ערכי החינוך הדתי: "ויעשו כולם אגודה אחת"-מאמר שני

בשבוע שעבר עמדנו על חשיבותו של לימוד התורה למעוטי היכולת, ועל מאמציו הבלתי נדלים של ר' חייא להקים עולה של תורה בקרב ילדים אלה. בזכות מאמץ זה קראו חכמים "גדולים מעשי חייא", ואף ר' יהודה הנשיא הציב את מפעלו של ר' חייא מעל זה שלו.
כעת אבקש לעמוד על נקודה נוספת שעומדת, לדעתי, בבסיס קיומו של החינוך התורני, ואנסח אותה בהתאם לרוח הימים הנוראים: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". הפעם נשתית את דברינו בעיקר על תורת הסוד. בשבועות הבאים נבסס רעיון זה גם במסורת ההלכה והעיון.

המתבונן יראה שמוטיב מרכזי בכל תפילות הימים הנוראים הוא הקריאה לאחדות כוללת של הבריאה, ולהתמקדותה בהמלכת הקב"ה על כל הארץ. אולם, השאיפה שעולה מתוך נוסח התפילה איננה שכל פרט ופרט מבאי עולם יכיר בבוראו ויעבדהו, כי אם שהעבודה הדתית תתבצע כאיש אחד, באגודה אחת. ביטוי עמוק לכך מצוי בזוהר הקדוש (ח"ג לה, א; התרגום לעברית משלי):
"רבי יצחק אמר: 'ואגדתו', כמה שנאמר (שמות יב, כב) 'ולקחתם אגדת אזוב'. מה התורה אומרת?
שכאשר מתחברים כאחד, ומתברכת (ספרית המלכות, צ"ה) מהם, אזי היא שולטת על הכל, ומאירה למעלה ולמטה".
סוד הייחוד, שמבטא אחדות של כלל ישראל למטה, ומנגד ייחוד שמו יתברך בעולם, הם הכלים הבסיסיים ביותר לשם התעצמות אור ה' בעולם, וממילא גאולת העולם. זו הסיבה שבגינה ספרות הסוד מלאה מלהכיל את כל דימויי האחדות והייחוד ביחס לעם ישראל וביחס לקב"ה. אחדות זו צריכה לבוא לידי ביטוי הן במישור האידיאי, בתודעת האדם וברצונו השלם להתאחד, אך היא חייבת, כמובן, להתממש גם בעולם המעשה. כך כתב מאור ישראל המהר"ל מפראג, בדרוש על התורה:
"והוא שכתוב 'ויחן ישראל' בלשון יחיד, שאי אפשר לישראל לקבל התורה שהיא אחת, רק כאשר הם ג"כ אחד לגמרי. כי כל דבר אחדות לא יאות כי אם לאשר גם הוא אחד […] וכבר יתיישב בזה גם כן מה שכתוב 'ומשה עלה אל הא-להים', כי כאשר הם באגודה אחת, כאשר נכתב עליו 'ויחן ישראל', אזי גם מושלם בקרבם כמשה, שהיה למלך להם, מתעלה על ידי כך עד 'אל הא-להים'. מה שאין כן כאשר הם נפרדים ומחולקים, עד שאין שם עם אחד עליהם ואינם רק יחידים, כל אחד לעצמו, איך יתעלה אשר הוא מלך עליהם על ידיהם? ועל מי יתעלה?! אם עם אין כאן, מלך אין כאן, כי אין מלך בלא עם! וגדולה מזה אמרו על השם יתברך, כביכול, במדרש: 'הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה', אימתי נקרא שהקדוש ברוך הוא מתעלה על השמים? בזמן שישראל הם באגודה אחת למטה".
אמירתו הנוקבת של המהר"ל מן הראוי לה שתטלטל את תודעת כולנו. אם אין עם אין מלך. אין מלכות למשה, וח"ו כביכול גם מלכותו ית' נפגמת. הדברים מבהילים כל נפש. החשוב מכל הוא שמהר"ל אומר את מלותיו בהקשר ברור של תלמוד תורה, של התאגדות בתוך התורה ולמענה.
דברים אלה של מהר"ל נאמרים במסגרת ביקורתו הקשה על הקלקול החינוכי שנוצר בלימוד הפלפול, שהוביל לשתי רעות חולות. האחת – התרחקות חכמי ישראל ותלמידיהם מדרך האמת ומהיושר הלימודי והסברתי, והשניה – הדרתם של כל אלה שידם אינה רב להם בפלפול. אותם תלמידי חכמים בודדים שהצטיינו בסופיסטיות דאגו לעצמם לישיבות ולפרנסים אמידים, בעוד כלל ישראל לא זכו ללמוד תורה כלל. התורה יצאה מגדר הכלל, והפכה להיות נחלת הפרט. בכדי להמחיש את כוונתו הקדים מהר"ל הקדמה כואבת לדרוש נפלא זה, וכך כתב בסופה:
"ותיתי לי, כי מיום עמדי על דעתי נתתי את לבי לדעת חכמה והוללות, מעשה הדור בהנהגת התורה והלמוד, ולא ישרו בעיני, באמרי לא זו הדרך אשר הלכו בו אבותינו וקדמונינו הקדושים […] לכן התגברתי כארי לפני איזה שנים שעברו, לתקן בזה מה שהעלתה דעתי, ולא עמדה לי, כי בני הדור הזה אומרים 'אחרי רבים נלך'. ובפני זמן מה נתעוררתי לכתוב למדינות פולין ורוסיא לגדור איזה דברים הראויים לגדור בזה, גם היא לא עלתה בידי. וככחי אז ככחי עתה, באולי יכנסו דברי באזני אשר נגע א-להים בלבבם, ויקבלו עצה ומוסר לטוב להם כל הימים בזה ובבא, לשאוכל להציל אחד מני אלף את שראוי להציל, ולא אשים לב לאלף סכלים הנותרים הנותנים כתף סוררת שוררת, ומעלימין עין משוררים. ואף כי כתבנו הדברים בכמה מקומות, ראינו לייחד לזה דבור בפני עצמו, כי לפי גודל יקר מעלת וחשיבות הדבר, וגודל הזלזול שמזלזלין בני אדם בדברים אשר עליהם העולם עומד, ראוי לכל איש הירא את דבר ה' להעלותם על לבו, מה יהיה באחריתנו אם נלך עקלקלות בדבר שהוא בטחוננו בעוה"ז ובעוה"ב. לכן אני אומר (ישעי' נ"ה) הטו אזניכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם. אמן".
התקנות עליהן מדבר מהר"ל הן הרבצת התורה ברבים, בפני כל שכבות הגיל, ללא חלוקה והבחנה של משפחה או בית, כחובה ציבורית. מהר"ל ראה לעצמו חובה להציל את הדור, ואת הדורות הבאים, באמצעות הפיכת התורה נחלת הכלל. מכאן שאת רעיון האחדות והייחוד פירש כקשור בקשר הדוק למישורים המעשיים של הקיום, ותבע שלא להותירו במסגרת הרעיון האידיאי גרידא, מחשבה שאיננה מתממשת לכדי מעשה.
נסיים בדברי קדשו של ר' יוסף ג'יקטילה, בספרו המיוסד על ספירות הקודש, שערי צדק, השער השמיני, שם עמד על כך שחיבור זה של כלל ישראל כולל בתוכו גם את קליטת העלייה, ומצא בקליטה זו כורח רוחני בסיסי לשם קימום השכינה מעפרה, והבאת גאולה לעולם. מיותר לציין שהתעוררות ייחודית זו באה לעולם בעיקר ביום ראש השנה, הוא יום התגלות המלך, ראש לשנה כולה, בה נשמע את שופרו הגדול הקורא לנו לקבץ את גלויותינו ולגאול את העולם:
"אבל בהתעורר הבינה […] שהוא סוד של שופר גדול, אז יהיה הקיבוץ גליות לגמרי. וזה שאמר הכתוב 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים'. על מה אבדה הארץ? הצדיק אבד מן הארץ, ובתקיעת שופר גדול תחזור אבידה לבעלים, ותחזור השכינה לציון […] ומשם ואילך לא יהיה מקום לכוחות הטומאה לעד ולעולם ליכנס לירושלים, כי בתקיעת שופר יכרתו ויאבדו הצרים והקטגורים, ולא ישאר לוחץ ומוחץ, וגם את הגילולים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ והאלילים כליל יחלוף […] וזהו סוד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ולא יהיה מקום פרצה לנחש ליכנס […] ואז יתמו חוטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללויה, הללויה. בודאי כי משם יהיה הייחוד שלם למעלה ולמטה […] ועל זאת יתקנו בתפלה 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם', ואז הרשע כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ואז חרפת עמו יסיר מעל כל הארץ".