' 105.
[6] ראו: אחיטוב, י', 'בין צניעות חרדית לחרד"לית', דעות 4, סיוון תשנ"ט.
[7] ראו לדוגמא: שפירא, א', 'בין הקצנה דתית להקפדה במצוות', הצפה, טו אלול תשנ"ט 27.8.99.
[8] H. Solovitchik, Rupture and Reconstrction: The Transformation of Contemporary Orthdoxy, Tradition, pp 64 – 130. להבחנה זו של סולובייצ'יק התייחסה גם אורה כהן בספרה: "צניעות האישה בעידן המודרני",עמ' 89. אולם היא השליכה אותה על דרכי הפסיקה של היהדות החרדית, בעוד שלעניות דעתי, הדברים נכונים ובולטים לא פחות, ואף יותר, במה שנוגע לחברה הדתית הציונית בדור האחרון. דוגמאות קטנות אך מייצגות לתהליך הנדון כאן: אכילת מצה ומרור ושתיית ארבע כוסות כשיעור בליל הסדר; הכנת תה וקפה בשבת; הקפדה במצוות התלויות בארץ; וישנן עוד דוגמאות רבות.
[9] הראי"ה קוק, שו"ת עזרת כהן, סימן ל'.
[10] ראוי להדגיש שבהצעה לשינוי המובאת כאן אין כל כוונה למתוח ביקורת על חכמי ישראל ועל הספרות התורנית לדורותיה, ולטעון שהיהדות נהגה לזלזל באישה. בה במידה יש לדחות את האמירה האפולוגטית, לעתים אף הדמגוגית, שגורסת ככלל כי האישה ביהדות שווה יותר מאשר בעולם המודרני.
[11] הלכות אישות, פרק יג, הלכה יא.
[12] ראו, לדוגמא, בחידושי הרא"ש, מסכת שבועות פרק ד סימן ב: "כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דמהכא שמעינן דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו לבא לב"ד אלא משדרינן לה ע"י שליח ב"ד … ואמר שכן היה דן רבו רב אלפס ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל… אין דרך הנשים לבוא לב"ד משום דאין כבודן דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה".
[13] ספר חסידים לרבי יהודה החסיד, מהדורת מרגליות, סימן תתש"כ, עמ' תקס"א. וכן: שם, סימן תקע"ח, עמ' שע"ח.
[14] בראשית רבה יח, א.
[15] גיטין מא, ע"א.
[16] כתובות סה, ע"א.
[17] עירובין ק ע"ב; יבמות סב, ע"ב.
[18] ברכות יג ע"א. יצויין כי במקומות אחרים אומרים חז"ל: "אישה צרה עינה באורחים יותר מן האיש (ב"מ פז ע"א , ספרי שלח, טו, כא).
[19] בראשית רבה יז, יג.
[20] מגילה יג, ע"א.
[21] יומא סו, ע"ב ועוד.
[22] רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, טו.
23לפי ההלכה התלמודית, חובת האישה לכבד את בעלה כוללת ביצוע של חמש מטלות לפחות, והן: "טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו; מוזגת את הכוס ומצעת את המיטה ועומדת לשמש לפניו (משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות כ"א הל' ז). הבעל רשאי לכפות על אישתו לבצע עבודות בית, וזאת אף תוך שימוש באמצעים קשים (משנה תורה, שם, הל' י' ובהשגות הראב"ד, שם), וכמו כן היא משועבדת לו לתשמיש בכל זמן שירצה (ראו: שו"ת חתם סופר, חלק ז', סימן כה, ואגרות משה או"ח ד', סימן עה). דוגמה מובהקת למשמעות של חובת הכיבוד שלה לעומת זו שלו ניתן למצוא בפטור של האישה מעיסוק בכיבוד הוריה מבלי לקבל את הסכמת בעלה (קידושין ל, ע"ב), בעוד שהוא אינו מוגבל על ידי אשתו בחובת הכיבוד של הוריו.
[24] מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב, עמ' 368.
[25] מדרש תנחומא, וישלח, ה'.
[26] תענית כג, ב – כד, א.
