פעולה 2 "מה העבודה הזאת לכם"?

 

"ערך אינו קובע יהודיות. סמל- כן", כך כתב בארי צימרמן בספרו "המ"ם הסופית של אלוהים"[1]. בחינה רוחבית- היסטורית של היהדות אכן מראה שהיהדות היא רחבת היקף בערכים שהיא מכילה. בכל דור מועלה על נס ערך כלשהו בעוד האחרים מודחקים לשוליים. כאן ניווכח למשל [A1] לפני כשני דורות בלבד, ייחסה התנועה הציונית ובכללה גם הציונות הדתית חשיבות רבה למושג העבודה, וראתה בו ערך דתי ויהודי.[2] בדור האחרון נראה שמעמדו של הערך הזה ירד ודעך.  מטרתה של הפעולה הזו היא להיכנס לעובי הקורה של מושג העבודה. האם העבודה היא בסך הכול צורך פונקציונלי, שמאפשר לאדם העובד להביא אוכל על שולחנו, או שמא יש לעבודה ערך בפני עצמו?  לפי הגישה הראשונה, העבודה היא תוצאה של חטא אדם הראשון בגן עדן. אנו שואפים לעבוד כמה שפחות ולהרוויח כמה שיותר, ואין להתעקש  על עבודה עברית דווקא. לפי הגישה השנייה, לעבודה יש ערך חשוב מאוד בפיתוח האדם. העבודה היא 'מותר האדם מן הבהמה',[3] והיא אידיאל לפרט ולחברה. יש ערך גדול בעבודה עברית,  כיוון שעבודתנו היא חלק מן התרבות שלנו.

 

מטרות:

החניך יבין כי לעבודה יש ערך עבור האדם והיא מפתחת אותו, ואיננה רק אמצעי להתפרנס.

 

מהלך הפעולה:

העולם האידיאלי
נביא עיתונים, דפים, צבעים ומספריים, ונבקש מכל אחד מן החניכים לצייר  את תמונת גן העדן שלו, המבטאת את העולם האידיאלי שבו היה רוצה לחיות.

ברקע נשמיע מוזיקה רגועה, ונאפשר לחניכים לעבוד כמה דקות על יצירתם. אפשר גם לתת לחניכים לעבוד בקבוצות קטנות.

כיצד נראה גן העדן שלכם?

ý      איזה סולם ערכים אתם יכולים לגזור מן הציור שלכם? (מה בראש סדר העדיפויות: הלימוד, ההנאות, האהבה?).

ý      האם העבודה היא חלק מגן העדן שלכם?

ý      מה יש בעולם הזה שמפריע לו להיות גן העדן המושלם, העולם הבא?

 

נציג בפני החניכים את תמונת המציאות, על פי כתבה בעיתון 'כלכליסט'. על פיה, חלק נכבד מחיינו הבוגרים מוקדשים לעבודה, זאת יחסית למדינות האחרות בעולם:

מתוך: http://www.themarker.com/career/1.1608681

 

ý     האם אנו תופסים עבודה כערך או כנטל?

ý     האם הדבר נכון לכל עבודה, או שניתן להפריד בין סוגי עבודה שונים?

(עבודה ששכרה בצדה לעומת עבודה שאין שכרה בצדה; עבודת כפיים לעומת עבודה משרדית וכו').

ý     האם אנו עובדים בשביל הצורך הקיומי שלנו,כדי לפרנס את עצמנו,

או שמא היינו עובדים גם ללא קשר לעול הפרנסה?

 

 

ראש בראש – גורדון או גבהרד?
כעת נחלק את החניכים לשתי קבוצות:

 

קבוצה א' תקבל את הפריטים הבאים:

–          זקן לבן ארוך

–          סולם

–          מקור 1:

 

קבוצה ב' תקבל את הפריטים הבאים:

–          כובע טמבל

–          קלשון / מעדר / כלי עבודה אחר

–          מקור 2:

 

כל קבוצה תמחיז קטע קצר שבו היא מציגה את המקור שקיבלה.

לאחר הצגת הדברים, נספר לחניכים שאת הקטע השני כתב א"ד גורדון. כדאי גם להרחיב

בכמה מילים על דמותו:

 

לאחר-מכן נקיים דיון עם החניכים:

כיצד מוצגת העבודה בכל אחד מן הקטעים? האם הם סותרים אחד את השני?
האם יש הבדל בין עבודת כפיים לעבודה שאינה כרוכה במאמץ פיסי?
מה מחשיב גורדון כ'תרבות'? האם הוא עושה חלוקה פנימית בהגדרה זו?
כיצד תופס גורדון את מושג העבודה?
ראינו שתי תפיסות עולם, שניתן לכנותן (לצורך הדיון) תפיסה ציונית-דתית [A2]  מול תפיסה חרדית-דתית. כעת נבחן את ערך העבודה לפי כל אחת מהגישות באמצעות 'תמונות מספרות'.

 

תרבות ישראלית – תפיסה לאומית-תרבותית
נציג בפני החניכים שתי תמונות. שתי התמונות כמעט זהות, ודווקא בגלל זה הן מבטאות שינוי תרבותי גדול:

 

תמונה א:

על שטרות הכסף המונפקים כיום בישראל מונצחות דמויות מופת בציבוריות הישראלית. בעבר לא הונצחו על השטרות דמויות של אנשי ציבור, אלא איורים  שביטאו את עולם הערכים של התנועה הציונית. שינוי זה מעיד במשהו על התמורות שחלו בחברה הישראלית. בשטר הזה, שהודפס בשנות החמישים, מוטבעת דמותו של איש האדמה, החקלאי.

תמונה ב:

עטיפת תקליטור של פרויקט מוזיקלי רחב-היקף משנת 1998, במסגרתו מבצעים אמנים ישראלים גרסאות כיסוי לשירים ישנים או יוצרים אלבומים המוקדשים לזמר ישראלי או לסוגה מוזיקלית. הפרויקט נקרא  'עבודה עברית', מכיוון שהוא עוסק בזמר עברי.

כעת נהלו דיון עם החניכים בעזרת השאלות הבאות:

–          איזו סמליות יש בשימוש באותה תמונה לשתי מטרות שונות?

–          מהי ה'עבודה' המשתקפת מן השטר ומהי ה'עבודה' המשתקפת מעטיפת התקליטור?

–          האם שתי התמונות מבטאות שינוי שחל בחברה הישראלית? מהו?

 

לאחר הדיון נקרא לחניכים את הסיפור הבא:

בעמק, בסוף הקיץ / בארי צימרמן

בוקר אחד קמתי ונסעתי אל ידידי פ. אשר בקיבוץ ל. הוותיק שבעמק. ידידי זה היה נוהג לשגר אלי הזמנות טלפוניות לביקור כל אימת שחשב  כי אירוע מסוים בקיבוצו ראוי לכיסוי עיתונאי כלשהו. תוצאתו השגרתית של ביקור מעין זה הייתה לרוב ידיעה קצרה, ממוסגרת, בעיתון בו עבדתי, שסיפרה על יבול שיא של תפוחי עץ, אירוע תרבותי יוצא-דופן, או כל מעשה שיש בו כדי להעיד על המתרחש בקיבוץ בזמננו זה. הפעם, לשמע קולו של ידידי בטלפון, ניחשתי כי מדובר במשהו יוצא-דופן באמת, כמעט סנסציוני. ניסיתי לדובבו בטלפון, אך הוא סרב לענות, ורק אמר: בוא ותשמע בעצמך. כיוון שכך לא היססתי הרבה, לקחתי מזוודה ונסעתי. בימים של סוף הקיץ אין טוב מלנסוע אל העמק, בייחוד כשאתה מגיע לשם אחרי הצהריים, כשהרוח מתחילה לגלוש מן ההרים, הצל מתקדם ומכסה את השדות, והחום מפנה מקומו לצינה רעננה שכבר רומזת על סתיו מחכה בפתח. ידידי פ. ישב על כסא נוח לפני חדרו, ומיד כשהגעתי, לאחר ששתיתי ואכלתי דבר מה, הביט בי וצחק באמרו: – הסקרנות אוכלת אותך, מה? לא הכחשתי. איך יכולתי להכחיש, אם משך כל הנסיעה באוטובוס לא פסקתי מניחושים אבסורדיים לגבי המצפה לי בקיבוץ ל.: הגזבר מעל, המזכיר ברח לחוץ-לארץ עם גרושתו של מרכז המשק, ילדי כיתה ב' פתחו בשביתת רעב וכו' וכו'.

בסופו של דבר, החליט דידי כי התעניינתי דיי, ופתח בסיפורו. לא היה זה סיפור כה סנסציוני, אך יש לציין שהיה מאלף מאוד, ואני מביאו כאן כלשונו וכנתינתו.

אולי זכור לך – פתח ידידי ואמר – שמו של ראלף קרמר. זהו בוגר האולפן הראשון של הקיבוץ, יליד קנדה, שנשאר בקיבוץ לאחר סיום האולפן – זה היה לפני 15 שנה – התחתן עם חנה, בת הקיבוץ, והפך לקיבוצניק לכל דבר. נכון שלא היה פעיל בוועדות או בשטחים ציבוריים אחרים, אבל כאלה יש הרבה. עד השבועות האחרונים הכל היה בסדר, או כמעט הכל, לפחות. אחרי כמה שנים בקיבוץ – הוא עבד ברפת והצליח מאוד – ביקש לצאת וללמוד פילוסופיה. ניסו להשפיע עליו שילמד בכיוון של הוראה, אך הוא סירב, טען שאינו מתאים לכך, ובסופו של דבר אישרו לו לימודים לשלוש שנים – לתואר ראשון.

מפה לשם – המשיך ידידי בסיפורו – ראלף הנ"ל גמר את לימודי התואר הראשון, ולא סתם גמר, אלא בהצטיינות. ספקני הקיבוץ נדו, כמובן, בראשם, וטענו כי זה – לרפת כבר לא יחזור. אבל ראלף עשה זאת – הוא חזר לרפת, והמשיך לנקות, לחלוב ולהאכיל, כאילו זה מה שלמד בכתבי אפלטון ושפינוזה. עברו עוד כמה שנים ואז הגיעה בקשה ללימודים לתואר שני. לבקשה צורף מכתב מטעם דיקאן הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטה, שסיפר לכל המעוניין כי ראלף שלנו הוא גאון בתחומו, וכי פשע יהיה זה למנוע ממנו להמשיך בלימודיו. בפני המלצה כזאת לא יכלו לעמוד אף הציניקנים הגדולים ביותר שלנו, וראלף נשלח ע"י הקיבוץ ללימודי התואר השני. כשהיה חוזר הביתה מן הלימודים, היו החברים עוקבים אחרי התנהגותו כדי לראות אם השתנה משהו. סוף סוף אין גאון פילוסופי כסתם פלח משלנו. אבל ראלף המשיך להתנהג כבן-אדם מן היישוב. סיים את התואר השני – בהצטיינות רבה, כמובן – ושב אל הרפת!

בשלב זה הפסקתי את ידידי ואמרתי: אם אתה מתכוון להציע לי לכתוב על "פילוסוף ברפת", הרי שהחמצת את ההזדמנות. רק לפני שבוע כתבתי על "פסיכולוג בלול" וזה כבר לא כל-כך מעניין את הקוראים. ידידי חייך ואמר: חכה, עוד לא הגענו אל העניין. נשענתי אחורנית בכיסא הנוח ואמרתי: נו, אז תמשיך. וידידי המשיך.

לפני שבועיים התפרסם מאמר מדעי של ראלף באחד הרבעונים המפורסמים לפילוסופיה היוצאים לאור בארצות-הברית. במאמר זה פיתח תיאוריה מרחיקת לכת לגבי הקשר המפרה שבין עבודה פיסית לבין פיתוח יכולת אינטלקטואלית. אל תשאל אותי מה בדיוק היה כתוב שם, כי לא קראתי. כל מה שאני יודע זה שהמאמר עורר רעש רב, ותגובות קיצוניות לחיוב או לשלילה. התגובה השלילית הקולנית ביותר הייתה של אחד בשם פרופסור ריצ'מונד. שבוע לאחר פרסום המאמר נתקבל אצלנו מברק מארה"ב שאמר בערך כך: "ראלף קרמר, קיבוץ ל., ישראל. מוכן לשלם לך 10,000 דולר לחודש עבור בטלה מוחלטת. שליח עם חוזה לחמש שנים נמצא בדרך. פרטים אצלו. פרופ' ריצ'מונד".

עוד לפני שהספיק מישהו בקיבוץ לדון במברק, וכבר התייצב במזכירות איזה דוקטור מכופתר עם מזוודה, וביקש להראות לו איפה גר "מיסטר ראלף קרמר". הובילו אותו אל הרפת – ראלף היה באמצע חליבה – ולאחר שנפגשו הלכו אל חדרו של ראלף, והסתגרו שם.

השמועות הסתובבו בקיבוץ כאחוזות תזזית. מה שהתקבל לאחר ניפוי היה בערך זה: ראלף בנה חלק גדול ממאמרו על ניסיונו האישי. הפרופסור טען כי זו הנקודה החלשה בתיאוריה, וכי אם יצליח להוכיח כי ראלף שומר על יכולתו האינטלקטואלית גם לאחר 5 שנים של בטלה מוחלטת, תהיה זו מפלה מוחצת וסופית לתיאוריה של ראלף. בשלב זה הפסיק ידידי את סיפורו, הביט בי, ושאל: אתה מסוגל לתאר לעצמך, מה קרה עכשיו! חשבתי קצת ואמרתי: ודאי כינסו אסיפה מיוחדת של הקיבוץ. נכון מאוד, אמר ידידי, בשבת האחרונה הייתה אסיפת חברים מיוחדת לדיון בעניין זה. ו…? – שאלתי. או, אמר ידידי, עכשיו הגענו אל העניין. אז תמשיך, אמרתי לו.

המזכיר פתח ואמר שראלף עצמו איננו יודע בדיוק כיצד להגיב על ההצעה. לאחר מכן הציג את הבעיה. הוא הדגיש כי אמנם בקיבוץ חובה על כולם לעבוד, אך זהו מקרה מיוחד בו משולם כסף על בטלה. לסיום פירט המזכיר בדיוק מה על ראלף לעשות במידה והוא מחליט לקבל את ההצעה, או יותר נכון – מה אין עליו לעשות. קודם כל, אסור לו לעבוד עבודה פיסית. בזה נכללות גם עבודות כמו הוראה, הנהלת חשבונות וכדו'. בקיצור – אסור לו לעבוד. מותר לו לטייל, לקרוא, לראות סרטים, הצגות, טלוויזיה. אסור לו להתעסק בכל מה שקשור בעבודה – ישיבות ענפים, ועדות, וכו'. תמורת כל זאת יקבל 10,000 דולר לחודש, שפירושו כמאה אלף לירות ישראליות שיוכנסו לקיבוץ. בתום חמש שנים יהיה על ראלף לנסוע למבדקים בארה"ב.

אחרי פתיחה קצרה זו ניתנה רשות הדיבור לחברים. ראשון דיבר מרכז המשק. הוא ציין את מצבו הכלכלי הירוד של הקיבוץ, ואמר, שאם איזה מטומטם אמריקאי מוכן לשלם לנו כל כך הרבה כסף בשביל כלום, לא אכפת לו שום דבר, והוא מציע לראלף לקבל את ההצעה. אחריו דיבר אחד החברים הוותיקים. תמצית דבריו הייתה שלהתבטל ולקבל בעד זה כסף זה דבר-מה שמנוגד לדרך החיים של הקיבוץ. אבל, כך אמר, מכיוון שכל העניין נעשה בשביל להוכיח תיאוריה מדעית, ניתן לראות גם בעצם הבטלה מעין עבודה מדעית, ולכן הוא תומך במקרה זה (כאילו שיהיו לנו עוד מקרים מסוג זה… העיר ידידי) בחתימה על החוזה.

אחרי-כן דיברו עוד כמה חברים. כולם תיארו בצבעים יפים מה שיהיה אפשר לעשות עם הכסף (מאה אלף בחודש) וחזרו על מה שאמר החבר הוותיק, שבעצם זה ניסיון מדעי ועל-כן גם הבטלה היא עבודה וזה לא מנוגד לקיבוץ וכו' וכו'. ראלף ישב כל הזמן בפנים חתומות, ורק רשם לעצמו מדי פעם רשימות קטנות בפנקס. רק כשביקשה חנה, אשתו, את רשות הדיבור, הפסיק לרשום והביט בה.

אשתו אמרה בערך כך: חברים, אתם לא יודעים מה שאתם מדברים. כולכם שמעתם מה טוען ראלף בתיאוריה שלו. הוא טוען שעבודה גופנית מאפשרת לאדם אוורור גופני החיוני להתפתחותו האינטלקטואלית. הוא טוען כי ללא עבודה סדירה דינו של האינטלקט להתנוון. ועכשיו, אחת מן השתיים. אם אתם חושבים שהוא צודק – הרי חתימה על החוזה תגרום לו רעה גדולה. באם אתם חושבים שהוא טועה, הרי חתימה על החוזה תהיה הונאה – קבלת הון תועפות תמורת לא-כלום. לדעתי, אתם בכלל לא חושבים. אני מציעה שנחליט שראלף לא חותם על החוזה, וממשיך לעבוד ברפת. ואולי כדאי שנקרא לפרופסור ריצ'מונד לבוא ולעבוד איתו ברפת 5 שנים, ולבדוק אז את הפרופסור ולא את ראלף. היא הייתה נרגשת מאוד – אמר ידידי – וראו כי כל העניין אכפת לה מאוד. אחרי שדיברה השתרר שקט, והמזכיר הציע שעכשיו יגיד ראלף את מה שיש לו להגיד.

§      דיון:

ניתן לקיים את הדיון באמצעות הדמיה של אספת חברים: חלוקת מדבקות – ראלף, מזכיר, מרכז משק, חבר קיבוץ וכן הלאה.

–           כיצד על הקיבוץ לנהוג?

–           יש כאן הזדמנות לגרוף רווחים יפים מאוד בהשקעה מינימלית – האם זה כדאי?

–           הצבעה: לאשר / לא לאשר

 

§      הקראת סוף  הסיפור והסקת מסקנות:

הקריאו לחניכים את סוף הסיפור:

הוא אמר כי בחר לחיות בקיבוץ בגלל שזהו המקום היחידי בעולם בו אין קשר ישיר בין העבודה שהאדם עובד ובין התמורה שהוא מקבל. הוא אמר שנדהם לשמוע שרוב החברים מסכימים שהוא יתבטל 5 שנים ועוד יקבל על זה כסף. הוא אמר שהשיחה הזו תשמש לו בסיס למאמר נוסף, שלא יחמיא כל-כך לקיבוץ. הוא אמר שעדיין הוא סבור שעבודה גופנית – לא מוגזמת – מסייעת ליכולת האינטלקטואלית. אבל לזה צריך להוסיף, שלא בטוח אם היא עוזרת לאדם להיות יותר טוב, יותר הגון, יותר ישר. הוא אמר שלרגע לא התכוון לחתום על החוזה, אם-כי רצה לשמוע מה דעתם של החברים על-כך. הוא אמר כי לא היה חותם על החוזה גם אם היה חוזה אמיתי, ולא סתם חתיכת נייר שתכנן ביחד עם חבר שלו באוניברסיטה, כדי לבדוק איך מגיב קיבוץ של שנות השבעים על פיתוי כספי שעומד בניגוד לעקרונות המוצהרים שלו.

כאן – אמר ידידי בחיוך – קם רעש גדול באולם. חלק מן האנשים חמקו החוצה בבושה, וחלק הקימו רעש וצעקות, תבעו הסברים, והגיבו בפראות על מה שנראה להם כ"מכה מתחת לחגורה". ראלף עצמו נטל את אשתו ופנה בשקט אל חדרו, שהרי צריך לקום בארבע לתורנות חליבה.

ידידי עצר בסיפורו והביט בי בשאלה: נו, איך הסיפור? תוכל לעשות מזה משהו? – ואתה?, שאלתי, איך התנהגת אתה? – אני?, צחק ידידי, אני הייתי הדוקטור המכופתר עם המזוודה שהביא את החוזה. תחפושת כזו לא ראית בחיים שלך! – ואם לא היית יודע איך היית מגיב? שאלתי. ידידי הרצין. מאה אלף בחודש זה די הרבה, אתה יודע. למה לשאול שאלות היפותטיות. העיקר, תוכל לפרסם מזה משהו?

כתבה על העניין – לא פרסמתי. אבל כשהגעתי בחזרה אל העיר, התיישבתי וכתבתי את אשר סופר לי, כלשונו, והרי הוא לפניכם כאן.

§      נדון בקצרה עם החניכים על המסקנות:

–          האם אנחנו מסכימים עם ראלף או לא?

–          מה ניסה ראלף לומר לקיבוץ?

–          האם עבודה היא מטרה או אמצעי?

נסכם ונאמר כי בשנים האחרונות חלו שינויים בחברה הישראלית  ביחס למקומה של העבודה כערך בפני עצמו. כיום העבודה איננה תופסת מקום מרכזי כפי שתפסה בעבר, אף כי בראשית הציונות היה זה מובן מאליו שלעבודה יש ערך בפני עצמו. כעת נחדד ונבדוק את העניין מן ההיבט הדתי.

 

תרבות יהודית – תפיסה דתית
נזכיר לחניכים כי ראינו שתי תפיסות ביחס לעבודה. נציג בפניהם את התמונה הבאה ונשאל: מה לדעתכם חושב האדם שבתמונה על הנושא שבו אנו עוסקים?

סביר להניח שהחניכים יאמרו שהאיש שבתמונה אינו רואה ערך בעבודה, בדומה לתפיסה החרדית שהציג הרב חנוך גבהרד. האם מדובר בתפיסה דתית מובהקת, או שישנן גישות אחרות? נציג לחניכים תמונה נוספת:

נשאל את החניכים:

–          מהו המסר שיוצר הכרזה ביקש להעביר?

–          איזה מענה ייתן יוצר הכרזה לפסוקים מספר בראשית שקראנו זה עתה[A3] ?

–          האם הדרך שבה נהגו חז"ל הייתה לכתחילה או בדיעבד?

 

אז למה לא כל יום שבת?
נקרא יחד את דבריו של הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון והרב הראשי לישראל בימי קום המדינה:

נשאל את החניכים:

מה כותב הרב  עוזיאל על יום שבו לא עבדנו ויצרנו?
מדוע איננו עובדים בשבת?
כעת נקרא יחד את המקור הבא, ונבחין בין יום השבת לששת ימי המעשה.

מתוך כך נבין את ערכו של כל אחד מהם:

נשאל: לפי השל, למה לא כל יום שבת?

סיכום:

העבודה מספקת לנו אתגר והזדמנות, ומעצימה את חשיבותו  של יום השבת, יום המנוחה והקדושה. ללא יצירה ועשייה במשך ימות השבוע – במה תיבדל השבת משאר הימים? "אז למה לא כל יום שבת?" כי האדם והעולם זקוקים להתפתחות, ובכך הם משלימים את מלאכתו של הקב"ה. עם זאת, זכינו שיש לנו את השבת, כדי  לזכור שבצד העבודה יש חשיבות למנוחה, להפסקה, לקדושת הזמן.

 

נסכם ונאמר כי כל חיינו איננו עובדים רק משום שעלינו להתפרנס, אלא משום שהתורה מצווה אותנו לעבוד, ורואה בכך חשיבות להתפתחות האדם, להתקדמותו ולתיקונו של העולם, דרך היצירה והעשייה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1]הוצאת קשר, עמ' 9
[2]על צורותיהן השונות שאת חותמן ניתן  לראות עד היום בססמאות 'תורה ועבודה'.
[3]כפי שאמר מרקס: "האדם נבדל מן החיה בעבודתו".

[A1]מציע לוותר על זה. זה לא ברור מספיק, לא נצרך, ולא יהיה מובן לחניכים ולמדריכים.
[A2]מאוד משונה לי איך אפשר לקרוא לגורדון ציוני-דתי.
[A3]מתי הוקראו פסוקים?