"ערכי הציונות הדתית- סדרת שיעורים / ד"ר יוחנן בן יעקב

__________________________________________________

הדברים המלאים:

בס"ד, א' בשבט תשפ"ד, 11.1.2024

יוחנן בן יעקב, כפר עציון

מתנועה ציונית-דתית ל"מפלגת הציונות הדתית"

מאמר זה הוא הרחבה של הרצאה שנשאתי בכנס האקדמיה הלאומית למדעים:

 "מדינה בשבר עמוק – איך יוצאים מזה?", ירושלים, כ"ג בטבת תשפ"ד, 4 בינואר 2024

כוונתי במאמר זה להציע הסבר לשאלה שרבים שואלים: מה קרה לציונות-הדתית, מאז ימי המפד"ל בראשות משה חיים שפירא, ד"ר יוסף בורג וזבולון המר. תנועה שקיימה ברית היסטורית עם מפא"י ונקטה עמדות מתונות בנושאים שהעסיקו את מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. כיצד הפכה למפלגה שחוברת לחרדים ולכהניסטים, שמייצגת את הקוטב הקיצוני בימין הפוליטי, "ימין מלא מלא". בשנים האחרונות התפרסמו מחקרים ומאמרים שמנתחים את הציבור הדתי לאומי בישראל. אנסה לזקק תובנה על בסיס ניסיוני האישי כחבר פעיל ומעורב בציבור הציוני-דתי מזה קרוב ל-60 שנה, שנשא בתפקידים ציבוריים, לא מפלגתיים.

א.    הציונות הדתית הקלסית מייסודו של הרב ריינס

בשנת תרס"ב, 1902, ייסד הרב יעקב יצחק ריינס (1915-1839) את המזרחי – סיעה ציונית-דתית בתנועה הציונית. הייתה זו העזה גדולה, פריצת דרך כפולה בעולם האורתודוכסי: שיתוף פעולה עם "עוברי עברה" ("חילוניים"), ויוזמה אנושית לתחייה לאומית של עם ישראל. כחלוף שנתיים, תרס"ד, 1904, ייסד הרב ריינס ישיבה תיכונית, תורה ודעת, על פי החלטה של ועידת המזרחי. בישיבה זו למדו לימודי קודש כמקובל, ולצדם לימודי חול ברמת גימנסיה רוסית. הרב ריינס ביסס את המזרחי = הציונות-הדתית על שני יסודות: קודש וחול; מסורת ומודרנה; שמרנות וקִדמה. בשנת תר"פ, 1920, יזם הרב יצחק ניסנבוים (1943-1868) בוורשה ישיבה תיכונית – תחכמוני, במסגרת המזרחי, ברוח הרב ריינס. לימים, כיהן הרב ניסנבוים בראש המזרחי בפולין – המרכז הציוני-דתי הגדול ביותר. לדבריו: "בוודאי שצריכים ללמד את הבנים גם לימודים כלליים, להעמידם גם על ערכה הגדול של התרבות הכללית, בלי חולין אין קודש!".[1]

בדיחה חרדית שרווחה במזרח אירופה מבטאת נאמנה את דרכה המורכבת של הציונות-הדתית:

"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית כ"ה), נאמר על רבקה אִמנו. על פי חז"ל, כשהייתה רבקה עוברת על פתח בית מדרש היה העֻובָּר מפרכס לצאת, חשקה נפשו בתורה. כשהייתה עוברת על פתח בית תרבות נוכרית, שוב היה העֻובָּר מפרכס לצאת. אולטרה-סאונד לא היה, ורבקה לא ידעה שתאומים בבטנה. לכן אמרה: אוי, אני נושאת ברחמי 'מזרוחניק'! (איש המזרחי). הרגיע אותה הקב"ה ואמר: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" (שם), את נושאת ברחמך אבות לשתי אומות. נחרדה רבקה והגיבה: מוטב שני גויים (= שאינם יהודים) מ'מזרוחניק' אחד!

ביטוי נפלא להשקפה ציונית-דתית זו נתן הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק: "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחנה … במרחבי רוח האדם … החיים כולם מורכבים מהם": 1. הקודש, התורה, האורתודוכסיה; 2. האומה, הלאומית, הציונות; 3. האנושות, הליברלית, ההשכלה. כל כוח נוטה לקיצוניות, לדחיקת הכוחות האחרים בהם הוא רואה צדדים שליליים. בכך אין הבדל בין כוח הקודש לכוחות החול. "אומללים נהיה אם את שלושת הכוחות הללו – שהם מוכרחים להתאחד אצלנו … נניח בפיזורם במרידתם זה על זה ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד העומד[ת] כצר למחנה השני[ה] … תמיד צריכים אנו לשאוף  לבוא לידי המצב הבריא אשר שלושת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו … במצב הרמוני מתוקן". בסיום מציין הרב קוק שהקודש העליון, האלוהי, מתנשא מעל כולם.[2]

 

הציונות-הדתית המקורית היא "תנועה של מקף", כהגדרתו של ד"ר יוסף בורג, היא שרויה בכפל מושגים ונאמנויות: ציוני-דתי, תורה-ועבודה, הפועל המזרחי, קיבוץ דתי, תורה ומדע, חוק והלכה ועוד. להיות ציוני-דתי משמע להתייצב בנקודת מפגש שני צירים וליטול אחריות לשניהם:

• ציר האורך – הרצף ההיסטורי של העם היהודי, המתמצה בראש ובראשונה במסורת.
• ציר הרוחב – כאן ועכשיו; החֶבְרָה, הקהילה, עם ישראל, מדינת ישראל, העולם כולו.

זו נקודה סוערת ורווית מתח בין מחויבויות סותרות, לעולם אין בה הכרעה חד-משמעית ומוחלטת. בכל שלב נדרש איזון עדין בין הכוחות המושכים לעיתים קרובות לכיוונים מנוגדים. עניין זה נעשה מורכב יותר לאור העובדה שהציונות-הדתית חותרת להעניק ממד דתי-אמוני לכל ההוויה האנושית, ובמיוחד לכל המעשה היהודי והציוני, כולל מה שנראה לכאורה "חילוני".

 

אחד מהוגי הדעות של המזרחי ניסח את דרכה, דרך הציונות-הדתית:

"האידאולוגיה של המזרחי היא בבחינת שביל זהב, דרך ממוצעת. אין לפנינו פשרה מתוך ריפיון… אידאולוגיה זו היא תוצאה של מגמות מרובות שבחיי הכלל, הציבוריים, הלאומיים והדתיים. רצונך להגיע לכלל סינתזה של הרבה גורמים אמִתיים, בחר לך את דרך המזרחי … אין גורם אחד רשאי להיבנות על חשבון – או במקרה הקיצוני על חורבן – משנהו … תנועה זו איננה מפקירה לא את הדת ולא את העניין הלאומי".[3]

הציונות-הדתית המקורית, שניוּת טבועה בה, היא דבקה בקנאות בנקודת המפגש בין חול לקודש, בין מסורת למודרנה, בין שמרנות לקִדמה. היא צועדת בשביל זהב מאזן בין הכוחות הפועלים בעולמנו. כפילות יוצרת מתח פנימי, חותרת לאיזונים ומונעת גלישה לקצוות! בכך ייחודה וקיסמה של הציונות-הדתית. לצד היתרונות, התנועה משלמת המחירים על בחירה זו. השניות פותחת פתח לדגשים שונים וסותרים, למחלוקות, לפיצולים ולפילוגים. היא נתפסה כתנועה רופסת, אנמית. הכרעות שמבקשות לאזן בין הכוחות הסותרים, מתוך אחריות לשניהם, נראות כפשרנוּת, לעומת ה"חרדיות" וה"חילוניות" שמיוסדות על ממד אחד. מציאות זו מעוררת קושי חינוכי עצום, קשה להלהיב צעירים ומבוגרים לדרך אמצע חסרת כריזמה ולהט, דחויה ושולית.

 

ב.     מהפך – מכפילוּת לאחדוּת

בהשראת הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים והשיבה למרחבי יהודה ושומרון – ארץ התנ"ך, מחוזות הכיסופים של עם ישראל, התחולל מפנה עמוק ורב-ממדי בציבור הציוני-דתי. אחד ההיבטים החשובים של מפנה זה הוא הפריצה לליבת הציונות-הדתית של תורת הראי"ה קוק (1935-1865), בפרשנות של בנו, הרב צבי יהודה, ראש הישיבה, ותלמידיו. ישיבת מרכז הרב שיסד הראי"ה קוק בירושלים – שהייתה ישיבה קטנה בהיקף תלמידיה וכמעט ולא נודעה בציבור הדתי לאומי – פרחה והייתה ספינת הדגל, מקור אנרגיה להנחלת תורה זו. נכנסנו ל"ציונות של גאולה, אשר מבשֹרה ופרשנה הגדול היה הרב קוק זצ"ל", כתב הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון:

"האם ניתן לראות את הדבר הזה במימד אחר מאשר המימד המשיחי? … אנחנו נכנסים לשלב שממנו אין נסיגה … בדור של גאולה משקל המעשים שלך שונה ממשקלו של כל מעשה שנעשה בדורות שעברו… אנחנו מסוגלים להביא את הגאולה השלימה".[4]

תורת הראי"ה קוק, הכריזמטית והמלהיבה, הטעינה את הדור הציוני-דתי הצעיר במטעני להט דתי, ונטעה בו תחושה חזקה של מחויבות לפעולה.

תלמידו של הרב עמיטל, הרב יובל שרלו, ניסח את מהות המהפך שהתחולל בציונות-הדתית:

"משנתו של הרב קוק מבוססת על עיקרון שונה באופן מהותי מזה של הציונות-הדתית הקלאסית. אין היא טוענת כי אנו ניצבים על שתי רגליים … הקודש העליון הוא המבט היחיד בו אנו מתבוננים על כל מציאות חיינו".[5]

יצירתו התורנית של הראי"ה קוק מתפרשֹת על פני מרחבים אדירים ובהם הקבלה. ניתן למצוא בה יסודות לביסוס דרכה של הציונות-הדתית המקורית (כפי שהדגמתי לעיל). הרב מעולם לא היה איש המזרחי, הוא ביקר את המזרחי בחריפות וניסה, ללא הצלחה, לייסד מפלגה חלופית, "דגל ירושלים". בפסיקותיו ההלכתיות ובמהלכים שנקט ניתן לזהות קירבה לעולם החרדי.

תלמידו של הראי"ה קוק, הרב משה צבי נריה (1995-1913), התמסר לפעילות בתנועת בני עקיבא בשנותיה הראשונות, והתגלה כמחנך כריזמטי ורב זכויות שתרם רבות לעיצובה של בני עקיבא. הוא מוכר כ"אבי דור הכיפות הסרוגות", ומייסד ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הראה, ת"ש, 1940. בקונטרס שפרסם על ייסוּד הישיבה הדגיש הרב נריה:

"אין בישיבה תערובת של לִמודי חול. הישיבה עומדת על נקודת ההשקפה שרוח אמִתית של אהבת תורה אפשר להשיג רק על ידי זה שהחבר יהיה שקוע רובו ככולו בעולמה של תורה, בעולמם של לִמודי הקודש ורוח קדשם".[6]

'הרב נריה היה איש של שלמות, של אחדות מוחלטת!', שמעתי מאישיות קרובה מאד אליו. אבחנה חשובה ומדויקת זו מאפיינת את דרכו החינוכית והציבורית. למיטב הבנתי, הרב נריה מטרים את התנועה החרדית דתית לאומית – חרד"ל (לעומת המפד"ל), שמקורותיה הרוחניים והמעשיים בבית המדרש של בנו, הרב צבי יהודה, ותלמידיו.

ועוד דוגמה לתפיסה זו – הרב צבי טאו, שפרש מישיבת מרכז הרב עם חבורה של רבנים, וייסד את ישיבת הר המור, נקט עמדה חדה בייחס למודרנה:

"אין האומה הישראלית צריכה להפריה מעמים אחרים… רוחות העמים זרות הן לרוח האומה… כל רוח זרה מקלקלת ופוגמת את ערכה האלוקי של האומה, מטמאת ומשחיתה את צורתה… מושגים ורעיונות הלקוחים מרוח העמים, אף כאלה הנושאים בקרבם ברכה לאומות העולם, לא זו בלבד שאינם דרושים לנו, אלא אף הרסניים הם לנו".[7]

וכך מתאר את העת החדשה, את ההשכלה, הנאורות והתפתחות המדע, אחד הרבנים הצעירים והכריזמטיים בחוגים אלו:

"הייאוש משתלט על החיים… האדם מנוכר וחסר כיוון בעולם ללא תכלית… זוהי אטימותה האופיינית של תרבות המערב… עולם האינסטינקטים החייתיים… זהו העולם האלילי, תשתית התרבות האנושית לדורותיה… ילדותית, חושית, יצרית, דמיונית, חווייתית, אקסטטית, חושנית, אכזרית, תמימה, חיה, חייתית. יסודות חיים אלו יחלחלו אל כל מרחבי החיים האנושיים ותרבותם".[8]

השקפת עולם זו, שאומצה על ידי הפלג החרדי לאומי (חרד"לי), חוללה בציונות-הדתית מהפך – מכפילות לאחדות. פרופ' מרדכי ברויאר עמד על אחת התוצאות של מהפך זה:

"התנועה הדתית-לאומית … אִמצה לעצמה את דגלו הרעיוני של הרב קוק … רבים וטובי בניה [הגיעו] לידי הקצנה כפולה: חרדיות מוגברת עִם לאומיות מוגברת, עד כדי לאומנות… דואליזם קיומי ומפוכח, פינה מקום למוניזם רווי חלומות והזיות".[9]

התנועה הציונית-דתית המקורית, מיסודו של הרב ריינס, שהתאפיינה בדואליזם, נכבשה בסערה על ידי תפיסה חרדית לאומית מבית מדרשו של הרב קוק, שמאופיינת במוניזם. הכפילות המבורכת והמאזנת הוּמרה באחדות מוקצנת ומפלגת. חשוב להדגיש: בין נאמני הציונות-הדתית המקורית, מבית מדרשו של הרב ריינס, היו תלמידים נאמנים לתורת הראי"ה קוק, כדוגמת הרב ישעיהו שפירא – "האדמו"ר החלוץ", מהוגי רעיון תורה-ועבודה וממנהיגי הפועל המזרחי. צירוף רעיוני זה נעשה קשה ומורכב ביותר נוכח הפרשנות של הרב צבי יהודה ושל תלמידיו לתורת הראי"ה קוק, ובהנהגתם בעקבות מלחמת ששת הימים.

 

ג.      בשורת הגאולה מול המציאות המאכזבת

נאמני בשֹורת הגאולה נדרשו תוך שנים ספורות להתמודד עם מציאות מאתגרת, שחזרה והיכתה בהם. המהלומה הראשונה הייתה מלחמת יום הכיפורים, שחוללה שבר עמוק בחֶברה הישראלית. אחריה הסכמי קמפ דויד, שכללו נסיגה מסיני, עקירת יישובי חבל ימית והכרה של ראש הממשלה, מנחם בגין, בזכויות הלגיטימיות והצודקות של העם הפלשתינאי. הסכמי אוסלו שהעניקו לאש"ף, באמצעות הרשות פלשתינאית, שליטה אזרחית בחלקים גדולים של יהודה ושומרון. ההתנתקות וגירוש המתיישבים היהודיים מחבל עזה הייתה מהלומה קשה לחזון הגאולה שפיעם ברבים מהציבור הדתי לאומי. התבדו התקווה שלא תהיינה נסיגות בתהליך הגאולה – כפי שראינו לעיל בדברי הרב עמיטל, ובהכרזות רבנים חשובים שחזרו והודיעו: "היו לא תהיה". אלה ואירועים נוספים באותן שנים, ערערו את תוקפה הוודאי של אמונת הגאולה.[10]

מאז מלחמת ששת הימים, וביתר עוצמה מאז מלחמת יום הכיפורים, רווחה בקרב חלקים בהנהגת הציבור הדתי לאומי האמונה שבידיה מפתחות לפיענוח התקופה בה אנו חיים, ומתוך כך הכוח להנהיג את עם ישראל ואת מדינת ישראל. זאת, בעת שהציונות הכללית, בהכללה, נראתה בעיניו אובדת דרך, נתונה במשבר אידאולוגי ולא נענתה לבשורת השיבה לנחלת אבות ולמסורת אבות. הם העריכו שציבור "חילוני" עתיד להכיר בצדקת הדרך האמונית ולשוב אליה. גם תקוות אלו נכזבו ברובן. ראשית המאה ה-20 התאפיינה כ"עידן האידאולוגיות" מכוחן קמו תנועות הנוער החלוציות והונחו יסודות למפעל ציוני מפואר.[11] באחרית המאה ה-20, ניכר מהפך, צמחה תרבות פוסטמודרנית ושלילת האידאולוגיות. נוצר שבר גאולוגי ברצף האידאולוגי – הציונות-הדתית חוותה התפרצות אידאולוגית, גאולית-משיחית, בעת שהחֶברה הכללית חוותה דעיכת אידאולוגיות ואימוץ אינדיבידואליזם. וכתמונת ראי – המאה ה-20 התאפיינה בחילון מואץ והמוני. בשלהי המאה ה-20 ובמאה ה-21 ניכרת שיבה לדתות, ליהדות ולהבדיל, לנצרות ולאסלאם (ראוי לבחון לעומק תהליכים אלו). כל אלה, יחד עם חלקים נמוכים מתרבות המערב שחודרים לעולמנו, הביאו חלקים בציבור הדתי לאומי, לאכזבה ולייאוש מהציונות ולנטייה לכיוון החרדי.

ד.     בין המפד"ל לחרד"ל (מפלגה דתית לאומית למפלגה חרדית לאומית)

בהערכה גסה, הציבור הדתי לאומי נחלק כיום בין רוב ציוני-דתי לבין מיעוט חרדי לאומי (70%-30%). היחס למודרנה הוא הנקודה הארכימדית המפצלת בין שתי הקבוצות: סעיפי המחלוקת הבולטים הם: מעמד האישה; יחס לנוכרים, יחס לגלויי ראש; יחס לחרדים; הפנמת הדמוקרטיה, יחס למערכת המשפט; מעמד הרבנים וחובת ציות עיוור לסמכות תורנית, תלמודי תורה שאין בהם לימודי ליבה ועוד. כריאקציה לחרד"לות, התארגן ציבור ציוני-דתי קטן, ליברלי, מתון, "שמאל דתי". הזרוע הפוליטית שלו הייתה מפלגת מימד, בראשה עמד הרב יהודה עמיטל.

החוג החרד"לי מתאפיין במנהיגות רבנית סמכותית ומחייבת, במסירות נפש ותחושת שליחות – חינוכית ופוליטית להנחלת תורתו. מכאן הצלחתו של חוג קטן יחסית להשתלט על מערכות החינוך והפוליטיקה הציונית-דתית. אנשי חוג זה תוקפים באגרסיביות ציונים-דתיים ואחרים שחולקים עליהם. בכמה שלבים השתלט חוג זה גם על המפלגה הדתית לאומית שאימצה באחרונה, לא בדין ולא בצדק, את השם "מפלגת הציונות הדתית". אסור להתבלבל, שיתוף הפעולה בממשלה הנוכחית בין המפלגה החרדית לאומית (יש אומרים, לאומנית) למפלגות החרדיות, אינו רק פוליטי-מפלגתי אלא גם אידאולוגי-ערכי.

החוג הציוני-דתי מתאפיין בהיעדר הנהגה ציבורית ותורנית בעלת תוקף וסמכות מחייבת. תפיסתו המורכבת והשניוּת הטבועה בו, מובילות לנקיטת עמדות מתונות. חוג זה מורכב ברובו מציבור בורגני ונושא עמו פחות להט אידאולוגי ומעשי. לאורך שנים אִמצה הציונות-הדתית המקורית מסר מאחד ומשלב בחֶברה הכללית. הצלחתה הביאה, באופן פרדוכסלי, להשתלבות רבים מבניה במערכות המדינה והחֶברה, תוך התרחקות והסתייגות מזיהוי מגזרי. בציבור זה ניכרת השפעה פוליטית-ציבורית מועטה של החוגים האקדמאים. לכל אלה השלכות ישירות על מעמדו ועל נוכחותו הציבורית-פוליטית הדלה בעת האחרונה.

ה.    שיקום הציונות-הדתית המקורית

לקראת מלאות 120 שנה לתנועה הציונית-דתית, העניק לנו הרב יונתן זקס אבחנה מעניינת:

"וּמֹשֶׁה בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא־כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא־נָס לֵחֹה" (דברים לד ז)… מה היה סוד שימור האנרגיה שלו … מדוע לא נס לחו… משום שעיניו לא כהו. הוא לא איבד את החזון הנשגב שהלהיט אותו תחילה. הוא היה אידיאליסט נלהב באחרית ימיו ממש כפי שהיה בראשיתם…

אם רצונכם להישאר צעירים אל תתפשרו על האידיאלים שלכם… האידיאלים אשר נוסכים חיוּת ברוח האנושית… המנהיגים הגדולים אינם מוותרים, הם ממשיכים ללכת, מתודלקים בחזון שהם מסרבים לאבד… משה מעולם לא ויתר על האידיאלים שלו ולא התפשר עליהם… בשלב מסוים הפסקנו לצמוח ובראותנו שאיננו גדולים כפי שקיווינו, התנחמנו באמצעות הקטנה של אחרים. הגחכנו את עמלם וביזינו את חזונם. זו איננה דרך לחיוֹת… אל תתפשרו אף פעם על האידיאלים שלכם. אל תיכנעו אף פעם לתבוסה ולייאוש. לעולם אל תעצרו במסע רק מפני שהדרך קשה וארוכה. הדרך כזו תמיד".[12]

הרב זקס זיהה את אחד ממקורות הכשל של התנועה הציוניות-דתית. עצתו לנו – לשוב לערכינו המקוריים, לדרך הציונות-הדתית. להפסיק להקטין אחרים ולבזות אותם, ולחזור לשורשים הערכיים שלנו. לכאורה מהלך פשוט, שמחייב מנהיגות ראויה ואמיצה. אבל, ניכר חסרונו של גורם ציוני-דתי, נאמן לערכים המקוריים של הציונות-הדתית, בשדה הציבורי-פוליטי. המפד"ל ההיסטורית מילאה תפקיד זה בכמה צמתים, כגון ערב מלחמת ששת הימים. העובדה שהציבור הדתי מיוצג במערכת הפוליטית על ידי תנועות חרדיות, נותנת אותות קשים ומדאיגים.

נדרשת התארגנות תנועות ומוסדות ציוניים-דתיים, נאמנים לערכים המקוריים, כדוגמת: הקיבוץ הדתי, נאמני תו"ע, קולך, רבני בית הלל, אמונה, יוצאי מימד, נציגי קהילות ועוד. עליהם להקים תנועה ציבורית ציונית-דתית, לנסח את עקרונותיה ולגבש דרך בסוגיות הציבוריות שעומדות לפתחנו. זה תהליך מורכב וקשה, שיחייב את כל השותפים לחתור להסכמות בנושאים שנויים במחלוקת, ולקבוע גבולות גזרה מוסכמים של התנועה הציונית-דתית המתחדשת. התנועה תשמיע קול ציוני-דתי צלול ובהיר, ותפתח צינורות השפעה על המערכת הפוליטית. לתנועות ציבוריות חוץ פרלמנטריות יש יכולת השפעה על המדיניות הלאומית, כדוגמת גוש אמונים ושלום עכשיו. (לא כאן המקום לדון בשאלת קיומה של מפלגה דתית, לעניות דעתי ראוי להימנע מכך ולפעול כתנועה). למרבה הצער, עדיין לא קמה מנהיגות שתיענה לאתגר זה, למרות שנראה שציבור ציוני-דתי גדול ולצדו גם רבים בחֶברה בישראל כמהים למהלך כזה ומייחלים לו.

יוחנן בן יעקב,

כפר עציון

0506-282046

yovhananby@gmail.com

[1]. הרב יצחק ניסנבוים, "תורת החִנוך – חִנוך הבנים", הנ"ל, היהדות הלאומית, ורשה, תר"פ, 1920, עמ' 168). ליד תחכמוני פעלה ישיבה מקצועית. עוד בצעירותו לימד הרב ניסנבוים תורה לבנות, ולדעתו, חינוך הבנות חשוב מחינוך הבנים. הוא תמך במתן זכות בחירה לנשים, בניגוד לפסק הלכה שפרסם הרב קוק שאסר זאת. בקיץ 1938 ניסח מצע לחוקה למדינת ישראל, בתחום דת ומדינה, יוחנן בן יעקב, "הרב יצחק ניסנבוים – נאמן תורה-ועבודה", באר מים חיים – הגשמת תורה-ועבודה בהתיישבות, (עורכת) שרית אוקון, מרכז מורשת והדרכה בארות בנגב, 2014, עמ' 59-3; https://yavin.co.il/?p=1491

[2]. הראי"ה קוק, "אורות התחיה", אורות, ירושלים, תשמ"ה, יח, עמ' ע-עא.

[3]. ישעיהו וולפסברג-אביעד, "תעודת המזרחי", הציונות הדתית – קובץ מאמרים, (עורך) יוסף תירוש, ירושלים, תשל"ד, עמ' 150-134.

[4]. הרב יהודה עמיטל, "ציונות של גאולה" (תשל"ד); "בפעמי גאולה" (יום העצמאות תשל"ג), המעלות ממעמקים – דברים בסוגיות הדור, על התשועות ועל המלחמות, ירושלים-אלון שבות, תשל"ד, עמ' 42, 75-73. הספר ראה אור מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים והיה מקור השראה למייסדי גוש אמונים. לימים, שינה הרב עמיטל את דעתו והציג עמדה מורכבת יותר, יסד את תנועת מימד ועמד בראשה.

[5]. יובל שרלו, "הציונות הדתית לאליטות החדשות", א' בן רפאל וי' שטרנברג (עורכים), האליטות החדשות, תשס"ז, עמ' 354-334.

[6]. ישיבת בני עקיבא – מהותה ודרכה, כפר הראה, ה'תש"ב (נכתב על ידי הרב נריה, כפי שעולה מהתוכן. קונטרס זה קיבלתי אישית מידי הרב נריה, שציין בפניי כי הוא כתב ופרסם אותו, יבי"ן). הרב נריה חזר ואמר: "עשבים יצמחו על כף ידִי ולימודי חול לא ייכנסו לישיבתנו הקדושה". לימים, שולבו לימודי חול בתוכנית הלימוד בישיבה, הרב נריה ראה בכך בדיעבד ולא לכתחילה. על דרכה של הישיבה: עפרה אלעד, מ"תורה ועבודה" ל"תורה" מול "עבודה": תנועת "בני עקיבא" בארץ ישראל מהקמתה של ישיבת כפר הרא"ה ב-1939 ועד אמצע שנות ה-60, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, מרץ 2004; מרדכי סער מרמורשטיין, עיצוב אתוס ציוני דתי – הגותו ופעלו של הרב משה צבי נריה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, סיון תשע"א; יוחנן בן יעקב, "דמותו האחרת", עמודים, אדר תשנ"ו, עמ' 136-134. פולמוס רחב התפתח סביב מאמר זה.

[7]. הרב צבי טאו, נושא אלומותיו, ירושלים, תשס"ח, עמ' מז, עב. לעומת דברים אלו, הראי"ה קוק במאמרו הנ"ל (הערה 2), ציין במפורש ששניים משלושת הכוחות העיקריים הפועלים על כל אדם ועל כל אומה ובמיוחד על עם ישראל, נטלנו מהעולם הנוכרי הסובב אותנו: הלאומיות היא הציונות, וההשכלה היא הליברליזם.

[8]. הרב אוהד תירוש, "תרבות המערב – שורשים ומאפיינים", במבט בהיר, לחג השבועות, תשס"ו, גיליון מס' 4.

[9]. מרדכי ברויאר, "על המושג 'דתי-לאומי' בהיסטוריוגרפיה ובהגות היהודית [גלגולו של צמד]", מרדכי אליאב (עורך), בשבילי התחייה, ג, בר אילן, 1988, עמ' 24-11.

[10]. הציבור הדתי לאומי, פרט לחריגים מעטים, עמד במבחנים עליונים ששום ציבור בישראל לא עמד בהם, וגילה אחריות מופלגת לעם ולמדינה. ייתכן שניתן לייחס זאת למורכבות שנעוצה בשורש הציונות-הדתית. הרב צבי יהודה – ראש ישיבת מרכז הרב והמנהיג הרוחני של גוש אמונים ושל הציבור האמוני – נזהר בדבריו: "בראשית הדיון על בירור התקיימותו הממשית של חזון הגאולה קבועה לנו הוראה ברורה של חז"ל כי 'גאולתם של ישראל בתחילה היא קמעה קמעה' (ירושלמי, ברכות פ"א, ה"א) … שהיא קובעת את מהלך גאולתם של ישראל לכל צדדיה המעשיים והרוחניים, הלא היא כוללת בתוכנה גם את כל ההפסקים והעיכובים , גם את כל הנסיגות והכשלונות, גם את כל העיכובים והסיבוכים, אשר לכל פרשת המהלך הזה", "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה", הצפה, כ"ט בסיון תשי"ג, 12.6.1953; צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל, ירושלים, תשכ"ז, עמ' 195-188.

[11]. צבי לם, תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, תל אביב, 1991.

[12]. "צעיר לנצח", הרב יונתן זקס, שיג ושיח, ב, ירושלים, 2018, חומש דברים פרשת וזאת הברכה, עמ' 393-390.