ערכי החינוך הדתי-שותי"ם ומשמעויותיהם- מאמר חמישי

 

שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן ה

י) עוד אודיעהו כי זה מזמן נשאלתי מאת מנהלי הת"ת דקהלתנו, אם לקבל לת"ת בני יוצאי רוסיא ללמוד ביחד עם בני הבעלי בתים דקהלתנו והשבתי: שאם הורי הבן הם שומרי שבת, אוכלים כשר והבן העומד להתקבל להת"ת הוא מהול אז יכולים לקבלו, אבל בחסר אחד מאלו לא יקבלוהו. – נמצא בזה גם אם הורי הבן הם שומרי שבת ואוכלים כשר, כל שהבן אינו מהול אין לקבלו.

…

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן מא

בענין חינוך הפאלאשים לתורה קודם שיתגיירו מספק
שו"ת יביע אומר חלק ז – יורה דעה סימן יט ד"ה א) הנה

וע' באבות דר' נתן (סוף פ"ב), והעמידו תלמידים הרבה, לפי שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות, אבל בית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים. וכתב הרשב"ץ במגן אבות שם, שהיא המחלוקת (בברכות כח א) שבין רבן גמליאל שהיה אומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, לבין רבי אלעזר בן עזריה וחכמים שסילקו את שומר הפתח ונכנסו הכל, וניתוספו שבע מאות ספסלים בבהמד"ר. ומוכח בגמרא שם שכן עיקר כדעת ראב"ע וחכמים. וסיים הרשב"ץ, שאע"פ שהשונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם וכזורק אבן למרקוליס, זהו בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסנו שומעניה, אבל סתם בני אדם א"צ לבדוק אחריהם, ולכן הזהירו והעמידו תלמידים הרבה. ע"כ. (וזהו שכתב הרמב"ם "או לתם").
שו"ת יביע אומר חלק ז – יורה דעה סימן יט ד"ה א) הנה
הנה בחולין (קלג א) איתא, אמר רב יהודה אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו, ואין שריד אלא תלמיד חכם שנא' ובשרידים אשר ה' קורא. (פרש"י, למי שירע שריד באהלו שיש לו תלמיד רע, תאכלהו אשו של גיהנם). ואמר ר' זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן עג ד"ה נשאלתי מרב

א) נשאלתי מרב אחד אם יניחו לבן הנולד לישראלית הנשואה לנכרי לקראו לתורה ביום הבר מצוה שלו, והשבתי שאף שפשוט שיש להבן דין ישראל לכל דבר לרוב הראשונים שהלכה כמותם ויש ממילא חיוב ללמדו תורה ולחנכו במצות, אבל למעשה אם עדיין אמו ברשעתה עומדת ודרה עם הנכרי ומופקרת לכל האיסורין ומתחנך הבן אצלם יש למיגדר מלתא בכל האפשר שלא יקראו אותו לתורה ביום הבר מצוה שלו ולא יעשו איזה שמחה שם, וכן היה טוב שלא לקבלו ללמוד בהת"ת מאותו הטעם למיגדר מלתא, ורק כשתפרד האם מהנכרי יש ללמדו כדין ולקראו לתורה ולעשות שמחה ביום הבר מצוה שלו. ואם יש חשש שיתקלקלו ילדים אחרים עי"ז שיקבלוהו בהת"ת אסור גם מדינא. משה פיינשטיין.

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן עז ד"ה ג' ובדבר

ג' ובדבר ילדים שאמם נתגרשה מבעלה והלכה לגור עם גוי, שמישהו הכניסם לביתו ושלחם לישיבה, ואחרים טוענים שאין לו אחריות עליהם, הנה הצדק עם זה שהכניסם, שכיון שהם ילדי יהודים מחויבין כל ישראל ללמד עמם תורה אף אם לא ישמרו דרך התורה, שבשביל חשש דלמחר אין לבטל החיוב דלמוד התורה עם תשב"ר =תנוקות של בית רבן=, אבל כל זה אם אין מזה קלקול לילדים אחרים, דאם יש קלקול ח"ו לאחרים, אין להניחם ללמוד בהישיבה. ידידו, משה פיינשטיין.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן עא ד"ה עוד עיקר

עוד עיקר יש לידע שבל יתייאשו כשרואין שאיזה תלמיד אינו לומד כראוי ואף כשאינו מתנהג כראוי, כי אם אינו מקלקל את האחרים צריכים להחזיקו ולהתגלגל עמו דאולי יתחיל לשמוע ולהטיב דרכו, ובכל אופן השהיה איזה שנים בישיבה בקרב מורים יראי ה' ובקרב חברים המקשיבים להמורים ודאי ישפיע גם עליו לכל הפחות במקצת גם על כל ימי חייו. ואל יתחשבו המורים עם קושי העבודה כשצריכים עם תלמידים שאין מקשיבים כראוי שצריכים המורים לידע שעבודתם הוא מלאכת הקדש ואין זה כעבודת חול שהעבודה היא רק למשכירו בשביל שמשלם לו שלכן יש לו להתחשב איך היא עבודתו אם קלה אם כבדה אבל מלאכה זו היא להשי"ת שיש לו לעבוד באמונה לפי צורך התלמידים לא לפי התשלומין, וחזינן מהקרא דהשי"ת רוצה שנהיה עמלים בתורה ובמצות ואין לדמות קיום מצוה שבא בקלות כמי שנזדמן לו אתרוג וקנאו בלא טורח למי שטרח להשיג אתרוג וכדומה בכל מצוה ומצוה ולכן גם בלמוד עם התלמידים אם עמל ביותר הוא חיוב ומצוה דיליה ואף שמצד התשלומין לא היה לו לעמול כל כך אבל מצד חיוב דידיה להשי"ת אחרי שקבל עליו המשרה מחוייב הוא לעמול כפי יכלתו באמת. וידוע עובדא דר' פרידא שעמל להסביר ארבע מאות זימני לתלמיד אחד ולא חס על זמנו ועל טרחתו וקבל שכר היותר גדול שהוא גם על שלא נתייאש וזה תלוי הרבה במדת הסבלנות שכל מורה צריך להשתדל על עצמו במדה זו ביותר. אבל אם התלמיד מקלקל את אחרים ודאי צריך לסלקו אבל צריך לדון זה בכובד ראש ובעיון רב כי הוא כדיני נפשות.
שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן קא

והנה עוד יותר מצינו בזה פלוגתת בית שמאי ובית הלל (במס' אבות דר"נ פ"ב ט'), והעמידו תלמידים הרבה, שב"ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו וכו', וב"ה אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים עכ"ל, ומשמע לכאורה שאף הפושעים, שהם הגרועים מארבעה אנשים מצורעים פתח שערי גהינם, שהמה, אנוס, שוגג, מזיד, פושע, כמאמר החסיד הובא במדרש שמואל (פ"ד שם), מ"מ יש לקרב אותם לתלמוד תורה, והוא פלאי, דהרי נודע דב"ש במקום ב"ה אינו משנה והלכה כב"ה, וזה כנגד דברי הש"ס והפוסקים הנ"ל, וכבר ראיתי שהעיר בזה בשד"ח (כללים מע' א' אות רמ"ד) עיי"ש.

והיוצא לנו מכ"ז דעכ"פ בסתם בני אדם אף שהמה מעוטי הבנה יש עוד מצוה בלמודם, אבל בודאי יש להזהר להסביר אותם שלא יבואו לידי טעות, וכמאמר המשנה הזהרו בדבריכם עפ"י פירוש הפשוט, והוי זהיר בתלמיד כנ"ל, והעיקר בזה דענינים כאלו תלוים בדעת המלמד לאנוש בינה, לרחק או לקרב, וכונתו תהי' רצוי לש"ש, ומאפס פנאי אקצר. ואסיים בברכת כל טוב ודושה"ט. יצחק יעקב ווייס.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קד ד"ה וגם ידוע

שלכאורה מצות למוד התורה עם הבנים ואחרים הוא בטעם מובן לכל כדי שידעו דיני התורה וידעו איך לעשות, וזה מביא לידי קלקול שהאבות מצד כח היצה"ר אומדין את כשרונות בניהם שלא יוכלו ללמוד כל התורה ולומדין אתם רק מעט ויש שגם אומדין שלא יוכלו כלל ללמוד ואין לומדין עמהם כלל ויש שגם אין מחנכים אותם בדיני התורה באמרם שאף אם ילמוד לא ישמור דיני התורה וא"צ אף לחנכו לחנם, ולכן אראב"ע שאינו כן אלא שחיוב התורה הוא שילמד אדם את בנו אף אם ידע בברור שלא יהיה לו שום תועלת מהלמוד שהוא גזירת המקום בלא טעם אלא כדי ליתן שכר למביאיהן כמו שאר המצות כאתרוג וכדומה, שלכן צוה השי"ת שיביאו אף הטף שאין מבינים כלל, שמזה ידע האדם שאין לו שום תירוץ ואומדנא ליפטר מחינוך ולמוד התורה עם בנו אלא מחוייב ללמוד עמו כל התורה כולה כזבולון בן דן וממילא יהיו מהם גם גדולי תורה ויראה כפי האמת ולא כטעות האבות מצד יצה"ר. וזה ממש יש לומר בעובדא דידן שאם יקילו אף בקטנים שוב ליכא גבול לקטנות מצד יצה"ר.