ערוץ מאיר מציג: על בנים ועל בנים

בפרק בסדרה "אסי וטוביה" של "ערוץ מאיר לילדים" באינטרנט, ששודרה באחרונה לקראת חג השבועות, שני המגישים באים לכרם ומתפעלים מהגפנים. אחרי דקות ארוכות של דין ודברים ביניהם על האפשרות לטעת גפן בחצר הביתית, מגיע מרחוק בקול טרטור הטרקטור של בעל הכרם. איש מרשים זה בזקנו הארוך מסביר לשניים, שאחד מהם מגלם את הילד האחראי (טוביה) והאחר את השובב (אסי), על העבודה הכרוכה בנטיעת כרם מניב ענבים. דומה שרק בערוץ נישה לילדים דתיים אפשר לראות כיום תוכנית המתעכבת באריכות, ללא עריכה קליפית וללא מוסיקה ברקע, על פעולות כמו נטיעה, חפירה ארכיאולוגית, הטסת מטוס (כמו בפרקים בתוכנית "אבא ליום אחד") וכדומה. דרישת שלום בסגנון "הידעת?!" מהעידן החד-ערוצי.

בצפייה במקבץ של תוכניות “אסי וטוביה” השתנה הרושם; נראה שעל פי רוב השפה הטלוויזיונית עדכנית למדי ושהתוכניות חביבות ומושכות לצפייה. היה אפשר להתחבר אליהן, למרות התוכן הדתי. אך בד בבד גם עלתה תחושה מטרידה, לא מוסברת. זו התבררה ככל שהצפייה התארכה. ופתאום התבהרה התמונה והבעיה ניצבה שם ברורה מאין כמוה: ילדות ונשים נעדרות לחלוטין מהמסך.

ערוץ מאיר הוא ערוץ ייעודי לדתיים, שקהל היעד שלו הוא משפחות המשתייכות לזרם החרד"לי (חרדים לאומיים) בקרב המגזר. אלה נוטים יותר ויותר בשנים האחרונות לכיוון הפרדה והדרת נשים, כמו החרדים. שירת נשים למשל – גם מפי ילדות בנות ארבע – כבר אינה נחשבת לגיטימית להשמעה. לא כל שכן דמויות של ילדות ונשים. כך נכרתו בשנים האחרונות הנשים מחלק ניכר מספרי הלימוד הנלמדים בבתי ספר דתיים; כך אפשר למצוא מגוון של תוכניות לצפייה באינטרנט, הצגות ומופעים על טהרת הגברים, וכן חלק מקלטות הדי-וי-די המיועדות לילדים. "אני מכיר אדם שניסה להרים יוזמה תרבותית יפה של קלטות ילדים ובקושי שרד", מספר שמואל שַטַח, העומד בראש העמותה הדתית "נאמני תורה ועבודה" ששמה לה למטרה להיאבק בתופעות ההקצנה וההפרדה במגזר הדתי. “כי שירת נשים – הכוונה בעצם לשירת ילדות – לא נכנסת כיום לרוב בתי ספר או הגנים בחינוך הממלכתי-הדתי, ואם זה לא במוסדות החינוך, אתה לא קיים".

העיוות שבהעלמת הנשים בולט מאוד בשנים האחרונות בכתבים יהודיים מאוירים, כמו ההגדה או מגילת אסתר. "זה אבסורד שישנן הגדות שבהן נראה שרק גברים יצאו ממצרים", אומרת רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת ירושלמים ומנהיגת המאבק נגד הפרדה והדרת נשים. "קיבלנו מהגן שלנו השייך לממלכתי-דתי הגדה של פסח ובה תמונה של בת פרעה המושה את משה. רואים רק את היד שלה והפנים מכוסות מאחורי הסבך. לא רואים את הפנים. וזה עוד בגרסה המקלה. הנשים תמיד עם הראש למטה או עם הגב. מה שמטריד בכך הוא, איפה את בסיפור היהודי? נאמר שכולנו יצאנו במצרים, אבל בתמונה בהגדה רק הגברים יושבים סביב שולחן הסדר. זה מציג עולם מעוות".

בילדותה של עזריה, על המדף בכל הבתים הדתיים, משל בכיפה הספר "שלום לך אורחת" של רבקה אליצור, שהיה לקלאסיקה. על הכריכה נראית ילדה. גם ב"כה עשו חכמינו", אוצר סיפורי חז"ל, לא נפקד מקומן של נשים.

העלמת הנשים ממרחב הילדוּת היא תופעה חדשה ויש לה השפעה רבה לנוכח הדלות התרבותית בספרים או סוגי מדיה ייעודיים אחרים. במלים אחרות – באין מגוון תרבותי, הקהל הדתי של תוכניות ערוץ מאיר הוא למעשה קהל שבוי. ובוודאי כך הדבר בבתי הספר, שבהם ספרי הלימוד שנבחרו הם ללא נשים. "יש בתי ספר שבהם בספרי הקריאה יש משפטים כמו ‘אמא במטבח מבשלת’ – שהם בעייתיים מבחינה מגדרית – אבל לא יהיה כל ציור לידם. ואילו כאשר מדובר על האב שהלך לעבודה, הוא יזכה לציור", אומרת עזריה. בנוסף לכך, בבתים דתיים רבים לא איבדו הספרים מכוחם ובשבתות אין לילדים ברירה אלא לקרוא; לכן ההשפעה של העולם התרבותי הנשקף מספר גדולה בהרבה מאשר בתרבות הכללית.

לכל זה יש קשר אמיץ, טוען שטח, למגמת ההפרדה המתרחבת בבתי הספר. "בתי ספר נפרדים והדרת נשים, אלה שתי תופעות שמזינות זו את זו. ביצה ותרנגולת. מכיוון שהילד גדל בחממה, ללא המין השני, אתה לא יכול לייצר תרבות שכאילו תשבור אותו. וכמו שאתה לא יכול להראות לו קלטות של 'היה היה' (סדרת עבר מאוירת ופופולרית בנושאי טבע והיסטוריה, ת"ר), כי שם מראים את בריאת העולם לפי האבולוציה, אתה גם לא תראה לו נשים, כי הוא לא נמצא עם בנות בבית הספר".

שטח ממשיך ואומר, כי מכיוון שאין תוכניות טלוויזיה ייעודיות באנגלית, הילדים גם לא קולטים את האנגלית כמו בציבור הכללי. ובמקביל, בבית הספר ממילא לא יתעקשו על הרחבת מקצוע האנגלית, מתוך מגמה של צמצום תרבותי. כל זה ישפיע בהמשך גם על הבחירה במסלול של לימודים גבוהים ומקצוע. “רבים כיום מתוך הזרם החרד”לי מעדיפים ללמוד לימודים אקדמיים במכללה לגברים בלבד ובוחרים במקצוע ההוראה”, הוא אומר. “אחר כך הם מלמדים בבתי הספר הדתיים וכך רוב המורים בהם הם חרד”לים. כלומר, יש כאן תופעה של היזון חוזר המנציחה מגמות של צמצום והקצנה".

עזריה מספרת מצדה שגם הדרה נגדית קיימת. בבתי ספר של בנות אסור לגברים, לרבות אבות, להיכנס למסיבת קבלת הסידור, למשל. "העלבון הוא כפול", היא אומרת. “כאילו חושדים בך שתחשוק בילדה בכיתה א'".

עזריה נזכרת בנוסטלגיה בעולם שבו לא היתה הפרדה: "זה בלט לי ביום ירושלים, שתמיד היה אירוע שיא של בני עקיבא. הבנים היו מגיעים ל’שבת יום ירושלים’ מהישיבות שלהם, ‘כפר הרא”ה’, ‘נתיב מאיר’. וכולם, בנים ובנות, היו נפגשים בסוף בכותל, וזו היתה התרגשות גדולה, לפגוש את הבנים כמובן. היום הולכים במסלולים נפרדים".

אסי צובל הוא אחד ממגישי התוכנית “אסי וטוביה”, אב לשלושה ילדים ובוגר בית הספר הדתי לקולנוע וטלוויזיה "מעלה", המשמש גם מנהל התוכן של ערוץ מאיר לילדים. הוא תולה את העלייה בפופולריות של תוכניות הערוץ בשתי מגמות. לדבריו, הטלוויזיה הכללית השתנתה כשנהפכה לרב-ערוצית, וגם הציבור הדתי השתנה וחלק ממנו נהפך לחרדי-לאומי. "אנשים הוציאו את מכשירי הטלוויזיה מהבית, אפילו מרצים שלי ב’מעלה’”, הוא אומר. “בסופו של דבר נוצר ואקום, כי הצורך שלנו כבני אדם בתרבות לא נעלם. וכך נכנסנו לנישה הזאת". הרייטינג הפתיע: "לא ידענו לפני שבע שנים עד כמה הצמא גדול. בתוך חודשים מעטים התוכנית תפסה. כיום אנחנו אחד מנכסי צאן ברזל של המגזר וגם פורצים את גבולות המגזר". לפי נתוני הערוץ, ממוצע הצפייה בכל אחת ממאות התכניות המשודרות בו הוא 24-30 אלף צפיות. באתר נצפים מיליון וחצי דפים בחודש.

ערוץ מאיר החל משיעורי תורה מצולמים בווידיאו בבית המדרש הירושלמי מכון מאיר. בהדרגה החלה דרישה אצל צופי השיעורים, בהם הורים, לתכנים לילדים. צובל, אז סטודנט ב”מעלה”, החל לערוך את סרטי הווידיאו ובהמשך היה מעורב בתוכן. "התוכנית נעשתה למען משפחות המחוברות לאתר”, הוא אומר, “התכנים נעשו במודעות לעולם של ילד במשפחה כזו. אבל אנחנו נזהרים מדידקטיות. אסי הוא דמות של ילד שואל, תוהה, עושה שטויות כמו כל ילד אחר. כשהוא חמד משהו, הוא פילח אותו. זו דמות שילדים אוהבים".

שטח מצדו אומר: "כהורה לילדים, אני יכול לומר שיש בעיה בהיצע התרבותי לילדים אצלנו. אף על פי שאני אדם ליברלי, כשאתה פותח את ערוץ הילדים, לא קשה לראות שהרמה שם ירודה. אתה חייב למצוא אלטרנטיבה לילדים, ערוץ חינוכי. אני למשל מסתפק בערוץ של החינוכית (23) ומשלים בקלטות די-וי-די. אבל הורים מחפשים משהו קל, לפתוח ולהושיב את הילדים, כמו בייביסיטר, בזמן שאתה מכין ארוחת ערב. הם רוצים את פולקע".

פולקע הוא הסייד-קיק של אסי וטוביה. בובת ציפור או עוף זכרית. העולם נראה חסר למראה החבורה הגברית הזאת, מה גם שבמשך התוכנית גם מוצגת כיתה של בנים בלבד עם המורה שלהם. בתוכנית אחרת של הערוץ, המיועדת לפעוטות, "סיפורי לילה טוב", המנחה (המתחלף) – תמיד רב או שחקן – מספר סיפור לפני השינה לבוּב גינג'י בכיפה סרוגה, כאילו משכיבים רק בנים לישון. גם ב"אבא ליום אחד", תוכנית שמלווה ילדים במקום העבודה של אביהם – טייס, עוזר פרלמנטרי וכדומה – הילדים הם בנים. מקומן של הבנות נפקד.

לפחות תוכנית זו, עם עלייתה בכבלים (בערוץ 96), בצד עוד תוכניות של הערוץ הדתי מאיר, כולל “אסי וטוביה”, הותאמה לצפיית ילדים לא דתיים וכיום היא כוללת גם ילדות שבאות עם האב – אך לא עם האם – לעבודה. כך גם בתוכניות החדשות שהופקו לרגל ההתרחבות והחדירה לכבלים. אבל עיניהם של ילדים שאין להם טלוויזיה לא תשזוף חלילה בנות.

לדברי צובל, "הדרישה להעלמת הנשים היא אולי תגובת-מראה: האדם החרד”לי מסתכל על התרבות החילונית ורואה הידרדרות עצומה. אסון. אני אמנם יותר ליברל, אבל אני מבין אותו".

הטיעון שהדרת נשים וילדות היא תגובה למתירנות של החברה נשמע תדיר כשמדברים על הנושא של הקצנה בצניעות או הדרת נשים. מה הבעיה להציג נשים וילדות לבושות לפי כללי הצניעות, נשאל צובל. מדוע להעלים נשים כליל, ואיך זה פותר את בעיית ההידרדרות הכללית?

צובל כן דיו להסכים שזאת תגובה קיצונית. "יש מושג בניווטים של 'סטייה מכוונת'. אתה בכוונה סוטה קצת יותר הצדה כדי להגיע לדרך הנכונה”, הוא אומר. “מה שקורה בצד האחר כל כך לא מציב אלטרנטיבה. אז אנחנו אומרים, בואו נלך בכיוון מסוים על הצד הבטוח ואחר כך נעשה צעדים לכיוון האיזון, כמו שקורה עכשיו עם עליית הערוץ לכבלים".

צובל מציג את העשייה של הערוץ כעשייה ערכית: "אנחנו עושים תוכניות תמימות קצת עם טעם של פעם. מבחינת הקצב, הרמה של הפרודקשן ואפילו מהבחינה התסריטאית והמשחק, אנחנו משתדלים ליישר קו עם תוכניות אחרות שמוצגות. אבל אנחנו לא עושים תוכניות לשם בידור גרידא". לטענתו, לא מדובר בערוץ האמור לקרב לדת: "זה לא באג’נדה שלנו. אנחנו נזהרים מאוד, אנחנו לא רוצים שהורה חילוני יחשוב ‘רגע, מה עושים לילדים שלי’".

אשר להחלטה ליצור את התוכנית שלו ללא נשים או ילדות, צובל מבקש "להכניס את הדברים לפרופורציה": "נכון מאוד שהתוכנית הזאת היא מה שהרבה ילדים רואים מבחינת המדיום המצולם, אבל הילד לא מכיר את העולם דרך ‘אסי וטוביה’. בבית ספר יש לו מחנכת ומנהלת. ואם הוא רואה שעה ביום ‘אסי וטוביה’, אני לא חושב שהוא ניזוק מהעניין הזה".

לדבריו, הזרקור צריך להיות מופנה לתוכניות לילדים בערוץ הילדים: לאופן שבו נשים מוצגות ב”פיג’מות”, למשל. "יש שם חבורת גברים. בפרק שצפיתי, הבחורה היחידה בסדרה נכנסת לדירה. הגברים מבקשים ממנה להתכופף והם מתכופפים אתה ביחד וכאילו מציצים לה. משאירים לילד לדמיין. אני לא חושב שזה מצב מתוקן. הציבור החרד"לי אומר: אם אני צריך לבחור בין זה או זה, אני בוחר להיות שם.

"שאלת הנשים והבנות היא שאלה לגיטימית", מוסיף צובל, "ואנחנו באמת בוחנים את הדברים. יש לנו המון מה להשתפר. ובראש ובראשונה צריך למצוא את האיזון הנכון. אנחנו מנסים. וכשנגיע לאיזון, אולי לא רק לציבור הדתי אלא לציבור הישראלי תהיה אלטרנטיבה". 

לכתבה לחצו כאן