עצרת חג השבועות-זמן מתן תורתנו? תשפ"א
חג השבועות, הנקרא בתורה עצרת, לפי נוסח התפילה שלנו הוא "זמן מתן תורתנו". ואולם בתורה עצמה לא מצינו כל זכר מפורש למועדו של מתן תורה. בנוסף לכך, גם זמנו של חג השבועות לא היה קבוע בימי קדם, כלומר, כל אותה התקופה שהיו קובעים את קידוש החודש על פי ראייתם של עדים. וכך קוראים אנו בתוספתא ערכין א' ט'-י' (מהדורת צוקרמנדל עמ' 543):
עצרת (=שבועות) פעמים שחל להיות בחמישה [בסיון] ובששה ובשבעה, לא פחות ולא יותר. ר' יהודה אומר: חל להיות בחמישה סימן רע לעולם, בששה סימן בינוני, בשבעה סימן יפה לעולם. וכן מצינו שהיו ישראל עומדין לפני הר סיני נמשכין לאחריהן שנים עשר מיל, באין לפניהם שנים עשר מיל, על כל דיבור ודיבור ארבע ועשרים מיל. היה היום ברור והיו ישראל משתלחין מפני האש. אמר להם הקב"ה לענני הכבוד: רבצו טל לפני בני, שנאמר, "בצאתך משעיר בצעדך משדי אדום" (שופטים ה' ד'), והקב"ה מרביץ טללי גשמים, שנאמר, "גשם נדבות תניף אלוקים" (תהילים ס"ח י').
ענין זה של ריבוי התאריכים האפשריים לחג השבועות מוסבר בראש השנה ו' ע"ב:
… כדתני רב שמעיה: עצרת פעמים חמישה, פעמים ששה, פעמים שבעה. הא כיצד? שניהם מלאים [כלומר, ניסן ואייר מלאים בשלושים יום]- חמישה, שניהם חסרים- שבעה; אחד מלא ואחד חסר- ששה. רש"י שם: שהוא שישה בסיון, יום החמישים לעומר].
כי בתקופה קדומה, כל עוד שקבעו את הלוח וזמני ראש חודש, על פי ראייתם של עדים אשר באו לבית הדין להודיע על כך שראו את הלבנה, לא היה יום קבוע לחג השבועות, אלא היה בית הדין קובע את ראש חודש סיון על פי עדות זו, כמסופר בראש השנה ב' ה'-ז':
חצר גדולה היתה בירושלים, ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסים, ובית דין בודקין אותם… כיצד בודקין את העדים? זוג שבא ראשון, בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן, ואומרים לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה? לפני החמה או לאחר החמה, לצפונה או לדרומה? כמה היה גבוה ולאין היה נוטה? וכמה היה רחב? אם אמר: לפני החמה, לא אמר כלום. ואחר כך היו מכניסין את השני ובודקין אותו. אם נמצא דברים מכוונים, עדותן קיימת… ראש בית הדין אומר, "מקודש", וכל העם עונים אחריו "מקודש ומקודש"…
וראה עוד בהמשך משנה ח': שדמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלה ובכותל בעלייתו. שבהן היה מראה את ההדיוטות, ואומר: הכזה ראית, או כזה?… וכו'.
נמצאנו למדים שבאותה תקופה קדומה יכול היה חג השבועות לחול בכל אחד משלושת התאריכים הללו: ה', ו' או ז' לחודש סיון, ואילו זמן מתן תורה היה לתפיסת חז"ל רק באחד מן הימים הללו, ואם כן ממילא היו שנים שבהן לא היה חל חג השבועות ביום אשר זהה היה עם היום שלפי המסורות השונות ניתנה בו התורה.
לא זו בלבד, אלא, כפי שהזכרנו לעיל, התאריך המדויק של היום שבו ניתנה התורה בהר סיני כלל אינו מפורש בתורה, ונחלקו חכמינו זיכרונם לברכה בענין זה כפי שלומדים אנו מן הסוגיה שבשבת פ"ו ע"ב-פ"ז ע"א, וזו לשונה:
תנו רבנן: בששה בחודש [סיון] ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא בראש חודש אתו [באו] למדבר סיני. כתיב הכא, "ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות י"ט א'), וכתיב התם, "החודש הזה לכם ראש חדשים" (שם י"ב ב'). מה להלן ראש חודש, אף כאן ראש חודש. ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל. כתיב הכא, "זכור את יום השבת לקדשו" (שם כ' ח'), וכתיב התם, "ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה" (שם י"ג ג'). מה להלן בעיצומו של יום, אף כאן בעיצומו של יום. כי פליגי, בקביעא דירחא. ר' יוסי סבר: בחד בשבא [השבת] איקבע ירחא ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתרי בשבא אמר להו, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", (שם י"ט ו'). בתלתא אמר להו הגבלה [ראה שם פסוקים י"ב-י"ג, "והגבלת את העם סביב…"]. ובארבעה עבוד פרישא [שם ט"ו, "אל תגשו אל אישה"]. ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע יומא. בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתלתא אמר להו, "ואתם תהיו לי [ממלכת כהנים]…" בארבעא אמר להו מצות הגבלה, בה' עבוד פרישא. מיתבי [הקשו]: "וקדשתם היום ומחר" (שם י')- קשיא לר' יוסי. (רש"י: משמע בה' נאמר לו לפרוש ה' וו'.) אמר לך ר' יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, (לעולם ברביעי נאמר לו לפרוש ד' וה', והוא הוסיף יום אחד, והסכים הקב"ה לדעתו-רש"י), דתניא: שישה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו… הוסיף יום אחד מדעתו… וכו'.
הוי אומר, גם תאריכו של היום שבו ניתנה תורה היה בזמנם של חז"ל ענין הנתון למחלוקת, וכל עוד שקידוש החודש היה על פי ראייתם של עדים, בודאי היו שנים שבהן לא חלה עצרת באותו היום שלפי הדעות השונות ניתנה בו התורה. רק שנים רבות לאחר מכן, בסביבות שנת 360 לסה"נ, כאשר נקבע הלוח (שלא על פי עדים) על ידי שמואל הקטן, חל חג השבועות בו' בסיון, שהוא, לפי דעתם של "רבנן" זמן מתן התורה, נשתלב זמנו של מתן תורה עם חג השבועות.
זו גם דעתו של בעל סדר עולם פרק ה', שכותב: בחודש השלישי [דהיינו סיון] בשישה לחודש ניתנו להם עשרת הדיברות ויום שבת היה. (ראה מהדורת חיים מיליקובסקי, ירושלים תשע"ג, ח"א, עמ' 238, והשווה שם בפרוטרוט בח"ב, עמ' 121-116. וכבר העירו שסדר עולם רבה מיוחס לר' יוסי, על פי דברי ר' יוחנן ביבמות פ"ב ע"ב, ועירובין מ"ו ע"ב, שאמר: מאן תנא סדר עולם? רבי יוסי. ואילו זו אינה דעתו של ר' יוסי וראה בדיונו של ר' דב בר רטנר, במהדורתו, וילנא תרנ"ד-תרנ"ז, עמ' 5-3 ואילך, ובדבריו של ש"ק מירסקי, במהדורתו, ניו יאָרק תשכ"ו, עמ' י"ט ואילך. ואכמ"ל.)
אולם במכילתא בחודש ג' עמ' 21, ויסע א', עמ' 159, ובפרקי דרבי אליעזר מ"א, בשמו של ר' פנחס, היה התאריך של ו' בסיון בערב שבת, ולפי דעה זו התורה, שניתנה בשבת, ניתנה בז' בסיון, כדעתו של ר' יוסי.
והנה יסוד מחלוקתם של ר' יוסי ורבנן, לפי סוגיית הגמרא שם, הוא בשאלה כמה זמן דרושה ההרחקה מן האישה, דהיינו, כמה זמן נמשכת קליטת הזרע, ב' או ג' ימים, שלרבנן הוא ב' ימים, ולר' יוסי ג' ימים. והנה המגן אברהם לשולחן ערוך אורח חיים תצ"ד ס"ק א', כתב:
קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות "יום מתן תורתנו"? והלא קיימא לן כר' יוסי דאמר בז' בסיון ניתנה תורה, דהא קיימא לן דבעי לפרושי ו' עונות [ג' ימים] כמו שכתב ביורה דעה סי' קצ"ו (סעיף י"א), [וראה באריכות במחצית השקל שם] , ולדידן שבועות לעולם בו' בסיון? ובאמת הרמב"ם בפרק ה' [הלכה י"א] מהלכות אבות הטומאה, פסק דאינה צריכה לפרוש אלא ג' עונות [שני ימים]. וכתב הכסף משנה בגירסת הרמב"ם [בפירוש למשניות מקוואות ח' ג'] והרשב"א [בחידושיו לנידה מ"א ע"ב ד"ה הא] דחכמים סבירא להו ג' עונות ופסק כוותייהו. ואם כן מנהגנו הוא על פי הרמב"ם. ומה שכתב ביורה דעה היינו לחומרא. ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה, דהא יצאו ממצרים ביום ה' (שבת פ"ז ע"ב) והתורה ניתנה בשבת (שם פ"ו ע"ב), כבר תירץ העשרה מאמרות (מאמר חקור הדין ח"ב פרק ט"ו) דבא לרמוז לנו יום טוב שני של גלויות. ואפשר דהיינו כדאמר (שבת פ"ז ע"א) יום אחד הוסיף משה מדעתו.
תשובות רבות אחרות ניתנו לקושיותיו של המגן אברהם, כגון זו שבחק יעקב (שם) שאז היו ניסן ואייר מלאים. ועל כן אחרי נ'"א ימים היה מתן תורה בו' בסיון, ואילו בימינו שתמיד ניסן מלא ואייר חסר, שבועות חל לאחר חמישים יום לעומר שהוא גם ו' בסיון. והבאר היטב שם כתב: יש לומר דיום נתינת התורה היה ל"ו שעות, כמו שכתב במדרש, ודו"ק. (וראה עוד דיונו של בעל נחל אשכול, צ-ב אויערבך, לספר האשכול, הלברשטט תרכ"ח, הלכות מקואות עמ' 158, מה שהאריך בענין זה.)
נחזור עתה לראשית דברינו, שלפי פשוטו של מקרא אין באמת שום תאריך מפורש ליום מתן תורה. ועל כן מצאנו מסורות שונות וסותרות בענין זה. כך למשל בספר היובלות א' א' נאמר:
ויהי בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים בחודש השלישי בשישה עשר לחודש הזה דיבר אלקים אל משה לאמור: עלה אליי ההרה ואתנה לך את שני לוחות האבן התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. ויעל משה אל הר האלקים וישכון כבוד אלקים על הר סיני ויכסהו הענן שישה ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן, וירא את כבוד אלקים כאש בוערת בראש ההר. ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה… וכו'.
הרי לנו תאריך שונה לחלוטין לזמן מתן תורה, דהיינו כ"ג בסיון; (וראה ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, ירושלים תשע"ה, במבוא עמ' 9, ובמפתח ערך שבועות.) ומסורת בני העדה האתיופית היא כי בי"ב בחודש השני (!) הוא חג קבלת התורה, ואילו בי"ב לחודש השלישי הוא חג הקציר, הנקרא אצלם ma’ra”r- מן השורש ara”ra, בגיז: לקצור).
וכבר כתב החכם הקראי, שמואל אל-מגריבי ט"ו (בספרו של Nemoy, Karaite Anthology, ניו הייבן ולונדון 1952, עמ' 224), בערך בשנת 1434:
שאף שהמנהג הוא להזכיר את מעמד הר סיני בתפילה משום שזה אירע בחודש סיון, אולם אין אנו יודעים בדיוק באיזה יום זה היה ובאיזה יום להגיד תפילות אלה. אלא שמאחר שזה קרה בחודש השלישי, חג השבועות, שאף הוא חל בחודש השלישי, יהא מתאים להזכיר בו ענין מתן תורה כחג קדוש. ואילו הרבנים שסוברים שאכן זהו באמת תאריכו של יום מתן תורה, אין להם בזה כל הוכחה…
(וראה גם בספרו של M. Heidenheim, Die samaritanische Liturgie, לייפציג, 1885, עמ' 139-131, תפילתם של השומרונים למתן תורה.)
על פי כל המובא לעיל, נראה לי לתת הסבר לכך שנקבע על ידי חז"ל כי חג השבועות הוא יום מתן התורה. ואולם נקדים ונאמר כי בזמן הבית היה חג השבועות בעל תוכן עשיר ורב, כי היה זה תחילת מועד הבאת הביכורים (משנת ביכורים א' ו') המלווה בטקסים ססגוניים (ראה שם פרק ג'). ובאותה תקופה חייבים היו בני ארץ ישראל בעלייה לרגל ובמצוות הראייה. ואז הקריבו מנחה חדשה שתי הלחם וקורבנות (ויקרא כ"ג י"ז, במדבר כ"ח כ"ו). ולמי שלא הצליח להקריב את קורבנו באותו היום, היו לו ימי מילואים, מעין ימים הנספחים לחג, בהם יכול היה לקיים את חובותיו.
והנה בעקבות חורבן הבית, נתבטלו הקורבנות, ונאסרה העלייה לירושלים, ולא היה אפשר כבר להביא את הביכורים, וכאילו נתרוקן החג מתוכנו, והיה כיום אחד בודד ללא כל פולחן של חובה; ואולי חששו חכמים שמא יתבטל יום זה מלהיות אחד מחגי ישראל. ודומה שמשום כך באו חכמינו זיכרונם לברכה ויצקו תוכן חדש ביום "ערום" זה על פי מסורות שונות שהיו בידם, מסורות של זמן מתן תורה. ואולי אף דייקו בלשונם בקובעם את חג השבועות כזמן מתן תורתנו ולא יום מתן תורתנו. ואכן בחוץ לארץ, שבין כה וכה נהגו בתוספת יום טוב שני של גלויות, שתי הדיעות של ר' יוסי וחכמים ממילא השתלבו יחד כימי מתן תורה, כל יום והמסורת שלו. ואילו בארץ ישראל, לפי קביעת הלוח הקבוע שלפיו היה חג השבועות בחמישים לעומר שבו' סיון, נתקבלה דעתם של חכמים, כדעת ה"רבים" שבו ביום ניתנה התורה.
ואכן קריאות התורה שבימים אלה נקבעו לשקף מצב זה, שהרי קריאת התורה ביום א' דשבועות היא פרשת מתן תורה ועשרת הדיברות שבשמות י"ט ב'-כ' כ"ו, והמפטיר הוא פרשת הביכורים (במדבר כ"ח כ"ו-ל"א), להזכירנו כי חג השבועות היה פעם חג הביכורים, וההפטרה היא מיחזקאל פרק א', המתאר מעמד של גילוי השכינה המתאים ביותר למעמד הר סיני. ואילו בחוץ לארץ ביום ב' קוראים בדברים י"ד כ"ב-ט"ז י"ז, ששם (בפסוקים שבפרק ט"ז ט'-י"ב) נאמר "ועשית חג השבועות לה' אלקיך" (פסוק י'), ואילו ההפטרה היא מן הנביא חבקוק ב' כ'-ג' י"ט, (ואף שם [ג' ט'] מופיעה המילה "שבועות") תיאור מסויים של גילוי שכינה.
וכך זכה חג השבועות לתוכן ולאופי חדש, אופי שלא היה תלוי בבית המקדש ובקורבנותיו. ובמהלך הדורות נתווספו לו מנהגים חדשים ומגוונים, כגון קריאת מגילת רות, תיקון ליל שבועות ומנהגי לימוד לתינוקות (ראה ספר המועדים ליום טוב לוינסקי, ח"ג: שבועות, תל אביב תשט"ז, עמ' 164-162), ושטיחת עשבים בבית הכנסת וכו'. ואף סעודות היום נשתנו בתוספת של מאכלי חלב ולחם ארוך זכר לשתי הלחם (ראה מגן אברהם לאורך חיים תצ"ד ג'), "ועוגות הר סיני" (ספר המועדים שם, עמ' 268-267, ושם 274-273) וכו'. וכמו כן נתעשר היום בפיוטים חדשים, כגון האזהרות והאקדמות וכו'. ובדרך זו לבש החג פנים חדשות פנים המאירות את שמחת היום.
ובבוא הגואל לציון ויבנה בית תפארתנו מחדש ונזכה לקיים את אשר היה בימי הבית, יהיה זה בתוספת חידוש חכמי הדורות. אז ימלא היום שמחה לה' כמים לים מכסים, ואף ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. ותפילתנו כי יהיה זה בקרוב בימינו, אמכי"ר.
