פנים אחדות ליום ל"ג בעומר, תשפ"ה

פנים רבות לל"ג בעומר, וכאן נעמוד על פן אחד שמתחלק לשניים. כי הנה בהלכות ארץ ישראל מן הגניזה, מאת מרדכי מרגליות, ירושלים תש"ו, בפרק הנקרא "שרידי הלכה בסידור ארצישראלי", עמ' קמ"א, קוראים אנו כדלהלן: אלו הצומות שקבעו חכמים על ישראל להיות מתענין בהם בכל חודש ממה שנגזר בו… בשמונה עשר באייר מת יהושע בן נון… וכו'. ובפיוטי רבי פנחס הכהן, שהיה אולי ראש ישיבה בטבריה במאה השמינית לסה"נ מצינו כתוב: צום יהושע בשמונה עשר בו, כלומר לחודש אייר. (ראו פיוטי רבי פנחס הכהן, מהדורתה של שולמית אליצור, ירושלים תשס"ז, עמ' 240, 693 שורה 18.) והשוו קידוש ירחים דרבי פנחס, שפורסם בגנזי קדם של ב"מ לוין, חיפה תרפ"ב, עמ' 91: צום יהושע בשמונה עשר ב[=אייר]. וכמו כן מצינו מסורת זו אצל חדותא ברבי אברהם, שהיה מראשוני הפייטנים באיטליה (?), דשם איתא: צמו בי"ח בו בגלל יהושע והיה בו רעש, (אליצור שם, עמ' 693 בהערה לשורה 18: עזרא פליישר, איטליה ב', תשמ"א, עמ' 24). וכן הוא ברשימת הצומות שבפיוט הקלירי, "אהלי איכה גילו קדישים": בהיות בן נון מנהיג… ויחמוס ימיו… בשמונה עשר בשנה. (ראו פליישר, קומפוזיציות קליריות לתשעה באב, HUCA מ"ה, תשל"ז, בחלק העברי, עמ' ט"ז).

וכן הוא ב"חובות הצום של חודשי השנה", שפרסם פליישר בתרביץ נ"ג, תשמ"ד, עמ' 194, מתוך כתב יד מן הגניזה: צמו בו בי"ח בגלל מור' יהושע, והיה בו רעש… וכו'. (וככל הנראה נכתב מקור זה לאחר שנת 748 או 749, שהרי הוא מזכיר את הרעש, שידוע שהחריב את רוב ארץ ישראל באותה שנה, מרגליות, תרביץ כ"ט, תש"ב, עמ' 339, וראו מרגליות, ארשת, ירושלים תש"ז, עמ' רט"ו-רט"ז.)

אומנם קיימת גם מסורת אחרת לגבי תאריך פטירתו של יהושע בן נון, כפי שמצינו בסדר רב עמרם גאון, מהדורת ד' גולדשמידט, ירושלים תשל"ב, עמ' צ"א, ב"סדר הלכות תעניות": בשישה ועשרים בו [כלומר בחודש ניסן] מת יהושע בן נון, וגו'. וכן הוא במגילת תענית בתרא, ובשלחן ערוך אורח חיים סי' תק"פ, (אלא דבמגן אברהם שם איתא בכ"ט באייר מת שמואל, ומקורו כפי הנראה בהלכות גדולות [עמ' רל"ג]).

מסורת זו נמצאת אצל הרבה ראשונים, כגון המחזור ויטרי, (מהדורת שמעון הלוי הורוביץ, נירנברג תרפ"ג, עמ' 230, ובמהדורת א' גולדשמידט, ח"ג, ירושלים תשפ"ט, עמ' תרכ"ה, אלא דשם איתא בשישה ועשרים בו, ונראה שהוא משובש), סידור רש"י (מהדורת ש' בובר, ברלין תרע"ב, עמ' 269), ראבי"ה (ספר הראבי"ה, מהדורת א' אפטוביצר, ח"ג ירושלים תשכ"ג, עמ' 671), וכו'. ונראה שמסורת זו בבלית היא, ואילו המסורת הארצישראלית הקדומה אמינה יותר.

אך לפי מסורת אחרת שנשתמרה במשך שנים רבות, תאריך זה הוא שנת מותו של שמואל הנביא. כי הרי מצינו בספר יחוסי אבות לר' אורי בר' שמעון מבייאלא (צופה, שכ"ד, שנת 1564), על פי איגרת שנכתבה בשנת רצ"ז (1537) דשם איתא:

ברמה שם קבור שמואל הרמתי ע"ה… ושם מדרש (=בית מדרש), ומדי שנה בשנה באים עולי רגלים ומביאים לשם נרות שעווה ונדרים ונדבות, ושמחים שם, ומביאים מירושלים ספרי תורות… ובכל הדרך הולכים בשירים בתפילות ושמחה רבה… וגו'. והיה זה ביום י"ח אייר. הרי שיום שהיה לפנים יום צום הפך להיות ליום תפילה ושמחה, וכן מצינו בספרו של הקראי, משה אליהו הלוי, משנת 1555, מנהג שכהנים בכל שנה ללכת בזה הזמן יותר מאלף אנשים ונשים, ושמה יאכלו ושמחו ויחנו… לפני אדונינו שמואל…וכו'.

אך הייתה גם תקופה קשה שבה השלטון הטורקי לא אישר ליהודים להיכנס לירושלים, ואף לא להגיע לקברו של שמואל הנביא, כפי שכתב הקראי שמואל בן דוד (1641), שאך לפעמים הצליחו היהודים לשחד את השלטונות בכסף רב להתיר את הכניסה לירושלים לקברו של שמואל הנביא, אך בדרך כלל היו המקומות הקדושים הללו נעולים בפניהם, כי מזמן קדמון לא היו עוזבים לישראל להיכנס במערה אפילו אם ייתן מאה כספים.

אכן מצינו בגניזה הקהירית קטע שנתפרסם בכתב העת ירושלים א/ב עמ' ע"ג, על פי כתב יד אוקספורד 1269 דף 39 ע"ב, דשם קוראים אנו:

ברוח נשברת

ועין נגרת

ונפש מרה ונאנשה

…יום רוב הצרות אשר אפפונו

והמון המוצאות אשר מצאנוהו

יהי רצון ורחמים מלפני ה' אלקינו ואלקי אבותינו

שתחן על שארותינו

ואל ימעטו לפניך תלאותינו

והשקיפה ממעון קדשיך מן השמיים

אל עם אשר באו באש ובמים…

אשר בעונותם גלו מעל ארצם

ורחקו מנוה רבצם…

והנה בספר של אמנון כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי, עמ' 119-118, מביא הוא מסמך (מס' 120) בו נאמר: יש לאסור על עדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה להיכנס אל מבנה הקבר של אבינו שמואל ע"ה, הנמצא מחוץ לירושלים הנאצלה ולעלות אליו לרגל… וכו'.

עוד שם נאמר: ויהי בימים הרבים ההם זה כך וכך שנים הקים אלקים שטן לישראל, גוי עריץ פליל, בא בעליל, העליל עלילה ברשע… עד אשר לקח מידם [של היהודים] המקום הנורא מקדש מעט… ומאז חולל המקדש ובטל התמיד… בטלה העבודה ולימוד התורה יומם ולילה… נתדלדלו הישיבות ורבו כמו רבו עליהם הצרות… ויהי היו לקול הקורא קמנו ונתעודד… להשמע במרום צדקתכם וחזקת בדק הבית המקום הנורא הזה אשר בצלו נחיה ותחזור עטרה ליושנה בע"ה.

אך ממשיך המקור: ואיש אחד מצרי, שמואל כהן נ"ע, והוא קם על רגליו, וקיבץ מהקהילות כספים הרבה ופיזר מהם לשר ירושלים… לשופטים ולשוטרי העיר. ואחר כך לקחו רשות להיכנס במערת הנביא, והשי"ת ייתן שכרו וגו'. אך המחיר כבד היה; ארבעים חתיכות לאנשים הבאים מארצות רחוקות, ומאנשי ירושלים נדרשו חמש חתיכות לכניסה למערה… וכו'. והיה להם הדבר הזה, קשה ככל שיהיה, מקור שמחה, כפי שמצינו באותו כתב יד מן הגניזה, המעיד על מי שאכן הצליח להיכנס למערה שש היה בשמחה ובשיר, וקרא:

אשא קולי בתהילה

ותודה לקלי ארימה

יום זכיתי ברוב גילה

לעמוד במערת רמה…

הוי אומר, שאותו יום מיוחד שהיה לפי המסורת הקדומה יום פטירתו של יהושע בן נון, ואף של שמואל הנביא, דהיינו ל"ג לעומר, עבר תהפוכות שונות במשך השנים הרבות, ועבר מיום צום ותענית ליום שמחה ומשתה, ושוב ליום של אבל ומספד, אך ב"ה בימינו זכינו שהיום המיוחד הזה נהפך שוב ליום שמחה ותודה, ותפילותינו לקל עליון שבקרוב נזכה אף לפדיון חטופינו שיצאו כולם לפדות נפשם. אמכי"ר,

ד. שפרבר