פולמוס בנושא מדינה יהודית: 2. מדינת הזהות היהודית משה פייגלין

 

 

 

 

כשיהודי חרדי שואל אותי בכעס, כיצד זה אני מתנגד למדינת הלכה, אני ממהר לשאול אותו באיזה צד של הכביש יסעו המכוניות במדינת ההלכה שהוא כל כך שואף אליה. התשובה היא בדרך כלל מן בלבול שכזה, שבסופו מסכים איתי בן-שיחי שהרבנים יקבלו את המלצות מומחי התעבורה. אם נעמיק בעניין נמצא שלמעשה אין ולא יכולה להיות "חיה" כזו "מדינת הלכה" וכל כולה 'מותג' מפחיד שהומצא בדיוק למטרה הזו – כלומר הפחדה. כשרוב רובו של הציבור ישאף לשמירת שבת ברשות הרבים, אזי תהיה זו זכותו הדמוקרטית להחליט החלטות שיתאימו את רצונו זה למציאות החיים המודרנית שבתוכה הוא חי.

 

אם נצליח להפוך את התורה לתרבות שלנו נגיע בסופו של דבר למציאות שכזו. אם ננסה לכפות – נשיג בדיוק את ההיפך. איש אינו מחייב אותי לעמוד בזמן צפירת הזיכרון. אני עושה זאת כי העניין הפך לחלק מתרבותי. לעומת זאת – חוק החמץ, הפך לבדיחה למרות שרוב האזרחים אינם מעוניינים במכירת חמץ בפרהסיה. כשרוב הציבור החליט שנמאס לו להיחנק מעשן הסיגריות במקומות ציבוריים הוא עיגן זאת לבסוף בחוק. החוק מבטא תרבות – הוא אינו מייצר אותה. כשמדובר באמונות ודעות יש צורך ברוב יותר ברור ומוצק לשינוי שאיננו טכני אלא מהותי ותרבותי. למעשה הבעיה אינה קיימת כלל משום שעלינו לעבור לשיטת בחירות אזורית ולבסס את מעמדן הסוברני של הקהילות. בקהילה שתחפוץ בכך תהיה נסיעה בשבתות, ולהיפך. כל כפיה היא דבר שלילי. אנו סובלים כיום מכפיה אנטי-דתית, הרבה יותר משאנו סובלים מכפיה דתית – אם בכלל. מצעד ההומואים בירושלים הוא דוגמה מובהקת לכך, אבל לא רק. הערכים על פיהם מתנהלים בתי המשפט, הוולגאריות הפרסומית, לשונם הגסה של אנשי התקשורת (בערוצים הממלכתיים) ובכלל – רשות הרבים הישראלית המבטאת את היפוכה הגמור של תרבות ישראל, נכפים על אדם דתי מרגע שפקח את עיניו. החשש באמת אינו ממדינת הלכה. החשש הוא שמא תיגרע זכותו של מי שחפץ בתרבות האנטי-יהודית הזו, להמשיך ולאכוף אותה על רשות הרבים גם כשיתברר שהרוב כבר אינו חפץ בה. למעשה המלחמה אינה על יציאתם של ההומואים מהארון, המלחמה היא על זכותה של המשפחה היהודית להישאר מחוצה לו. כשאיש שמאל שואל אותי אם במדינה שלי יזכה גם הוא בחירויות דמוקרטיות כמו שאני זוכה להן כיום. אני ממהר להבטיח לו שבדמוקרטיה שלי איש לא יעז לנשל אותו מרכושו החוקי ולזרוק אותו אל מבני קרטון. בדמוקרטיה שלי המשטרה לא תקבל הוראות לפצפץ את ראשו אם יביע התנגדות. בדמוקרטיה שלי בתי המשפט יעמדו על זכויותיו בלי קשר לסקטור אליו הוא שייך. בדמוקרטיה שלי כל אחד יוכל לשדר על סמך רישיון ולא על סמך זיכיון מהאח הגדול. התקשורת תהיה פתוחה לכל הדעות ותשמש כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא כלב התקיפה של ה'טרנד' המקובל.  להיות יהודי פירושו להיות בן-חורין. עם ישראל הוא שבישר את בשורת החירות לאנושות כולה. כל ההתקדמות האנושית מנקודת העבדות למלך בשר ודם, לכיוון של חירות האדם, החל ב'מגנה כרטא' האנגלית, המשך בחוקה האמריקנית, וכלה במהפכה הצרפתית, בעבור כולם הייתה היהדות מקור השראה, ועל כך הם הכריזו בריש גלי.הפרדת הרשויות, ההכרה בכך שהמלך אינו מקור הסמכות אלא מייצג הריבונות, שהוא נתון לביקורת מתמדת של מוסדות בירור והכוונה מקבילים, כגון הסנהדרין, או מוסד הכהונה, ושכולם – המלך, המוסדות, והעם, כפופים בדיוק לאותה מערכת כללים, כל אלו הם יסודותיה של תובנת המשטר החופשי המודרני, כלומר, יסודות הדמוקרטיה. דא עקא שהשמאל הקיצוני יצר הקבלה בין השיטה הדמוקרטית לבין ערכיו שלו עצמו, ורוקן את המושג 'דמוקרטיה' מתוכנו. מבחן ה'אדם הנאור' של אהרן ברק הוא דוגמה בולטת לאינוס מושג הדמוקרטיה בידי ערכיו הפרטיים של השליט. אין פלא שכיום רבים נוטים לשפוך את האמבטיה עם התינוק.הוויכוח על ארץ ישראל אינו ויכוח טריטוריאלי או ביטחוני. שאלת הזהות הלאומית באה כיום לידי ביטוי דרך ארץ ישראל. המבקשים להיפטר מחבלי ארץ מבקשים למעשה להתנתק מן הזהות היהודית. "היהודים ניצחו את הישראלים", הסביר שמעון פרס בראיון ל'הארץ' לאחר שהפסיד לנתניהו. הוויכוח בין הנאחזים למתנתקים הוא הוויכוח בין הנאחזים בזהותם היהודית למבקשים להתנתק ממנה ולהחליפה בזהות ישראלית חדשה.

תהליך ההתנתקות הוא תהליך אכיפת הזהות החדשה על רובו הגדול של העם. לכן ביסודו הוא מוכרח להביא למציאות דיקטטורית, כפי שאכן קורה. רק מדינה ישראלית החיה בהרמוניה עם זהותה היהודית, מדינה הבאה לשרת את הזהות הזאת במקום להילחם בה, רק ישראל כזאת יכולה גם להיות דמוקרטית באמת.

*משה פייגלין מתמודד לכנסת ה-18 מטעם הליכוד.