פולמוס בנושא מדינה יהודית: 1. מדינה יהודית, לא מדינת הלכה יאיר שלג

 

 

 

רבים מאנשי הציונות הדתית (קל-וחומר אצל החרדים) נוהגים לומר, כשהם נשאלים על חלומם לגבי אופייה של מדינת ישראל, שהם רוצים "מדינת הלכה". כך לימדונו לומר, כמצוות אנשים מלומדה הראויה למי ששומר תורה ומצוות. אבל האם באמת אנחנו רוצים מדינה שבה, לפחות תיאורטית, נהיה ראויים לעונש מוות, למשל על כל עבירה קטנה בדיני שבת?

 

 

 

אכן, יש כמה סיבות טובות מדוע לא לרצות "מדינת הלכה":  הסיבה הבסיסית ביותר היא הסיבה הפרקטית: רוב הציבור בישראל הוא חילוני, ולא יתכן שהחוק יכפה על הרוב הזה מערכת הנחות ונורמות שאינה מקובלת עליו. שנית, גם אילו רוב הציבור היה דתי, הייתי חושב שאין מקום לכפיית ההלכה באמצעות חוק המדינה. חוק המדינה צריך לעסוק אך ורק במערכת ההסדרים שמיועדת לתקנת הציבור, כל אותם חוקים שבמקורותינו מכונים "בין אדם לחבירו". מערכת המשפט של המדינה לא אמורה לכפות אמונות או חוקים הנובעים מאמונה, החוקים "שבין אדם למקום".  שלישית, אם מדובר על "מדינת הלכה", שאלה חשובה היא כמובן מי יהיו הפוסקים. נראה שבקרב הממסד ההלכתי, דהיינו פוסקי ההלכה המקובלים, קיימת נטייה לפסוק לפי ההלכה הקיימת ולקדש אותה. לכל היותר יהיו מוכנים להכיר בשינויי מציאות (למשל, טכנולוגיות חדשות), אבל גם אז יבקשו להחיל עליהם את הקריטריונים הישנים. לעומת זאת, הם לא יכירו בערכים חדשים – בין אם מדובר בציונות (לפחות לגבי הפוסקים החרדים), תרבות מודרנית או פמיניזם – כעילה לשינוי מדיניות הלכתית. מסקנה: כשם שלא היינו הולכים לרב חרדי לפסיקה בדילמה של שירות צבאי מול לימוד בישיבה, משום שהשירות הצבאי כלל אינו ערך לגביו, כך לא הייתי הולך לרב ציוני-דתי שאיננו רואה ערך בשוויון בין המינים, בתקשורת ובתרבות מודרנית כדי לפסוק בשאלות שמעסיקות אותי כעיתונאי או כצרכן תרבות, או ביחס למעמדה של אשתי בבית הכנסת. רק מי שהנושאים האלה מהווים לגביו ערכים חשובים יכול בכלל להוות כתובת לשאלות בנושא. ממילא, אם קשה לראות ברוב הממסד הרבני של ימינו כתובת אפילו ברמה הפרטית, קל-וחומר שכך הדבר לגבי הרמה הלאומית.  זה מביא אותי לנימוק רביעי: יש משהו מקומם בהנחה שמדינה יהודית זהה למונח מדינת הלכה; כאילו זהותם של יהודים אמורה להיות אך ורק צייתנות לחוק. כשם שלא יעלה על הדעת שמדינה כלשהי תוגדר רק על-ידי היותה מדינת חוק, אלא החוקים עצמם אמורים להיות ביטוי למערכת הערכים של החברה, כך גם לגבי מדינה יהודית. החקיקה צריכה לשקף את השקלול בין האופי היהודי של המדינה לבין ערכים אחרים, ובעיקר כבוד האדם (נשים, ערבים, מתגיירים, וכל יתר בני האדם שלא פעם מוצאים עצמם נפגעים מן ההלכה).  המסקנה מכל זה: למרות שההלכה היא יסוד מרכזי ביהדות, היא איננה בשום אופן ציר הזהות הבלעדי שלה. בעיני, יש להלכה עקרון-על שהוא התרומה הגדולה של היהדות לעולם: ההכרה שמצד אחד כל תחומי החיים הם לגיטימיים וראויים (בניגוד לכנסיה הקתולית, שרואה בפעילות המינית תחום טמא שאינו ראוי לאנשי דת), ומצד שני כל תחומי החיים – מחיי המין ועד הפעילות הכלכלית – זקוקים לעידון וריסון.  את עקרון העל הזה צריך ליישם במדיניות ההלכתית, מתוך פתיחות לאפשרות שהיישום הפרטני שלו יהיה שונה מאוד מהמדיניות ההלכתית הפרטנית הנהוגה כיום. אם כך יהיה, הרי שמה שמכונה בפינו כיום בשם "הלכה" יתבסס קודם כל על עקרון-על של תפיסה אתית המבקשת לקדש את החיים, וכל הכרעה הלכתית ספציפית תיבחן בשאלה האומנם היא מקדשת את החיים או פוגעת בהם. ממילא, לא רק שמדינת הלכה, לפחות במובן הנוכחי של המילה "הלכה", איננה פרקטית אלא שמבחינתי היא גם לא חזון.  במקומה, הייתי מציב את הערך של מדינה יהודית. זה ערך שממקד את דיוקנה של המדינה לא בפן המשפטי-פורמלי, אלא בפן הזהות שהפן המשפטי הוא רק אחד מנדבכיו. במדינה יהודית רשות הרבים אכן תעוצב באופן שיבטא היטב את דיוקנה: מסחר ייאסר בשבתות וחגים; תרבות הפרסום ושלטי החוצות תעודן ולא תכלול, למשל, איברים מעורטלים או רמיזות מיניות בוטות. כך נכון לנהוג גם מצד צביונה הכללי של החברה וגם מצד זכויות הפרט של אנשים הרגישים לפרסום מסוג זה שלא להיחשף לכך בעל כורחם במרחב הציבורי. בתחום הזה ניכרת כבר שנים כפייה חריפה, שעולה ברמת האינטנסיביות שלה על כל הכפייה הדתית. לעומת זאת, ברשות היחיד יוכל הפרט לנהוג כפי הבנתו: הוא יוכל לאכול כפי הבנתו, לציין את השבת כפי הבנתו, וגם להתחתן כפי הבנתו – שכן האופן שבו בני זוג בוחרים להינשא הוא אחד העניינים היותר אישיים שאין למדינה זכות להתערב בהם.  

ברוח זו גם התייחסותי למשטר הדמוקרטי. עיקר ערכו בעיני אינו הערך הפורמלי של עקרון הכרעת הרוב, אלא דווקא הערך ההומניסטי של זכויות האדם וכבוד האדם. משטר שמקיים את עקרון הכרעת הרוב אך אינו שומר על כבוד האדם אינו משטר ראוי, שהרי גם הנאצים עלו לשלטון בהכרעה דמוקרטית. לעומת זאת, עקרון הכרעת הרוב נראה בעיני נכון בעיקר מסיבות פרקטיות. הוא איננו מבטיח הכרעות טובות יותר, משום שלעתים דווקא המיעוט צודק יותר מאשר הרוב, אבל הוא נחוץ כדי למנוע עימות חריף בכל פעם שעולה לדיון ציבורי סוגיה מאוד שנויה במחלוקת.

 

* יאיר שלג כותב ב"הארץ" וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה